בני זוג נאבקים על הבית המשויך בקיבוץ

בית מגורים בקיבוץ ש"שוייך" לחברת הקיבוץ (בת הזוג) ו"נרשם" בקיבוץ רק בשמה, הפך לזירת מאבק בין בני הזוג שנפרדו. בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, עשה שימוש בהלכה המשפטית של "כוונת שיתוף ספציפית", והכיר בזכויות בן הזוג (הגרוש) כבעלים משותף עם האישה בבית המגורים, הגם שאינו חבר קיבוץ.

בין "איזון משאבים" ל"שיתוף ספציפי"

חיי הנישואין מייצרים מערכת יחסים מיוחדת של שותפות בנכסים של בני הזוג. "חוק יחסי ממון בין בני זוג" קובע עיקרון בשם "איזון משאבים" שמשמעותו שנכסים שצברו בני הזוג, במהלך הנישואין, למעט "נכסים חיצוניים" מתחלקים באופן שווה ביניהם, עם פקיעת הנישואין. איזון המשאבים אמור לייצר איזון כלכלי בין בני הזוג המתגרשים ולצמצם את חוסר השוויון שגלום ביחסיהם, ככל שהיה כזה, והוא נעשה בדרך של עריכת שומה לגבי שווי הנכסים, ניכוי החובות שנובעים מהם, וחלוקת ההפרש בין הצדדים.

ומהם אותם "נכסים חיצוניים" המוחרגים מתחולת איזון המשאבים הכללי? אלה הם הנכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין, נכסים שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין, גמלאות מסוימות שקיבל אחד מבני הזוג (מהביטוח הלאומי או ממקור אחר) וכן נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב להחריג מאיזון המשאבים וקבעו ששוויים לא יאוזן ביניהם.

סירובו של האיש להתקבל כחבר קיבוץ נבע משיקולים שונים, בעיקר כדי לחסוך את חובת הדיווח לקיבוץ על הכנסותיו כעצמאי ותשלום "מס איזון"

"הלכת השיתוף הספציפי" הינה דוקטרינה משפטית המאפשרת להכיר בשיתוף של שני בני הזוג ב"נכס חיצוני", למרות שרק אחד מהם הוא הבעלים שלו. כך ניתן להכיר בשיתוף ספציפי בבית מגורים (הרשום בשם אחד מבני הזוג), בהתבסס על נסיבות עובדתיות המעידות על כוונה לשיתוף בבית זה. הצד הטוען לכוונה שכזו צריך להוכיח "דבר מה נוסף" (מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים), המעיד על כוונת לשיתוף בנכס ספציפי, גם כזה שלא נרשם או נמצא בבעלות של שני בני הזוג.

קרע בחיי הנישואים. למי שייך הבית?

בני זוג התגוררו עם בנותיהם בקיבוץ. רק האישה היא חברת קיבוץ. קרע שהתגלע בחיי הנישואין הוליך לפירוד, ולהליכים משפטיים של "פירוק שיתוף": חלוקת הנכסים המשותפים שלהם. המחלוקת ביניהם נגעה לשאלה אם בית המגורים שלהם הוא נכס משותף לשניהם, כטענת האיש. לגישת האישה, "זכויות השיוך" בבית המגורים ה"רשומות על שמה בלבד (כך גם לפי ההסכמים שבינה לבין הקיבוץ) משקפות גם את הבעלות בפועל ולכן עליה לשלם לידי האיש רק מחצית משווי ההשקעה בבניית הבית ובפיתוח.

המחלוקת ביניהם נגעה לשאלה אם בית המגורים שלהם הוא נכס משותף לשניהם, כטענת האיש. לגישת האישה, "זכויות השיוך" בבית המגורים ה"רשומות על שמה בלבד (כך גם לפי ההסכמים שבינה לבין הקיבוץ) משקפות גם את הבעלות בפועל ולכן עליה לשלם לידי האיש רק מחצית משווי ההשקעה בבניית הבית והפיתוח

האישה, באמצעות עורכי הדין, אסתר (שאנן) לנדס ויעקב קצין, סיפרה כי הבית נבנה לפי הסכם שהתקשרה בו עם הקיבוץ עוד קודם נישואיה. לפי הסכם זה היה עליה להתקבל לקיבוץ כחברה ולבנות את הבית. בהסכם נקבע שזכותה היא "אישית, אינה ניתנת להעברה, למכירה" או "להחזקה משותפת עם צד שלישי". האיש יכול היה להיות "לשותף" בזכויות בבית אם היה מנצל את זכותו להתקבל כחבר קיבוץ, אך הוא סרב לכך בתוקף.

הזכות לשיוך הקרקע, טענה האישה, "זו זכות אישית שלה שנולדה לפני הנישואין ומומשה באופן חלקי במהלך הנישואין". ברכישת המגרש עוד טרם הושקע כסף, אלא רק בבניה של הבית והתשתיות. היא הסכימה להחזיר לאיש את רק השקעתו בבניית הבית (החלק המבונה, להבדיל מרכיב הקרקע). מכירת הקרקע או הזכות לשיוך, היא אמרה, ממילא ניתנת רק לחבר קיבוץ.

מנגד, טען האיש, באמצעות עו"ד דין עדני כי לו ולאשה הייתה "כוונת שיתוף ספציפי בבית" ותאר שורה של "נסיבות עובדתיות" (כפי שעוד נפרט בהמשך) המעידים לטענתו על כוונתם לשיתוף של שניהם בבית המגורים.

זכאי או לא למחצית הבית?

השופטת רבקה מקייס, מבית משפט לענייני משפחה בראשון לציון, הסבירה כי על בני הזוג שנפרדו חל הסדר איזון המשאבים בחוק יחסי ממון, כלומר לכל אחד מבני הזוג הזכות למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט "נכסים חיצוניים" (אותם נכסים שהיו לבני הזוג לפני הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין).

מאחר ובני הזוג לא חתמו על הסכם ממון שיכול היה להצביע על כוונה אחרת לגבי השיתוף שיש להם בנכסים, יכול בן זוג, אמרה השופטת, לפי "הלכת השיתוף הספציפי", לטעון לזכויות שיתוף גם ב"נכסים חיצוניים", שהם בבעלות בן הזוג השני. במסגרת ההלכה הזו, אמרה השופטת, ישנם שני דגשים חשובים: הראשון, המגמה לראות את דירת המגורים כמשותפת גם כאשר היא רשומה על שם אחד מבני הזוג. השני, שאין די בקיומם של חיי נישואין משותפים כדי לקבוע שנכס חיצוני משותף לשני בני הזוג.

כדי לקבוע שהיה שיתוף בנכס שכזה - יש להציג נסיבות עובדתיות, שהם בגדר "דבר מה נוסף", שמעידות על כוונת שיתוף באותו נכס. גם במקרה כזה, נקודת המוצא היא שהשיתוף הוא בחלקים שווים בין בני הזוג.

השופטת: הבית והקרקע משותפים לבני הזוג, גם אם אינו חבר קיבוץ

השופטת השתכנעה כי בני הזוג "חיו ביניהם חיי שיתוף מלאים וראו בבית נכס משותף". היא פסקה ש"הלכת השיתוף הספציפי" חלה על בני הזוג, וקבעה כי הבית והקרקע הם משותפים לשניהם. גם אם "האיש לא היה מעוניין להתקבל כחבר קיבוץ ולפיכך לא היה זכאי - ביחסים מול הקיבוץ - לבנות בית בקיבוץ שישויך על שמו, הוסיפה השופטת "הרי ביחסים בין בני הזוג עצמם הייתה כוונת שיתוף ברורה ומובהקת".

דבר מה נוסף

השופטת תארה את הנסיבות העובדתיות שהוכחו בפניה, שהיוו אותו "דבר מה נוסף" שמעיד על כוונת השיתוף של בני הזוג בבית המגורים:

נישואיהם של בני הזוג (משך 16 שנים) התאפיינו בשותפות כלכלית מלאה. הם ניהלו חשבון בנק משותף ולא נהגו בהפרדה רכושית.

האישה "רכשה" את זכותה לבנות בית בקיבוץ רק חודשיים קודם שהיא נישאה לאיש. הקרקע הוקצתה להם בהגרלה שהתקיימה לאחר הנישואין, והאישה לבדה חתמה על הסכם הבנייה עם הקבלן. הליך בניית הבית, כולל זה הכספי, נוהל וטופל באופן כמעט בלעדי על ידי האיש בלבד, עם מעורבות מועטה של האישה.

בני הזוג שילמו את התשלומים לקיבוץ ומימנו את בניית הבית והתשתיות (למעלה ממיליון שקלים) מחשבון בנק משותף או מחשבונו האישי של האיש. הם נטלו יחדיו משכנתה בסך 550,000 שקלים, כשההחזרים שלה שולמו מחשבון הבנק המשותף. בהמשך גם פרעו את חלקה ממקורות כספיים משותפים. גם רכישת הריהוט, המטבח, האביזרים בדירה, הארונות ועוד – היו מכספים משותפים. "דמי שיוך" ותשלומים לקיבוץ היו מחשבון הבנק המשותף, והחשבוניות שקיבלו היו על שם שניהם.

קודם לכן, כבר בוצע איזון משותף בהסכמה, באמצעות מומחה חיצוני לגבי הרכוש המשותף שצברו בני הזוג, כולל העסק של האיש (אך ללא בית המגורים).

אין להפריד בין הקרקע לבין הבית

סירובו של האיש להתקבל כחבר קיבוץ נבע משיקולים שונים, תארה השופטת, בעיקר כדי לחסוך את חובת הדיווח לקיבוץ על הכנסותיו כעצמאי ותשלום "מס איזון" (חובה שלא חלה על מי שאיננו חבר קיבוץ). בהתאם "לתנאי החברות בקיבוץ" זכות הבנייה והשיוך היא של האישה בלבד, כחברת הקיבוץ, הסבירה השופטת, אך אלה עניינים שנוגעים "למערכת היחסים שבין הקיבוץ לבין האיש, ואין בהם כדי להשליך על מערכת היחסים הפנימית שבין בני הזוג עצמם שהתנהלה בשיתוף מלא ומוחלט בנוגע לכלל רכושם לרבות הבית. מאחר שכוונת השיתוף של הצדדים ביחס לבית היא ברורה ומובהקת ואין כל ראיה שמעידה כי הצדדים ראו ב"קרקע" רכיב נפרד מ"הבית" – "יש לראות בקרקע ובבית כמקשה אחת, ואין מקום לבצע הפרדה ביניהם", ולהחריג, כטענת האישה, "את הקרקע מגדר השיתוף בבית".

משכך, פסקה השופטת שכי "הבית והקרקע עליה הוא נבנה הם בגדר רכוש משותף של בני הזוג, ושייכים להם בחלקים שווים ביניהם. השופטת הוציאה צו לפירוק השיתוף בבית, כך שיימכר בשוק החופשי למרבה במחיר, בכפוף למגבלות שקיימות בקיבוץ לגבי המכירה. אם לא יצליחו בני הזוג לעשות זאת בעצמם בתוך 90 ימים, כי אז יתמנו באי-כוחם ככונסי נכסים שיעשו את המלאכה עבורם.