"הקמנו קיבוץ במלון"

ביום שבת ההוא, ה־7 באוקטובר, "כבר הבנו שכנראה אנחנו נצטרך להתפנות ביום ראשון בבוקר", אומרת סטרולוביץ', מתוך ידיעה שקיבוץ יפתח שוכן קילומטרים בודדים מגבול הלבנון. "בהתחלה התפנינו באופן עצמאי, כל אחד, אבל מהר מאוד התחברנו חזרה כקהילה במלון נוף גנוסר, בהחלטת ומימון הקיבוץ, ובהובלת צוות צח"י".

סטרולוביץ', עובדת סוציאלית ומנהלת בית מאזן בתחום בריאות הנפש הקהילתית, מתגוררת ביפתח כבר 18 שנה. לצד עבודתה, בשנים האחרונות היא גם אחראית על הצמיחה הדמוגרפית בקיבוץ. "החיבור לתפקיד הזה הגיע מהשייכות למקום," היא אומרת, "ובמלחמה זה רק התחזק"

הקימו קיבוץ מחדש – במלון

הפינוי התארך, והמציאות דרשה יצירת פתרונות. "הבנו שהמציאות החירומית הופכת למציאות מתמשכת, שאין לה אופק ברור," היא מתארת "אז יצרנו מציאות – הקמנו את הקיבוץ במקום הפינוי. לא ממש הייתה ברירה, זה נבע מתוך הרצון המאוד בסיסי להיטיב את מצבנו."

תקופת הפינוי הממושכת זימנה אתגרים רבים וכחלק מההתפתחויות קמה הנהגה מקומית שעושה למען מציאות הקיבוץ, מתוך חיבור לצרכים, שיח בגובה עיניים, מפגש יומיומי- מה שהעלה את המעורבות הקהילתית.

כחלק מהתנאים המצויים במלון, היה מפגש בחדר האוכל 3 פעמים ביום, מפגש של האנשים אחד עם השני, ועם בעלי התפקידים.

בעצם נוצר מרחב מציאות, ערכים וקו פעולה שהזכיר את הקיבוץ הישן. כך, בתוך המלון בגנוסר צמחו מחדש שירותי קהילה. "הקמנו בית ספר בתוך חדרי המלון, תינוקייה וגן. מרפאה, משרדי שירותים, שירותי רווחה, חינוך חברתי, פעילות תרבות עשירה. יצרנו חיי קהילה מלאים, יש מאין." לדבריה, הקיום של שירותים אלו היה קריטי. "זה מה שאפשר לנו לשמור את הקהילה יחד."

אחד הצירים המרכזיים בתקופת הפינוי היה "השולחן החברתי". כך במשך שנה שלמה קיימנו חיי קהילה מלאים בתוך מלון. "לא ויתרנו על שום דבר – תרבות, חג משק" היא מדגישה. "זה חיזק בנו אחווה וגאווה יפתחית".

חוזרים הביתה – מעט שונים

עבור קיבוץ יפתח, גם החזרה הביתה לא הייתה מובנת מאליה. "ידענו שגם אם לא יהיו כל בעלי התפקידים, וגם אם לא יהיה הכל – הכל בסדר. אנחנו יחד, ויש מתוכנו כוח שיכול לעשות את זה." ואכן, יום החזרה הפך לחגיגה גדולה. "המון גאווה של יחד, של יחד יפתחי."

בהמשך, כשהחלו ההכנות לחזרה הביתה, בנינו תהליך מובנה במסגרתו הוקם שולחן חברתי שבו פעלנו יחד למשימות של החזרה הביתה," היא מתארת. "אבל זה לא היה רק השולחן – היו שותפים רבים: צוותי תפעול, נוי, בני משק וגרעין שסייעו בשיקום גינות ובתים, קיבוץ מגל שליווה אותנו לאורך כל התקופה, מפעל נטפים, ערית תל אביב (בתיווך המועצה)".

מאז החזרה, הקיבוץ ממשיך לצמוח. "כבר נקלטו אצלנו 13 משפחות חדשות בדיור זמני, ויש שכונה חדשה בפתח," היא מספרת. "לא הכל חלק. יש עייפות ושחיקה. אבל יש בסיס שחזרנו איתו שמאפשר לנו להחזיק את השגרה, ולהביט קדימה לעבר הצמיחה".

סטרולוביץ' רואה במלחמה הזדמנות ללמידה. "המלחמה ותקופת הפינוי, שהיו משבר, אפשרו לנו מחדש ללמוד כוחה של קהילה, הנהגה מקומית, ומעורבות קהילתית.

חשוב מאוד שגם בשגרה רגילה נחזק את הכוח המקומי וההנהגה המקומית בכל קיבוץ ובכל יישוב לצד בעלי התפקידים".