כיכר החטופים כסמל המאבק

 

טרם נפרדנו מכיכר החטופים. משימתנו טרם הסתיימה עד שאחרון הנרצחים ב-7 באוקטובר לא יגיע לקבורת עולמים, במקום שבני המשפחה יחליטו לקבור, במקום בו יוכלו לפקוד את יקירם בכל עת.  

שנתיים לחמנו, מחינו למען החזרת החטופים, החיים והמתים. זה היה קרב לא רק על חייהם, גם על החיים שלנו כאן בארץ הזאת בה נטענו עצים, חרשנו שדות ובנינו בית. אני מבקש לציין שלא הייתה לי קרבה משפחתית במעגל הראשון. אבל כמו מאות אלפים ישראלים שהם שותפי דרך, לא מצאנו מנוח ומרגוע לנפש הפצועה מהשכול והחרדה לגורל החטופים. 

לא הייתי לבד במאבק למען החטופים. ילדיי ונכדיי התגייסו לאותה מטרה. כולנו חיינו בתוך תחושת שליחות עמוקה. חשבנו שכל עם ישראל מרגיש ופועל כמונו. חשבנו שאלה שנבחרו להיות המנהיגים שלנו, יפעלו באופן מוחלט למען אותה מטרה. טעינו, הותקפנו, הוכפשנו. הואשמנו כעוכרי ישראל, קשה לתאר את גודל האכזבה, התסכול והכעס. 

לא האמנו שיש ישראלי אחד שיבקר את פעילותנו. חשבנו שאולי אנחנו לא מבינים את שפתם, אולי טעו בהתבטאותם. אך כשנשמעו דברי נאצה נגד המחאה, הבנו שאנחנו לבד. 

ממשלת ישראל והעומד בראשה, להם חלק מרכזי באסון 7 באוקטובר, בחרו להבחין בין אנשי ימין ואנשי שמאל, מיד אחרי אותו יום נורא. ההפרדה הזאת שרתה את הישרדותם הפוליטית, אבל פצעה את נפש האומה

המחלוקת בין ימין ושמאל קיימת שנים רבות, עוד מהימים של טרום הקמת המדינה. שורשיה בוויכוח בין ז'בוטינסקי ובן גוריון, אבל לא נפליג לשם, מספיק בפילוג שמתקיים בימינו אלה. נודה על האמת, השסע שמתקיים מוזן על ידי הימין וגם על ידי אנשי השמאל. השאלה מי התחיל לתדלק אותו, לא רלוונטית.  

פצע בנפש האומה

למנהיגים שמנהלים את המדינה יש את הכוח ואת היכולת ליצור מכנה משותף. אחרי האסון של 7 באוקטובר, שהיה בעיקר אסונם של אלה שבנו התיישבות בעוטף ישראל, היה אך טבעי שהמנהיגות תחבק את המתיישבים שהאסון התרחש בביתם, ובאותו היום נאלצו לעזוב את בתיהם השרופים לערי מקלט בתוך הארץ. חברי בארי שבערב 6 באוקטובר חגגו 77 שנים לעלייתם על הקרקע, יחד עם עוד 10 נקודות התיישבות, נאלצו לנוס על נפשם. הזקן עם נכדו, או נינו עול הימים. חלקם איבדו את בניהם או הוריהם. 

אנדד אלדן בן 100 הצליח לשרוד את התופת. הוא אחד מני רבים מבוניה ומכולליה של אותה התיישבות מופלאה. חיים פרי, עודד ליפשיץ, אלכס דנציג מניר עוז, נחטפו מביתם ומצאו את מותם בתוך עזה. שי חרמש שבנו עומר נרצח באותו היום בכפר עזה. הם הטובים מבין מייסדיה של הארץ. 

המחבלים המרצחים לא שאלו ולא ידעו מי הוא איש שלום ומי שש למלחמות. הם אנשי הרוע והמוות רצחו את כל מי שנקרא בדרכם. 

לאסוננו הנורא, ממשלת ישראל והעומד בראשה, להם חלק מרכזי באסון 7 באוקטובר, בחרו להבחין בין אנשי ימין ואנשי שמאל, מיד אחרי אותו יום נורא. ההפרדה הזאת שרתה את הישרדותם הפוליטית, אבל פצעה את נפש האומה. אנחנו שהתמסרנו בחרדת קודש למאבק למען שובם של החטופים. הצבנו את כיכר החטופים כסמל המאבק. 

מתפילת כל נדרי ועד שובם של החטופים החיים

 הייתי בכיכר מערב יום הכיפורים, מתפילת כל נדרי ועד שובם של החטופים החיים. זה היה סם החיים של אותם ימים מלאי דאגה וחרדה. הייתי בכיכר כשהתייצבו בה ראשי הממשל האמריקאי בשליחותו של דונלד טראמפ. זה היה ערב שלא ישכח לעד. 

אנחנו, ששנתיים לחמנו להשבת החטופים, לא נרפה המאבק בעיצומו. זה מאבק כפול, להשבת כל החטופים המתים, ולשיקומה של הארץ הפגועה

עשרות אלפי ישראלים מריעים למלאכים שהביאו לשחרור החטופים. מי לא היה שם, אתם יודעים. המנהיגות הנבחרת שהאסון הנורא היה במשמרת שלהם. הם לא הגיעו לבקש סליחה מעם ישראל. איזה טרוף מערכות. איזו איוולת, כמה רוע וכזב יש באנשים הללו. 

אנחנו, ששנתיים לחמנו להשבת החטופים, לא נרפה המאבק בעיצומו. זה מאבק כפול, להשבת כל החטופים המתים, ולשיקומה של הארץ הפגועה.  

המאבק הזה הצמיח מנהיגות צעירה ונחושה שלא תיתן לאף אחד מאתנו לשקוע בתוך ייאוש. יש להם תפקיד היסטורי להוביל אותנו לחוף מבטחים.