בארי: נצבט הלב

בסופו של דבר חזרה הביתה בשבילי זה לשבת בגינה. אלה השמים שהם בדיוק בצבע, זה הסתיו שהפך את החום לנעים ומשבי רוח שלא מעירים מלנכוליה. אני נותנת לגינה לצמוח פרא, מה שמחייב לטפל בה אגרסיבית, אני לא מבייתת אותה אף פעם, רק מעמידה גבולות. יש פינה שהמטפס הירוק על הקיר הלבן לא מצליח לכסות. יש לה צורה שמזכירה משהו מציור ילדותי של פיל. כדאי שיכסה, או לא? אני לא יודעת.

שבתי מחו״ל לשיא עונת הלוויות החדשה. הביאו לקבורה שנייה בכפר עזה, האזכרות מתפרסות על חודשיים לפחות, והינה מגיעים החללים החטופים. כבר שנתיים שאנחנו קוברים וקוברים ונדמה שלא יהיה לזה סוף.

כשעוברת שיירת חללים נצבט הלב, ואי אפשר שלא לתהות אם הפעם תתגלם מתוך האנונימיות הכמעט מוחלטת של המושג "חללים" ידיעה על מישהו קרוב, בן בארי שחולף על פני ביתו. כך חזרו יוסי וסהר, ואנחנו מחכים לדרור ולמני.

שלוש לוויות

תכננתי לנסוע להביא פרחים ממשתלה אזורית, ואז לעמוד במשמר הכבוד ללוויה של טל חיימי, עם האנשים הכי צנועים ונדיבים שיש. הגדולה בהבאת פרחים בעצמך, למרות שהיא תוספת מאמץ, היא שבוחרים את המוצלחים ביותר. זה היה הפטנט של חגי אבני ז״ל, שעכשיו מתגעגעים לחיוך היפה שלו במשתלות הסביבה.

הגדולה השנייה היא זמן הימצאות בין יופי ובושם, בין תאילנדים שמהנהנים בנימוס, כשמנסים לפנות אליהם. מילאתי את הסטיישן ביותר ארגזים ממה שתכננתי וסיפרתי לחנן מהמשתלה שאני מרגישה נערת פרחים, כמו כשקראתי לקונים שלי שיצאו ממני בקלנועיות עמוסות.

עמדנו, ולבקשת המשפחה גם נכנסנו. חצינו ברגל את ניר יצחק ואדמתה החולית, ולמרות אורך המסע לא התחילו בלעדינו.

מחלקת חיילים נשאה את הארון, לקצב שיר לא מוכר, אולי אמוני אפילו. המשפחה והחברים דיברו אחרי הצבא והמדינה. טל היה מן הגיבורים המעטים ששמרו על ישובו, ולכאב אין באמת מילים. חבר מניר עוז אמר לי שרק קופר נשאר, והם מרגישים סוף סוף הקלה, שזה ייגמר בקרוב.

רמקול בלתי נראה התחיל לקרוא: בדיקה, בדיקה, בקול מכאני קצוב, עד שהופסק. האנשים עמדו בסבלנות. האוויר התקרר וכבר לא דאגתי לפרחים שבמכונית.

נפגשנו, אבל אתה לא יודע, אמר חבר.

והיו אמירות סליחה ומחילה מכולם, חוץ מנציגי הממשלה.

אין הפרדה בין מוות לחיים

אדמת בארי אוספת אליה את יוסי, מודיעים בפתיחה.

עמדתי בצל, קצת במרחק. לא מעט מהאנשים לידי הם מבארי, ליד הקברים "שלהם".

גם אני בעצם.

למה לא מסתדר לי לשבת על האדמה? היא מכוסה בטוף זערער שמנסה לשוות לה מראה תרבותי. בסוף ישבתי. הלוויות האלה ארוכות מאוד, אולי כדי לפצות על זמן ההמתנה הארוך, אולי בניסיון לסכם את המסע.

בגלל השיפוצים בבית הקברות אין לו כעת שער וגדר. אין הפרדה בין מוות לחיים, בין קודש לחול.

קוראים תהילים. זה יפה ומנחם, וכמה עצוב כשנירה והבנות מספידות.

שניים קוראים ביחד קדיש, כנראה אלי ושרון. מקהלת קולותיהם מתחזקת ועולה והקהל עונה אמן.

נחמה וישועה, וסליחה וכפרה, ובקשת מחילה.

״תמסור ד״ש לקיבוץ בארי למעלה״

הלוויה של סהר היא משהו אחר בשבילי, יש בינינו קרבת משפחה כלשהי, וסהר היה חברו של בני.

נער טוב לב וחכם שהביוגרפיה הקצרה שלו שזורה במבוכים ודרקונים, משחקי שח וספרי פנטזיה, ולקראת התחלת לימודי הנדסת חשמל.

סהר טיפל באחיו עידן שנרצח באותו היום ונחטף כשחזר לביתם הבוער כדי להביא משאף לאחיו.

״זמן רב היית חטוף״, אמרה אימו תמי, ״וזה הפך להיות חלק מהזהות שלך. קיוויתי שיהיו לך זהויות חדשות, אך זה לא יקרה".

סהר נהרג בפעולת חילוץ שכשלה. לא הייתה אמירת סליחה בלוויה, לא מצה״ל ולא מגורמים ממשלתיים.

״איך אפשר לחיות עם הידיעה שהיה יכול להיות סוף אחר?״ שאלה דודתו ענבל בכר, "אנחנו לא יודעים להגיד עכשיו אם נוכל להמשיך את חיינו, אם נמצא נחמה״.

המשפחה הודתה לכוחות הבטחון, לכל מי שעזר במאבק להשבת החטופים, קראה להשבת כולם וביקשה סליחה על שלא הצליחו להצילו.

"נשארה לנו תקווה, לגמרי בלתי הגיונית״, ספדה לו דודתו רבקה מנור, ״שתחזור אלינו בחיים. לא קרה לנו הנס אליו ייחלנו, היית בתחילת חייך, והמחשבה עליך שוברת את לבנו לרסיסים".