הסברה ישראלית בין סאסא לאיטליה

"כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות" הוא פסוק שמיוחס לפילוסוף הרומי קיקרו. בת ארצו, הבמאית, המרצה והיוצרת ד"ר אנג'ליקה עדנה קלו ליבנה, חושבת שבישראל בכלל ובגליל העליון בפרט הפסוק הזה לא רלוונטי. "אצלנו גם כשהתותחים רועמים המוזות לא שותקות. אין לנו את הפריבילגיה הזאת", היא אומרת כשהיא מתייחסת לעשייה החברתית והתרבותית במהלך המלחמה ולאחריה, ולהכרזה על אוניברסיטת קריית שמונה בגליל העליון. קלו ליבנה, שמלמדת באוניברסיטה למרות שהיא כבר בגיל פנסיה, מתרגשת וגאה בה מאוד. במהלך "חרבות ברזל" היא לא התפנתה מסאסא, קיבוצה, ולמרות ששלושה מבניה היו במילואים ("זה היה קשה מאוד") היא לקחה על עצמה את המשימה המורכבת של דברור ישראל באיטליה, מולדתה.

הזמינו אותנו להופיע לפחות שלוש פעמים בשנה באיטליה. ב-2008 הגענו עד לאפיפיור ועשינו פרויקטים עם פלסטינים ממרוקו, עם סוריה, זה היה מדהים. הזמינו אותנו לדנמרק, שוויץ ואזרבייג'ן

קלו ליבנה (70) שמדברת בקול צעיר ובמבטא איטלקי מתנגן ומלא אמוציות וחיים, הרצתה באיטליה כבר לפני המלחמה, והביאה איתה קבלות – את עשייתה ותרומתה לדו-קיים בישראל בדמות התיאטרון "ארקובלנו – קשת במרום" שייסדה בשנת 2000, וארבע שנים אחריו את עמותת "בראשית לשלום" שהקימה, למימוש חזון הומניסטי באמצעות אומנויות הבמה. זמן קצר לאחר מכן, מונתה ליועצת בפרלמנט האירופי בתחום החינוך לדיאלוג ומשרד החוץ הישראלי בחר בהם כשגרירים. "מאות נערים מכל העולם הערבי רצו להיות חלק מהתיאטרון שלי. קיבלתי פניות מירדן ועד מרוקו", סיפרה לפני שנה בכתבה ל-Ynet.

תהליך ממושך ואינטנסיבי

קבוצת התיאטרון הקהילתי הרב תרבותי שהקימה ושבסיסה בסאסא מורכבת מנערים ונערות מכל הערב הרב הגלילי המקומי: ערבים, יהודים, דרוזים, דתיים וחילוניים, מהקיבוצים, הערים, המושבים והכפרים. הצעירים עוברים תהליך ממושך ואינטנסיבי לחיזוק הקבוצה, לפיתוח היצירתיות והחשיבה ההומניסטית. הם עובדים על שכלול יכולת ההבעה של הגוף, דרך תיאטרון רחוב, תיאטרון פלייבק, אימפרוביזציות, טקסטים המבוססים על קונפליקטים, גישור ומשא ומתן, הפיכת טקסט לתנועה ושימוש ברגש ובהומור על הבמה. "תיאטרון נותן שמחה, ריפוי ותחושת ביחד – זו גם הגדולה שלו", נימקה ל-Ynet. היצירה הראשונה, שהיא גם מופע הדגל של הלהקה, הוא "בראשית" – פנטזיה של חלום ומחול של תקווה. קלו ליבנה קיבלה, גם דרך פייסבוק ובאופן רנדומלי, הזמנות להרצאות, לשיתופי פעולה וגם זכתה בפרסים. למשל, קיבלה בציריך אשתקד פרס מאיגוד הפסיכיאטרים הבינלאומי וב-2005 הייתה המועמדת הישראלית לקבלת פרס נובל לשלום.

"היו מזמינים אותנו להופיע לפחות שלוש פעמים בשנה באיטליה, כי התיאטרון היה עבורם דרך לייצר דיאלוג ורב תרבותיות. ב-2008 הגענו עד לאפיפיור ועשינו פרויקטים באיטליה עם פלסטינים ממרוקו, עם סוריה, זה היה מדהים. הזמינו אותנו לדנמרק, שוויץ ואזרבייג'ן", היא מספרת. בזכות התיאטרון והפירות שהצליחה לקצור היא מוזמנת להרצות גם בימים מאתגרים אלו, "כדי לשמור על האיזון העדין שכל יום נראה שביר יותר", כפי שהיא מנסחת זאת.

מקבלת איומים וגידופים

קלו ליבנה מגיעה להרצות בארץ המגף דרך "אנשים פרטיים שיש להם כסף, מהאוניברסיטאות, מהאיחוד ליגוריה-ישראל ולפעמים איחוד הקהילות היהודיות. לא קל לנסוע להסברה בימים אלה. פניה של ישראל קטסטרופה: רומן אהבה בין נתניהו לטראמפ, ההשתוללות בשטחים והמלחמה הבלתי פוסקת בעזה מלבים את השנאה כלפינו. התקשורת נעשית אנטישמית מיום ליום". היא מופיעה בסרטוני וידאו שהיא מעלה באיטלקית וזוכים לטראפיק משמעותי ובערוצי הטלוויזיה, "ואני מקבלת איומים וגידופים מכל מקום באיטליה", היא אומרת, ובכל זאת נוסעת וממשיכה בעקשנות לנסות להסביר. "ממשלת ישראל עושה הרבה טעויות, אך היא לא מייצגת את כל העם. אנחנו גאים בחיילים שלנו, במורים ובחינוך שלנו בכל מי שדוגל בשלום, בדו-קיום ובדיאלוג. לא עם הטרוריסטים, לא עם השונאים האלימים, אלא עם מי שרוצה לבנות מזרח תיכון בו נוכל לחיות בנחת".

התחיל להיות מאוד קשה, הפגנות פרו פלסטינאיות ברחובות, היו מכינים אותנו מראש לאווירה מאיימת ברחוב. מלא משטרה והבולשת ותמיד שניים מהם שהלכו אחרינו, לשמור. את יוצאת עם כאבי בטן וצריך לשמור על קור רוח

קלו ליבנה היא ציונית נלהבת, בוגרת קן "השומר הצעיר" ברומא שהגיעה ב-1975 בגיל 20 לסאסא עם גרעין מאירופה ("היינו 70 איש ונשארנו שישה"). למשפחה שלה יש שורשים עתיקים באיטליה ("שבעה דורות של יהודים אחורה, זאת המשפחה הכי גדולה של יהודים ברומא, אנחנו יודעים שבאנו מספרד") היא עדיין בקשר הדוק עם העיר. כשאביה גילה שהמטרה הסופית של "השומר הצעיר" היא להעלות את בתו בת ה-16 לישראל, התחילה דרמה איטלקית רצינית ("היינו כמעט שנה שלמה ברוגז. הוא אסר עלי להיכנס לקן וזה היה סיוט"). בסוף הרוחות נרגעו ושנתיים אחרי שעלתה ארצה, הגיעו גם הוריה ואחיה לישראל.

בעלה, יהודה, הוא בן סאסא והם הורים לארבעה בנים. היא למדה בימוי ומשחק בסמינר הקיבוצים, עשתה תואר שני בשילוב אומנויות בחינוך ואת הדוקטורט שלה השלימה באיטליה. בקורונה הקימה תיאטרון למבוגרים ו"המלחמה הרסה הכול", לפני שנה הקימה שוב את התיאטרון "והוא חי וקיים". את ההרצאות היא פותחת בכך ש"הקדשתי את חיי לחינוך ודיאלוג ותרבות וב-7 באוקטובר זה התפוצץ וכאב מאוד בלב".

מה זה אומר להרצות עכשיו באירופה? תארי את זה קצת מבחינה לוגיסטית.

"לכולן נסעתי עם יהודה כי התחיל להיות מאוד קשה, הפגנות פרו פלסטינאיות ברחובות, היו מכינים אותנו מראש לאווירה מאיימת ברחוב. יש לי חברה מדהימה שהיא פרופסור בקטניה, היא הזמינה אותנו להרצאה ויומיים לפני זה הרקטור אמר לה שזה אולי קצת לא מתאים, היא התעקשה. בכל מקום היה אותו סיפור, מלא משטרה והבולשת של איטליה ותמיד היו שניים מהם שהלכו אחרינו, לשמור. את יוצאת עם כאבי בטן וצריך לשמור על קור רוח. תמיד אנחנו מספרים על כל המאמצים של ישראל להתמודד עם הטראומה, הכאב הנוראי וההפתעה ואיך למרות כל זה המחקר והתעשייה ממשיכים. אנחנו מספרים שקטפנו בסאסא 3,000 טון תפוחים בקיץ 2023 ו-2024 תחת אש, וזה מאוד מדבר לאנשים שם, כי הם לא יודעים כלום. כלום, הם יודעים רק שקרים".

אנחנו מספרים על כל המאמצים להתמודד עם הטראומה ואיך המחקר והתעשייה ממשיכים. אנחנו מספרים שקטפנו בסאסא 3,000 טון תפוחים 2023 ו-2024 תחת אש, וזה מאוד מדבר לאנשים שם. הם לא יודעים כלום. רק שקרים

פסל חי בהשראת הסכסוך

לפעמים היא מוצאת פתרונות יצירתיים. בג'נובה דיברו לפנינו פלסטינאים מתשע בבוקר עד שלוש אחה"צ. כל היום אני יושבת ורושמת לעצמי הערות, חשבתי כבר שאני אמות. כל הנכבדים של העיר היו שם, שלושה תיכונים, שזה בערך 300 איש וכל המחוז של ליגוריה, כל בתי הספר צפו אונליין. לפחות עשרת אלפים סטודנטים. כשהגיע תורי, לצלילי המוזיקה של 'החיים יפים' לקחתי מהקהל חמישה מתנדבים וביקשתי מהם ליצור פסל חי בהשראת מה שהם שמעו כל היום. ואז ביקשתי מהם לשנות לגמרי את הפסל, לפי אג'נדה הפוכה, ולהבין ככה שאין צד שיש לו מונופול על הצדק. כולם היו עם דמעות ולמוחרת בעיתונים כתבו רק על זה".

מאז הסכם חתימת הפסקת האש יש שינוי בדעת הקהל?

"זה הרבה הרבה יותר גרוע. יש צבא שלם של פרו פלסטינאיים שמשלמים להם הון תועפות כדי לשלוט בדעת הקהל ברשתות החברתיות והם מספרים עלינו דברים איומים. מספרים שיש שלג בעזה בזמן שלנו יש שמש (כוונתה לסרטון AI שהופץ בסוף דצמבר, ע"ט) וזה מה שהם רואים שם. אם את פותחת את ערוצי הטלוויזיה המרכזיים בשמונה בערב, הם פותחים תמיד עם מה שקורה בעזה ועכשיו זה גם מה שקורה ביהודה ושומרון".

הורידו את המזוזה

מאיפה הכוחות, אם כך? יש גם תוצאות. "כשאנחנו באים להרצאות, 70% מהקהל אומר לנו בסוף 'כל הכבוד' ו'לא ידענו ולמה מספרים את הדברים האלו?'". בכל פעם עולה השאלה על שתי מדינות לשני עמים ובפעם האחרונה יהודה עלה על הבמה ואמר להם שזה יכול היה לקרות ב-1948 ושעכשיו כולם עדיין בטראומה וצריך לחכות עד שזה ידובר. מישהו מהקהל התחיל לצרוח: "מה אתם אומרים על נתניהו הטרוריסט? יותר גרוע מחמאס!" אמרתי לו: "עד כאן! אנחנו לא הצבענו לו ואנחנו מקווים שהממשלה תתחלף, אבל נתניהו לא נכנס בשש בבוקר לבצע טבח באזרחים ובילדים שבאו לרקוד בפסטיבל. זה קשה להגן על המדינה הזאת, אבל באיטליה הממשלה והעם בישראל זה היינו הך".

מה שלום המשפחה שלך שם? והקהילה היהודית?
"גם המשפחה שלי בסיטואציה קשה. בתי ספר במילאנו וברומא נראים כמו פורט אלמו (כוונתה לבית הכלא, ע"ט). שמירה עם נשק, מכוניות משטרה מסביב לבתי הספר היהודיים ובתי הכנסת. יש אנשים שהורידו את המזוזה מהקירות, מהכניסה לחנויות שלהם. הסינדרום של שנות ה-30 באירופה חוזר".

סאסא הוא קיבוץ לתפארת

בניגוד לרוב אנשי סאסא, היא לא התפנתה בראשית המלחמה למעגן ונשארה בקיבוץ עם כיתת הכוננות, עד שכלל התושבים חזרו. "יהודה ראש צח"י ועבד עם הרבש"צ ועם כיתת הכוננות ואני הייתי חייבת להישאר לידו כי הוא היחיד שמרגיע אותי. חלק גדול מהזמן חיינו בממ"ד. הבית שלנו ממש מול מרון ע-ראס וכשהתחילו הטילים הכבדים עברנו קצת לבית של זוג אחר ואז חזרנו לבית שלנו". כעת, עם החזרה, היא אומרת: "זאת תקופה לא קלה. סאסא הוא קיבוץ לתפארת והצליחו גם בזמן המלחמה להקים מחדש את בית הספר, לקיים את החגים בזמן הפינוי. לחזור אחרי כמעט שנתיים זה לא קל. מנסים לשמור על הרוח המאוד מיוחדת של הקיבוץ. אני תמיד הרגשתי בטוחה בסאסא. אני מרגישה יותר בטוחה בסאסא מאשר באיטליה".

נסיים במשהו אופטימי. באוניברסיטה חדשה שקמה בגליל העליון ושאת נמנית על סגל המרצים שלה.

"אני מלמדת קורסים לחינוך ומדעי הרוח שמבוססים על פיתוח החשיבה ההומניסטית באמצעות אומנויות הבמה. אלו סדנאות של ארבע שעות שבמהלכן הסטודנטים עוברים מסע אישי כדי שיוכלו בעתיד להסתכל לתלמידים שלהם בעיניים ולהוציא מהם את כל הטוב שהם יכולים לתת. אני כבר בפנסיה, אבל אני כל כך גאה ללמד שם. לא הפסיקו לעשות את המאמצים כדי שהאוניברסיטה תקום וזאת תהיה פלטפורמה נהדרת שתעזור לאייש ולהצמיח את הצפון".