עדותו של מיכאל לוטנברג, ששרד את אושוויץ: "ידעתי שאם אשבר – אמות, אז לא נשברתי"

אהבתי מאוד את סבא שלי, שנפטר לפני 25 שנה. סבא הגיע ארצה שלוש שנים לפני מלחמת העצמאות, ואת חייו בארץ ישראל התחיל בקיבוץ יד מרדכי. הוא לקח חלק מרכזי בהגנה על הקיבוץ במלחמת העצמאות, אבל זה כבר סיפור אחר – אם כי הוא בהחלט ממחיש את החוסן העצום שהיה לאיש, הרבה לפני שהמילה "חוסן" הפכה בעל כורחנו לבון-טון.

סבא מיכאל – לפחות כפי שאנחנו במשפחה חווינו אותו – היה איש שמח ומיוחד מאוד, זורם ונדיב, עם המון הומור. גם היום כשהמשפחה מתכנסת, אנחנו נקרעים מצחוק מהזיכרונות ממנו.

מלבד המספר המקועקע על האמה, קשה היה להאמין שאת שנות העשרה שלו הוא העביר עמוק בתוך הגיהינום. גדלנו בידיעה שיש בעברו סיפור אפל וכבד משקל, אבל זה בשום פנים ואופן לא הגדיר אותו או את היחסים שלנו הנכדים איתו. הוא היה סבא אדיר. אני הנכדה הבכורה וכשהייתי קטנה ושאלתי אותו לפשר הקעקוע, הוא היה אומר שזה מספר הטלפון בבית שלו ושל סבתא, ושהוא רשם אותו על היד כדי לא לשכוח.

סבא (יחד עם שלושת הסבים הנוספים שלי, כולם שורדי שואה) נתן לראשונה את ה-soft version של עדותו כשהייתי בגיל בת מצווה, לטובת עבודת השורשים. את הסיפור המלא הוא סיפר בשלב מאוחר ממש, בסביבות 1997, ביוזמת אשתו דאז של דודי. יחד עם המשפחה של דודי, היא דובבה, ראיינה וצילמה אותו שנים ספורות לפני שנפטר. על בסיס העדות הזאת קיימנו אשתקד מפגש "זיכרון בסלון" מרגש בקיבוץ נחשון. סבא וסבתא עזבו את יד מרדכי ב-1957, אבל אמי וארבעה נכדים שלהם (מתוך שבעה) מתגוררים בקיבוצים, אז אפשר לומר שהוא מילא את חלקו במפעל הזה.

הייתי מוכר את הלחם במחנה ומקבל דולרים. הולך לגדר וקונה וודקה מהאנשים מחוץ לגדר, את הוודקה הייתי מוכר לקאפו. הייתי מקבל סיגריות, מוכר לגויים ומקבל שוב לחם. הסתדרתי

הסיפור של סבא מרתק ומסמר שיער. הוא היה יכול למלא בקלות ספר ואם היה מסכים לשוב לפולין (הוא לא) הוא יכול היה להיות עד מעולה, אם אפשר להגדיר את זה ככה, כי פרט לסיפור רב התחנות שלו, שבכל אחת מהן הוא גילה תושייה שלא תיאמן, הוא ידע לספר סיפור. כולנו במשפחה גאים מאוד להיות השושלת שלו, ובימים קשים הדרך שלו היא השראה, בייחוד הבחירה לחיות חיים מלאים וטובים, אחרי שחילץ את עצמו משם ונותר לבדו בעולם.

מיכאל (בפולנית "מיכאו") נולד בשנת 1924 בוורשה. אמו רוזה היתה מורה ואביו דוד היה סוחר עצים (פירוש שם המשפחה לוטנברג הוא "איש העץ"). רמת חייהם היתה טובה. לאמו היתה משפחה גדולה שרובה היגרה לארה"ב ועד היום צאצאיהם חיים שם. אחות אחת של אמו עברה לברזיל. הוא היה הבכור וכעבור שנתיים נולד אחיו יצחק (בפולנית "יורק"). חיו אז בוורשה 3 מיליון תושבים, מתוכם מיליון יהודים. "גרנו באזור של גויים, הסביבה הפולנית לא תמיד היתה ידידותית. אבא היה הולך להתפלל מדי פעם, כילד קטן היה לוקח אותי לבית הכנסת. היינו עושים שם מעשי קונדס, מסתווים בין המתפללים וקושרים להם את הטליתות", סיפר.

מזון תמורת מחטים וזהב

כשהמלחמה פרצה כשהיה בן 15. ורשה נכבשה בתוך שלושה שבועות. "המזון אזל", סיפר. "כילדים הכרנו היטב את הסביבה. ההורים שלחו אותנו רכובים על אופניים לחקלאים בסביבה, לעשות חילופי סחורות. נתנו חוטים, מחטים או זהב והם היו נותנים מזון. כשהגרמנים השתלטו על האזור היתה חלוקת מזון. אנחנו, שנראינו כמו גויים, עמדנו בתור במקום ההורים". הפולנים, לדעתו, היו אנטישמיים מטבעם ("הם זיהו אותנו מרחוק, הלשינו לגרמנים").

מיכאל היה תמיד רב תושייה. הוא הלך עם אחיו לשדות החקלאים ללקט מזון. המצב נמשך כמעט שנה. ב-1940 הוקם הגטו "והתחילו לרכז אותנו באזור מגורים מסוים. נדרשנו למסור את כל התכשיטים, הפרוות ומכשירי רדיו. הגרמנים איימו שמי שלא יישמע יוצא להורג או יגורש. ידענו שמי שמגורש נעלם".

יהודי ורשה רוכזו כולם באזור נפרד. הוא זכר כי תחמו את הגטו בגדרות תיל ולאחר מכן בחומות לבנים. משטרה יהודית אורגנה. לא ניתן היה לצאת כדי להשיג מזון. המשפחה גרה ביחד. ההורים כבר לא עבדו, אך היו להם עדיין אמצעים כלכליים. הם הקימו חנות סדקית ליד הבית בגטו. הילדים הכירו מעברים תת קרקעיים והיו יוצאים לאזור הפולני ועוסקים בסחר מכר.

בצהרים נתנו לנו קערה וכף. הביאו בחבית תבשיל קליפות תפוחי אדמה. מקבלים כף אחת לתוך הקערה. זה היה הציוד היקר ביותר, כי מי שלא היתה לו קערה, היה מקבל את האוכל לכפות הידיים או שזרקו אותו עליו

"עם הזמן הגרמנים הידקו את החגורה, בנו גדרות וחומות עד שהמצב נהיה קשה, אבל לא תיארנו לעצמנו שמתוכננת השמדת עם". הוא רצה להסתלק אבל דחה זאת כדי להמשיך לעזור להוריו. הגרמנים היו תופסים יהודים ברחוב ולוקחים אותם לעבודות ניקיון או חפירות. בשנת 1941 תפסו את אביו ברחוב והוא לא חזר יותר הביתה. "חיפשנו אותו. "עוד לא ידענו כלום לגבי מה שקורה. כנראה שאז התחילו לשלוח יהודים להשמדה", העריך.

אמו ניהלה את החנות. דרך החברים הגויים היו קונים מזון. שני האחים הרכיבו תלת אופן והיו משנעים סחורה עבור סוחרים ועושים עבודת סבלות תמורת כסף. אחרי זמן מסוים הגרמנים דחסו לגטו את כל היהודים מהאזור, גם מחוץ לוורשה. הצפיפות היתה רבה ומגיפות התחילו לפרוץ.

ארוחות ערב עם הנאצים

אמו אמרה לו לברוח מהגטו, אל "דוד" עשיר של המשפחה שחי מחוץ לגטו, בשכונה שנקראה ראדום. הוא היה בן 16, הפיק תעודת זהות פולנית מזויפת והתאכסן בבית קרוב המשפחה, שבביתו גרו גם המפקדים הגרמנים שניהלו את הגטו. מיכאל גר שם כשנה, עבד כאינסטלטור והיה אוכל את ארוחותיו לצד המפקדים הנאצים. שם למד קצת גרמנית. אמו כתבה שאחיו חלה בטיפוס ומצבו קשה. בעזרת קשריו של יעקב, הדוד, מיכאל הצליח להיכנס עם טנדר לגטו, שם מצא את אחיו קודח ואת אמו מטפלת בו ("הבנתי שהוא כבר לא יחלים. הייתי צריך להשאיר אותם שם"). זאת היתה הפעם האחרונה שראה את אמו ואחיו. הם נפרדו בנשיקות וחיבוקים.

בצד הפולני של גטו ראדום עבד במוסך גרמני, בזהות בדויה עם החבר הגוי שמצא לו את העבודה. הוא רחץ מכוניות וניפח גלגלים וזה החזיק לתקופה ארוכה יחסית, עד שאותו חבר השתכר בפאב והלשין עליו לגרמנים. באותו לילה הגסטאפו עצרו אותו.

"הגרמנים לקחו אותי לכלא בו שהיתי שלושה חודשים. לקחו אותי לחקירות, קיבלתי מכות רצח ועינויים. ידעתי שאם אשבר – אמות, אז לא נשברתי. בסוף זרקו אותי לבית סוהר בתור גוי, עבריין פולני. הייתי בתא של אסירים צעירים. נחשבתי 'מישלין' (אסיר שלא ניתן לקבוע בוודאות אם הוא פולני או יהודי). הגרמנים מעולם לא חשדו שאני יהודי. עם הפולנים זה היה מסוכן יותר, כי הם ידעו להבחין. הזהות היתה כמו גזר דין מוות שרודף אחריך. הסוהרים התייחסו אלי טוב. אם החברים מהגטו שלחו לי חבילות מזון, הייתי מקבל אותן", סיפר.

סידרו אותנו וקשרו לנו את הידיים, באו משאיות וקפצנו עליהן עם ידיים קשורות בחוטי ברזל. הכניסו את האסירים כולם לרכבת. איך אוכלים? שמים את הלחם בידיים מאחור, אז היית אוכל את הלחם של השני והוא היה אוכל את שלך

בשנת 1943, בעקבות פקודה מהגסטאפו, נשלחו האסירים לאושוויץ. "סידרו אותנו וקשרו לנו את הידיים, באו משאיות וקפצנו עליהן עם ידיים קשורות בחוטי ברזל. הובילו אותנו לרכבת. הכניסו את האסירים כולם. איך אוכלים? שמים את הלחם בידיים מאחור, אז היית אוכל את הלחם של השני והוא היה אוכל את שלך. אותו דבר בבית שימוש, הלכת עם עוד אסיר והוא היה עוזר לך", סיפר.

בתא עם אסירים קשוחים

הם הגיעו לאושוויץ בסטטוס של אסירים פולנים, לאחר כמה ימים ברכבת. "היו איתי בתא אסירים קשוחים, רוצחים, עבריינים, כמרים הומוסקסואלים. הורידו אותנו ברציף, חתכו לנו את הקשר בידיים. ברציף הכלבים נבחו ותזמורת ניגנה. הגענו לשער המחנה המוכר, אמרו לנו להתפשט ולקחו אותנו למרחצאות".

העבריינים, הסביר היו "מציאה" בשביל הגרמנים. מיכאל וחבריו נחשבו ל"אסירים שמורים". כיוון שלאושוויץ היו מגיעות לעיתים משלחות בינלאומיות ממוסדות שונים, הם הראו לדוגמה את אותם האסירים. לכל אחד היה כרטיס עליו נרשמה העבירה שביצע, ולכאורה זה היה מחנה שיקום. "זה נתן לך תעודת חיים במחנה".

"אחרי המקלחת הראשונה קיבלנו מדי פסים, קעקעו לנו את המספר. המספר שלי 150114. ליהודים עשו גם משולש ליד המספר. לי לא, היות ולא הייתי יהודי מוצהר. בשלב הזה היינו בשוק מוחלט. גילחו לנו את השיער מכל הגוף, וכל זה לצלילי תזמורת. בשלב הזה כבר ידעתי שהגטו לא קיים יותר", העיד.

שוב עברו סלקציה ואחריה לבירקנאו. סביבם ראו ארובות שפלטו עשן שחור ובורות שלא הצליחו לעמוד על פשרם. "שיכנו אותנו בצריפים, על ספסלים ללא מזרון, כל שניים קיבלו שמיכה דקה. בבוקר היו שולחים אותנו לעבודה מחוץ למחנה. קיבלנו כל יום 100 גרם לחם. היינו שומרים אותו ולא אוכלים. אם לא ידעת לשמור עליו טוב בלילה, חבר היה גונב לך אותו כדי לשרוד, ואתה היית נשאר בלי אוכל. בצהרים נתנו לנו קערה וכף. הביאו בחבית תבשיל של קליפות תפוחי אדמה. מקבלים כף אחת לתוך הקערה. זה היה הציוד היקר ביותר, כי מי שלא היתה לו קערה, היה מקבל את האוכל רק לכפות הידיים או שזרקו עליך את האוכל", סיפר.

אחרי המקלחת הראשונה קיבלנו מדי פסים, קעקעו לנו את המספר. ליהודים עשו גם משולש ליד המספר. לי לא, היות ולא הייתי יהודי מוצהר. היינו בשוק מוחלט. גילחו לנו את השיער מכל הגוף, וכל זה לצלילי תזמורת

"ביום עבודה כזה הראו לנו ערימת סלעים, היינו צריכים לרוץ, להרים סלע ולרוץ איתו כמה מאות מטרים ולהניח אותו בערימה שנייה, לקחת מהערמה השנייה שוב פעם סלע ולהחזיר אותו בריצה לערמה הראשונה. עבודה ללא כל תכלית. לאחר מכן קיבלנו כלי חפירה והיינו צריכים ליישר ערימות אדמה. ליום עבודה כזה יצאו 500 איש, וחזרו 400. את כל הגוויות היינו צריכים לסחוב איתנו חזרה. אנשים בחלקם יצאו מדעתם. בחלקם חלו. כל מי שלא יכול היה להמשיך לעבוד, היה נאסף בסוף היום ונשלח למחנה 'חולים'. משם כבר לא היתה חזרה".

אחרי מספר חודשי עבודה פגש בדוקטור יוזף מנגלה ("הרוצח"). "הוא עמד בפתח הצריף, וכל אחד היה עובר על ידו עירום והוא היה שולח לחיים או להשמדה".

כשהגיע למחנה הפעיל שוב תושייה. הוא היה בבלוק של גויים, שהיו רשאים לקבל בכל חודש חבילה מהבית עם לחם, בשר משומר ופירות. לא היה מי שיישלח לו חבילות, אבל הוא ידע גרמנית ויידיש, כתב את המכתבים הביתה בעבור האסירים הגויים וקיבל בתמורה חתיכת בצל או לחם מהחבילות. "הייתי מוכר את הלחם במחנה ומקבל דולרים. עם הדולרים הייתי הולך לגדר וקונה וודקה מהאנשים מחוץ לגדר, את הוודקה הייתי מוכר לקאפו. להם היתה גישה לכל דבר. הייתי מקבל סיגריות, אותן הייתי מוכר לגויים ומקבל שוב לחם. כך שאיכשהו הסתדרתי ושרדתי והייתי יותר חזק מאחרים", סיפר.

היינו צריכים לרוץ, להרים סלע ולרוץ איתו כמה מאות מטרים ולהניח אותו בערמה שנייה, לקחת מהערמה השנייה סלע ולהחזיר אותו בריצה לערמה הראשונה. ליום עבודה כזה יצאו 500 איש, וחזרו 400. את הגוויות סחבנו איתנו חזרה

בשלב הזה הם כבר הבינו שהם במחנה השמדה ("מדי פעם חיפשו עובדים לכל מיני עבודות כפייה. ידענו שכל מי שעובד עם המשלוחים סופו למות"). הוא התנדב לעבודה אחרת במחנה שנקרא "אזור C" והאסירים כינו בציניות "Canada" – על שם מקום טוב יותר. שם היו ממיינים חבילות שנלקחו רגע לפני כן מהיהודים שרק ירדו מהרכבות בכניסה לאושוויץ. הגרמנים חיפשו בהן כסף זר. "ידענו שגייסו אותנו במקום העובדים הקודמים שהושמדו, אבל בשלב הזה רצינו רק שיהיה לנו מה לאכול. היינו מוציאים מהמזוודות מברשות, למשל, ומפרקים אותן.

היהודים החביאו בהן כסף ויהלומים. היו חבילות עם מראות, מי קולון, דברים של אנשים שהגיעו מחופש. היינו סוחבים את הדברים הטובים ומוכרים לקאפו תמורת אוכל. במעברים בין האזורים השונים במחנה הגרמנים נתנו לנו לחם. היו לי זהב ותכשיטים שהחבאתי בלחם. הסכנה שכרוכה בדבר היתה עניין של מה בכך. בזה שתעביר את האוצרות הללו בחתיכת לחם תלוי הקיום שלך. ואם הוא גם ככה בסכנה – אין לך מה לדאוג".

כל זה נמשך עד סוף שנת 1944, אז נהיה, לדבריו, קשה יותר. הגרמנים הבינו שהסוף מגיע והתחילו לפנות את המחנות. "הקרמטוריום כבר לא הספיק. היינו חופרים בורות ואנשי הקרמטוריום (ה"זונדר קומנדו") היו מביאים גוויות שהיה עלינו לשרוף".

בסוף המלחמה נשארו במחנה אנשים לא רבים. הגרמנים התחילו להוציא את היהודים מאושוויץ לגרמניה בדרכים לא דרכים, לעבוד במפעלים שלהם. מיכאל צורף למין מסע כזה. "היו אוספים אנשים תשושים, אבל עם רצון רב לחיות ונותנים להם חתיכת לחם. כמאה מהם שרדו הליכה ברגל ושינה על השלג. מי שכשל או נפל – נורה", סיפר. "הגענו עד תחנה מסוימת והיינו יחסית עוד בכושר. העלו אותנו לרכבת, נסענו לכיוון הסודטים. בצ'כיה ידעתי שאם אשאר לעבוד בגרמניה – יהרגו אותי. הייתי בן 20 והחלטתי לברוח. כשעברנו את הסודטים, הרכבת האטה בסיבוב ואני התגלגלתי החוצה, נחתי על השלג. נשארתי שלם והתחלתי ללכת".

לבוש בסמרטוטים ונעול בנעלי עץ, במשקל של קצת יותר מ-20 קילו, הגיע לכפר צ'כי. לבתים פחד להיכנס. ליד כל בית היה אסם ובו היו תלויות שקיות גבינה. הוא אכל גבינה כזאת, נחנק והתמוטט. "השמעתי כנראה אנחות ובאה אלי אישה שקראה לבנה והם הכניסו אותי פנימה. היא הבינה שלא תוכל לטפל בי ולקחה אותי לבית חולים בפראג. הייתי שם כשבועיים וקיבלתי עזרה רפואית. הצ'כים היו ידידותיים. אותה אישה שהביאה אותי לבית חולים היא גם זו שטיפלה בי", סיפר.

הבנתי שזה סוף פסוק

כשהגרמנים הגיעו לכפר, נאלץ שוב לברוח ("הייתי נע ונד, ללא בית"). הרוסים נכנסו לפראג, הגרמנים נכנעו. הוא ניסה לשווא לעבוד בצ'כיה. בחמישי למאי, 1945, הוכרז יום שחרור כללי בכל אירופה. המלחמה נגמרה. מיכאל החליט לחזור לפולין לחפש בני משפחה ששרדו. הוא הגיע לוורשה, לבית האחרון של המשפחה. השכנה מהבית ממול סיפרה לו . שאחיו נעלם ושאמו היתה בגטו עד הרגע האחרון. הוא הבין ש"אם היתה חיה, היינו מקבלים סימן חיים אחרי המלחמה". אותה אישה סיפרה גם שאחרי שאביו נתפס ברחוב, הוא נשלח למיידאנק. "הבנתי שזה סוף פסוק. במקום בית, ראיתי ערימת לבנים. לא מצאתי שום רישום של קרובים. פחדתי להופיע כיהודי בפולין עצמה, היו כנופיות של גויים שרצחו יהודים".

עם חברים חדשים הוא נסע לגרמניה, שם פגש את הבריגדה היהודית ובעזרתה עבר דרך הסודטים לאיטליה. בלילות אומנו ובימים עברו הכשרות לקראת העלייה לארץ. דרך גנואה והעבירו אותו לאוניית המעפילים "חנה סנש", שהפליגה אל הארץ המובטחת ב-14 לדצמבר. זו היתה ספינה ששקלה 140 טון עם שני מנועים של טנקים. לימדו אותי איך לעזור להגאי. היה סוער. בדרך כלל זהו שייט שלוקח שלושה ימים. אנחנו שטנו 14 יום (התאריך המדויק של הגעת האונייה הוא 25 לדצמבר). האונייה היתה כמו קליפה. הייתי אחראי על חלוקת המים. היה חוסר במים, אבל היות והייתי אחראי – לא חסר לי. על פלשתינה לא ידענו דבר".

סיפרתי איך החזקים היו מתנפלים על החלשים במכות וחוטפים להם את האוכל. ראיתי שהמאזינים שלי נותנים מכה או קריצה אחד לשני, כאילו שאני לא נורמלי. תיכף שיניתי כיוון. סיפרתי שהכל היה טוב

כשהגיעו עם הספינה מול חופי נהריה, ירדו בחוף של קריית חיים. הם קפצו למים בחושך. אנשים מקריית חיים הגיעו לחוף וקיבלו אותם ושיכנו אותנו בבתיהם, עד שהתאוששו. ה"הגנה" שלחה בגדי חאקי. היו היו מהראשונים שהגיעו באוניות מעפילים קטנות.

ניסיון רע עם חוסר אמון

וכך הסביר את סירובו רב השנים לדבר על כל מה שעבר בשואה: "באחד הימים אנשי היישוב החליטו לקבל אותי באופן חגיגי. ערכו שולחן ארוך, כל מי שבא הביא מתנה בשבילי – סיגריות, שוקולד. מאז שהייתי כלוא במחנה ובבית הסוהר לא הייתה לי קבלת פנים כזאת. היינו במין תרדמה מנטלית זמנית שהבנתי רק אחרי מספר שנים. באותו השולחן רוב תושבי היישוב הוותיק היו ממוצא פולני. הם התחילו לשאול איך היה במחנה".

אז הוא סיפר. "איך השגתי אוכל, איך היינו אוכלים קליפה של עץ, איך שנקלעתי לבלוק של הפושעים, איך כשהורדת את החולצה היית רואה שכל העור שלך מלא כינים. סיפרתי איך החזקים היו מתנפלים על החלשים במכות וחוטפים להם את האוכל. ראיתי שהמאזינים שלי נותנים מכה או קריצה אחד לשני, כאילו שאני לא נורמלי. אז תיכף שיניתי כיוון. סיפרתי שהכל היה טוב ומאותו הרגע ובמשך זמן רב מאוד לא סיפרתי לאיש דבר. שנים רבות הבת שלנו לא שמעה מאיתנו שום דבר. היה לנו ניסיון רע מאוד כשנתקלנו בחוסר אמון בתגובה לעדות שלנו, ואז אתה נפגע פי כמה וכמה. וזה גרם לנו לשתוק. חיינו עם הזיכרונות הקשים האלה".

מיכאל הגיע לקיבוץ יד מרדכי בסוף 1945. אשתו חיה, גם היא שורדת אושוויץ, בה פגש באיטליה, לקראת ההעפלה ארצה, הגיעה ב-16 במרץ 1946 באוניית המעפילים "אנצ'ו סירני", אחרי ששהתה במחנה מעצר בקפריסין. השניים היו חברי קיבוץ ולמיכאל היה תפקיד מרכזי בקרב על יד מרדכי במלחמת השחרור. כמי שהיה מששת האנשים שהגנו על הפילבוקס של הקיבוץ ותפעל את המרגמה הוא אף מוזכר בספר "השמש לא עמד דום", שנכתב על הקרב האמיץ שניהלו מול המצרים. "שנים שהייתי במין ערפל קרב כזה. תפקדתי, הייתי נציג הגרעין בקיבוץ וגם במלחמת השחרור בלטתי, אבל בדיעבד אני מבין שלקח לי כמה שנים לחזור לשפיות מלאה", סיכם את עדותו. מיכאל נפטר בחולון ב-25 לדצמבר, 2001. בדיוק 56 שנה אחרי שהגיע ארצה. הוא קבור בקיבוץ דביר.