"אנחנו עומדים חזקים ונלחמים על המקום ועל הבית, אבל זקוקים להסתכלות לאומית מדינית על קו עימות"

בקיבוץ מלכיה שעל גבול הצפון יש כיום כ-80 ילדים ובני נוער. למידה בבתי הספר לא מתקיימת מאז פרוץ "שאגת הארי", משמע כשחודש וחצי נותרו ילדי הקיבוץ ללא מסגרות פורמליות. על מנת לתת מענה, גם אם חלקי, הוסבו מספר מקלטים באזורים מרכזיים בקיבוץ לטובת פעילות חברתית יישובית. יחד עם פיקוד העורף שודרגו כחמישה מקלטים, בהם הותקנו מזגנים ושופרה מערכת האינסטלציה, יחד עם תרומות של ציוד לימודי ומשחקים עבור הילדים, על מנת לאפשר שהייה ממושכת.

"הלמידה בזום היא לא משהו שממש עובד" אומר איתי קרויז, מנהל הקהילה במלכיה וחבר הקיבוץ. "ואם יש אלטרנטיבה, ובמידת היכולת, אנחנו מציעים פעילות חברתית שמשלבת גם לימודים. חיילי תקומה וגם תושבים עם ידע והכשרה בתחומים שונים עוזרים עם שיעורים. אנחנו מגייסים כל כוח אפשרי בכל צורה ומשלבים פעילות חברתית עם תכנים לימודיים". ברחבי השכונות בקיבוץ מצויים מקלטים שהתושבים מגיעים ללון בהם מחשש לאזעקות באמצע הלילה, המקלטים הסמוכים למבני ציבור הסבו לפעילות על פי שכבות הגיל השונות וסוג הפעילות.

איתי הגיע לקיבוץ עם משפחתו לפני 11 שנה, "אני ואשתי התאהבנו במקום עוד כששירתנו פה בצבא באזור". לו עצמו שלוש בנות שסיימו ללמוד ועוד ילד בן 13 "שאיך שנכנס לכיתה א' התחילה הקורונה, מאז הכל השתבש עם המלחמות. אין הרבה ברירות, אלא להתמודד ולעשות מה שתלוי בנו הכי טוב. אנחנו מנסים ללחוץ, לבקש, לדרוש, אבל זה לא תמיד מצליח".

מאז פינוי הקיבוץ במלחמת "חרבות ברזל" חזרו אליו כ-80% מהתושבים שחיו בו ערב המלחמה. "הסיפור המשמעותי הוא לא כמה חזרו. מלכיה קיבוץ קטן, לפני המלחמה היינו בתנופת קליטה. ערב המלחמה היינו 430 תושבים עם תוכניות דמוגרפיות לקליטה ובניה והרחבת מערכת החינוך ליותר מ-500 תושבים. המלחמה לא רק שקטעה את התנופה הזו, היא הרחיקה אנשים שהיו מתוכננים להיקלט. מעבר לכך יש את אלו שלא יחזרו. יש מבוגרים שפונו ונותרו בדיור סיעודי במקום אליו פונו, וכאלו שלצערנו הלכו לעולמם. הפינוי היה מכה קשה עבורם". כיום יש במלכיה 370 תושבים, והתחושה ש"הצמיחה נעצרה".

מה מדד האופטימיות שלך?

"אני תמיד אופטימי, בתחום הקהילתי-חברתי אם אתה לא אופטימי אתה לא יכול להוביל קהילה שעברה פינוי כזה. אני חייב לייצר אופטימיות אבל אני גם מחובר לקרקע ולמציאות, וצריך להדגיש בפני מערכות המדינה מה הצרכים שלנו כאן בקו העימות. להיות אופטימי זה לא מספיק".

אנחנו זקוקים להתחייבות רחבה ועמוקה יותר. כל פעם שהאזור פה מקבל מכה, כל האזור הולך שנים אחורה – בתיירות, בחקלאות, בכלכלה. זה לא נזק שאפשר להתגבר ולהמשיך, כל מכה כזו היא כדור שלג

"אנחנו עומדים חזקים ונלחמים על המקום והבית" אומר איתי "אבל אנחנו זקוקים להסתכלות לאומית – מדינית לקו עימות. השיקום הוא לא במובן של לספור כמה חלונות התנפצו ועל פי להחליט כמה פיצוי נקבל. אנחנו זקוקים להתחייבות רחבה ועמוקה יותר. כל פעם שהאזור פה מקבל מכה, ואנחנו עדיין תחת אש, כל האזור הולך שנים אחורה, בתיירות, בחקלאות, בכלכלה. זה לא נזק שאפשר להתגבר ולהמשיך, כל מכה כזו היא כדור שלג. המדינה לא נותנת לזה ביטוי וזה מקשה על הצמיחה והשגשוג".

נרגע קצת בימים האחרונים?

"יש ירידה בעצימות של האזעקות והירי. השקט לפעמים יותר מלחיץ. אתה נכנס לרגע שקט ושוב מופתע בירי ואזעקות. לוקחים את השקט בערבון מוגבל ונותנים למציאות להכתיב".

הריאיון עם איתי נערך רגע לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה. נקווה שהשקט ישמר ושקריאתו להסתכלות לאומית – מדינית לשיקום אמיתי ליישובי קו עימות – תישמע.