למדתי לצפות את הרגעים האלו. עוד לא הצלחתי להתרגל. השעות שלפני החג, לפני יום ההולדת, לפני מה שאמור היה להיות חגיגה של שמחה, הפכו לשעות בלתי נסבלות ממש.

תחושת מתח, חוסר סבלנות לכל מי שמסביב, אין אף פעולה פשוטה, הכול כבד. העצב תופס לו מקום והמחנק בגרון מורגש עד כדי הפיכתו לגוש של ממש שיושב על הסרעפת ובית החזה.

נולדתי ב-2.4.85, י"ב בניסן, יומיים לפני ליל הסדר, והשנה ציינתי 41 אביבים ביום החג עצמו – מה שהפך את הכול לעוד יותר בלתי נסבל.

השורות שנכתבות כאן לא יהיו שמחות ולא חגיגיות. הן די מדכאות. אבל מבטיח שיש גם מקום לאופטימיות. בסוף.

גם אחרי שנפלו, החיים ממשיכים והזמן לא עוצר עבורנו. וגם הנוכחות שלהם לא מפסיקה, רק הופכת לנוכח-נפקד-חסר תמיד

הידרדרות ביחסים עם חג הפסח

6 באפריל 2026 היה יום ההולדת של ליאל וינאי. מה שהיה אמור להיות יום הולדת 15 לשני ילדים-נערים שלעולם לא נדע מי היו גדלים להיות.

כל ריכוז האירועים הזה – ערב חג, יום הולדת 41 ויום הולדת 15 לשני מלאכים – היה אמור להביא לחגיגה משפחתית שלמה עם בוא האביב, בחיים נורמליים. עבורי זו הפכה להיות תקופת אבל בלתי נסבלת. והצירוף הצפוף הזה השנה, זו גם הזדמנות עבורי לשתף בתהליך ההידרדרות המתמשך ביחסים שלי עם חג הפסח, דבר שאינו בהכרח עניין הציבור, ויחד עם זאת משקף מעט מה זה חג עבור משפחה שכולה.

ישבתי עם המשפחה לשולחן הסדר, לבשתי בגדים יפים ככל שהנפש התירה, שרנו שירים, חייכתי וצחקתי עם הילדים שחוויות החג עוד מתעצבות ונצרבות בתודעה התמימה שלהם. אבל האמת היא, שהחגים הפכו בלתי נסבלים. יותר מכך הימים שלפני החג ועוד יותר מכך השעות האחרונות לפני כניסת החג.

ובכל זאת, עטיתי על עצמי את אווירת החג כמו תחפושת, שלא ירגישו הילדים את האבל והכאב, את הבלבול, את תחושת המיאוס.

נוכח-נפקד-חסר תמיד

פסח הגיע גם השנה למרות שניסיתי ממש להדחיק, לדחות. מיום שלישי לא הפסקתי לחשוב על המשפחות של ארבעת החיילים שנפלו בלבנון יום לפני ערב החג.

המתח הזה בין הרצון להציף את הזיכרונות כדי להיות איתם עוד קצת לבין ההתמודדות עם הכאב הבלתי נסבל שמביא איתו הזיכרון, נורא ומכאיב במיוחד ברגעים השמחים ביותר

ליל הסדר של המשפחות שלהם, כמו של עוד אלפי משפחות בשנתיים וחצי האחרונות, לעולם לא יראה יותר אותו דבר. לא רק ליל הסדר, כל חוויות החיים ישתנו ולא תהיה עוד שמחה שלמה באף אירוע. הכול מופרע מעתה. השכול מפריע, החוסר מפריע והנוכחות של החוסר הכי מפריעה.

כי גם אחרי שנפלו, החיים ממשיכים והזמן לא עוצר עבורנו. וגם הנוכחות שלהם לא מפסיקה, רק הופכת לנוכח-נפקד-חסר תמיד.

ופסח ויום הולדת וסיבה לחגוג ולשמוח ואני משתדל באמת בשביל הילדים. אבל פסח, מכל החגים, השתבש אצלי וכבר קשה להסתיר. ומאז השבת ההיא נדמה שההידרדרות הגיעה לקיצה השלילי ואני לא מצליח לשאת את האפשרות שהערב הזה בכלל יגיע.

זה לא תמיד היה כך.

החג בו כל חדר האוכל מתמלא

פסח, יותר משבועות, היה החג של הקיבוץ – החג בו כל חדר האוכל מתמלא, ומשך כל זמן ההגדה, יושבים ושרים, ועוברים בין השולחנות להתעדכן, ומשתכרים מיין זול (שכנערים היינו גונבים בזמן החיסול להמשך המסיבה ללא השגחת המבוגרים), ויוצאים באמצע לסיגריה בגרנוליט גם מי שלא מעשנים כדי לא להפסיד את המפגשים, חנן שר את הא-לחמא-עניא ובסוף הערב לפני הארוחה והחיסול (מילה שהייתה פעם תמימה) שרים בקולי קולות כל הקיבוץ יחד את אחד מי יודע כשיילנה עוברת עם המיקרופון בין השולחנות המשפחתיים, משפחה לכל חלק בשיר.

בפסח, בחג שני, מתקיים גם חג העומר – ציון תחילת הקציר. בשדה, על במה מאולתרת מעגלת פלטפורמה, דגלים צבעוניים, ג'ריקן שוקו על שולחן עץ, מופע הגברים הקוצרים והנשים המאלמות (מלשון אלומה) והריקודים המסורתיים על שלפי השיבולים אחר הקציר.

עיקר ההתייחסות לימי ההולדת במשפחה שלי הייתה בשולחן הממתקים שתמיד הוכן בלילה כשישנו ואנחנו קמנו אליו בבוקר בשמחה. כמו הפתעה ידועה מראש

מי שחושב ששבועות הוא חג קיבוצי, לא היה בפסח בקיבוץ מימיו.

הפתעה ידועה מראש

פסח תמיד היה סמוך ליום הולדתי (י"ב ניסן תשמ"ה, 2.4.1985) וכילד חגגתי לא מעט מימי ההולדת האלו בחופשה משפחתית בסיני. עיקר ההתייחסות לימי ההולדת במשפחה שלי הייתה בשולחן הממתקים שתמיד הוכן בלילה כשישנו ואנחנו קמנו אליו בבוקר בשמחה. כמו הפתעה ידועה מראש.

בחיי הבוגרים כבר לא ייחסתי חשיבות לימי הולדת, זה הרגיש לי אירוע מיותר. ובכל זאת.

2.4.2015, יום הולדת 30.

ב-3.4, יום שישי, ערב חג פסח, באנו כל המשפחה לבארי. שלא כהרגלינו הייתה עוגה וכיביתי נרות. מתאמץ שלא לבכות.

אימא כבר הייתה חולה והייתה רזה מאוד וחלשה ולא היה ברור אם זה יותר בשבילי או יותר בשבילה, אבל השתדלתי לחגוג ולשמוח למרות המצב המדכא ולראשונה מזה מעל עשור כיביתי נרות מעל עוגת יומולדת.

בערב עלינו לליל הסדר בחדר האוכל כי לא מפסידים ליל סדר בקיבוץ, ואימא נשארה בבית כי כבר הייתה עם מערכת חיסונית חלשה מדי לאירועים פומביים שכאלה.

שלושה וחצי חודשים אחרי זה, ביולי 2015, אימא ניצה נפטרה.

אותו ערב פסח היה יום ההולדת האחרון שחגגתי עם אימא ומאז גם היחסים שלי עם פסח החלו להיסדק.

לטשטש את הכאב

את פסח של 2017 תכננו לעשות כל המשפחה בחאן במדבר. ליל הסדר בקיבוץ כבר לא היה עבורנו מה שהיה פעם מאז שאימא נפטרה, אבל העדפנו אירוע אינטימי כי היה קשה לחגוג באותה שנה.

קצת לפי שאימא נפטרה מלימפומה בגיל הצעיר 62, לרולרול (הראל קרול), בן דודי היקר, גילו גם כן את המחלה, הוא היה אז בן 34. רולרול, שלא הספיק להגיע לגיל 36, נפטר בי"ג בניסן, יום לפני ערב החג – 9.4.2017.

רולרול גם נולד באביב. ב-27.4.82. ד' אייר. ערב יום העצמאות.

אחרי ההלוויה, מה שאמור היה להיות ערב החג, הפך עבורנו למדורה שקטה מאוד בחצר של שוג, עם פוייקה ובירה ואולי עוד איזה משהו שרולרול מאוד אהב ועזר גם לנו לטשטש את הכאב.

החיבור בין המוות של רולרול לחג הפסח הפך לדבר שלא ניתן לנתק עוד. כשהודיעו על ארבעת החיילים שנפלו בלבנון יום לפני ערב החג נזכרתי ישר באותו ערב לא בסדר, סביב המדורה, ללא ליל סדר.

ובכל זאת, היו עוד סיבות לשמוח בתקופת האביב הזו סביב חג הפסח.

יום הולדתם של ליאל וינאי, האחיינים שלי שנולדו ב-6.4.2011, היה שבועיים לפני פסח אותה שנה.

לא זוכר מה עשינו בערב החג, אבל בהתחשב בעובדה ששירה אז שכבה בטיפול נמרץ בין חיים למוות לאחר סיבוך בלידה וטיפול רשלני של בית החולים, כשהתאומים עוד בפגיה, אני מניח שלא היה הרבה מקום לחגיגות ולשמחה. בעיקר חשש ואי ודאות.

שירה ניצלה, אבל לא חזרה לעצמה גם כשהתעוררה אחרי מספר חודשים שהייתה בתרדמת, ונכנסה לבית לוינשטיין לשיקום.

נהנים מהאביב ומהחיים, למרות האתגרים

כל זה היה עוד לפני שאימא ורולרול חלו במחלה. זו הייתה למעשה המהלומה הראשונה, אבל שמחת הלידה והאופטימיות לגבי מצבה של שירה, שעוד היה לוט בערפל, עשו את שלהם.

המשפחה הייתה אז חזקה ואיילוס, דודתי, לקחה על עצמה את גידול הילדים ואימא עזרה לה והם זכו יחד לכמה ערבי פסח בחדר האוכל לפעמים עם שירה על כיסא גלגלים ולפעמים לא, כשאבויה ויתר לה על התענוג.

בשנים האחרונות, לבקשתם של ינאי וליאל שכבר החלו להתבגר, היינו מארגנים נופש משפחתי של כמה ימים באיזה בית ספר שדה ויוצאים יחד לטיול. נהנים מהאביב ומהחיים. למרות האתגרים

ארבע שנים בחייה זכתה אימא שלי ל"נכיינים" (נכדים-אחיינים) עוד לפני שלנו היו ילדים, וינאי וליאל זכו בה ובאיילוס כ"סבדודה" (סבתא שהיא דודה).

והאמת שגם אחרי שנים, אימא נפטרה, רולרול נפטר, חג פסח ירד מגדולתו, אבל בכל זאת הייתה סיבה לשמוח בחג האביב. בשנים האחרונות, לבקשתם של ינאי וליאל שכבר החלו להתבגר, היינו מארגנים נופש משפחתי של כמה ימים באיזה בית ספר שדה ויוצאים יחד לטיול. נהנים מהאביב ומהחיים, למרות האתגרים.

לנו כבר נולדו ילדים, וליאל וינאי היו הילדים הגדולים במשפחה. שניהם אהבו כל-כך את הילדים שלנו והיו מחכים להם כל פעם שהיינו מגיעים לקיבוץ ומתקשרים כבר בדרך לשאול מתי נגיע. אנחנו שמחנו לבוא, שמחנו בהם ושמחנו איתם.

הילדים שומרים עלינו. הילדים מכריחים אותי לחגוג גם כשהנפש לא רוצה. וזה נכון, וכך צריך להיות. וגם הרצון להעיף מעלי את הכל לא יכול לעמוד בפני הילדים.

שולחן סדר חסר ועצוב

אבל אז הגיע 7 באוקטובר.

אבויה, איילוס, ליאל וינאי נרצחו באכזריות.

גם דוד קרול, אבא של רולרול ז"ל ושל ללי, מי שהיה עבורי כמו דוד, נרצח בביתו בבארי.

אין לי עוד מילים כאן.

ככה. באחת. באכזריות.

נגמרו החיים שהיו לנו. הכול השתנה. הכול התהפך.

ליל הסדר, פסח, חג האביב, הפכו סופית לבלתי נסבלים יותר מכל חג אחר. שולחן סדר חסר ועצוב. ימים מלאי עצב וכאב. בניגוד מוחלט לפריחה האביבית שבחוץ, בלב פנימה חורף קודר, קר ודוקר. מועקה בגרון. לחץ על הסרעפת ומשקל על בית החזה.

ליל הסדר הגיע.

אחרי כמה שעות קשות בהן כתבתי את הכאב בכל דקה פנויה מילדים, הרמתי את הראש לשירת ו"היא שעמדה".

קראנו את ההגדה וסיפרנו ביציאת מצרים. חג הפסח, חג האביב, חג ראשית הקציר.

הקדשנו כוס לחירות וכוס לצמיחה ולתקומה, וכוס לביטחון וכוס לשלום. החלפנו את "שפוך חמתך" ב"שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך קוראים…"

וכשכבר היה מאוחר ממש, הילדים חיכו מול הטלפון לראות את היום מתחלף ושרו לי שירי יום הולדת וכיבינו יחד את הנרות שעל העוגה. כי מאז שיש ילדים יש גם יום הולדת ועוגה ונרות.

הילדים מכריחים אותי לחגוג

הילדים שומרים עלינו. הילדים מכריחים אותי לחגוג גם כשהנפש לא רוצה. וזה נכון, וכך צריך להיות. וגם הרצון להעיף מעלי את הכול לא יכול לעמוד בפני הילדים.

פסח שלי הוא לא פסח שלהם. ומצרים שלי היא לא מצרים שלהם.

גם כל מה שאיבדנו בדם ובדמעות עבורם יהיה רק סיפור הגדה. לא יוותר זכר לתחושות העבדות והכבלים, לדיכאון ולכאב, יהיה רק מה שיספרו התמימים. יספרו בכובד ראש בחומרת סבר, במלוא המשמעות של האירועים, אבל לא במלוא הוויתם – הוויתנו השבורה. זה שלנו. פסח שלי הוא לא פסח שלהם. ומצרים שלי היא לא מצרים שלהם.

וכמו שיש בנו כאב ונפש שסועה, יש לנו גם אחריות שיזכרו ויספרו, אבל יותר מכך שיחיו, שישמחו, שיחגגו.

יהיה זכרם ברוך.

יהי זכרם חיים.