מילים מהלב // תחקיר קיבוץ חולית "לא מראה קמצוץ ממה שהיה שם"

קרו אתמול שני דברים שטלטלו את עולמי.

קיבוץ חולית קיבל סוף סוף את התחקיר הצבאי של אירועי ה-7.10. בקיבוץ. ואני שוקלת 50 קילו.

לאט לאט.

התחקיר הרשמי שיצא אתמול לתקשורת (בתוכו גם התחקיר האזרחי שהצוות שלי חקר) הוגש כבר לקיבוץ. נדחה. וחזר כעת בגרסתו הנוכחית. כנראה הסופית. שפורסמה לציבור אתמול.

הוא לא מראה קמצוץ ממה שהיה שם. לא מספיק לוקח אחריות ולא מתפלש בעפר בתחינה למחילה.

הוא אומר מה שהרבה תחקירים בהרבה יישובים וצמתים ומסיבות אמרו לפניו:

״הרמטכ״ל לשעבר הרצי הלוי קובע כי צה״ל נכשל במשימתו להגן על הקיבוץ ותושביו״.

הצבא כשל בהגנה.

הם הופקרו שעות רבות ופעלו בצורה שאין מצב שתימחק מדפי ההיסטוריה. עם יחסי שכנות כאלה ואחרים כמו בכל קיבוץ, הצילו אחד את השני תחת אש וסכנת חיים ומראות שהלוואי ומעולם לא הייתי צריכה לראות

אוקיי. יפה. בתחקיר שהוגש לציבור ב-27.4.26 על מאורעות הטבח בקיבוץ חולית ב 7.10.23 מצאתם שהצבא כשל.

למה הצבא כשל? למה הוא לא בא? למה כשהוא בא הוא הסתובב? למה כשהוא הסתובב לא מודים בזה? למה הצבא יודע על קיבוץ מלא אזרחים תחת אש פעילה וטבח שלא מפסיק ולא מגיע. למה. למה לא לוקחים אחריות.

שאלות שנותרות ללא מענה.

הלוואי ומתישהו בימינו נדע את האמת.

ולא בתיאוריות קונספירציה. אלא את האמת. כמו שהיא.

קרה דבר איום ונורא. שלא קרה מעולם קודם. הכל נפרץ. נבזז. נאנס. נחטף.

כשלנו. לא הקשבנו. לא היינו. לא באנו.

טעינו. טעיתי. סליחה. מחילה.

אלוהים מה קרה תחת המשמרת שלנו.

המשפט השני בכותרת, שיוצא דופן בתחקיר ומבחינתי הוא הכל. מקווה שבשבילם הוא קצת. "מודל לגבורה אזרחית״. הלוואי וקצת צדק נעשה. הלוואי וקצת שקט יבוא בנפש של כל הפצוע

סליחה. כל מה שקרה לכם. כל מה שקורה לכם מאז. סליחה.

נעשה הכל. הכל. כחברה לעזור לכם להשתקם. אני מבטיח.

במקום זה 8 אנשי מילואים הלומי קרב נטלו את חייהם בשבועיים האחרונים.

שמונה בני אדם התאבדו ב-14 ימים.

מוכרים כ-PTSD אגף שיקום משרד הביטחון ממלחמה זו או אחרת.

עם אחוזי נכות כאלה ואחרים. שרבו עליהם. התחננו לעזרה. לזכויות. לתמיכה כלכלית במי שלא מסוגל לעבוד. לא מסוגל לתפקד.

64 הלומי קרב התאבדו מתחילת השנה. נתון בלתי נתפס. שלא כל כך שומעים אם נודה על האמת. לא מצטלם טוב העניין.

וגם פוגע במורל. חבל.

בואו נשיר שירי יום הזכרון יחד ונריע לגבורה ולהקרבה. ואז אותו דבר ביום העצמאות עם מנגינה יותר קצבית וריקודים. היידה.

במקום זה כספים מועברים לחרדים באישון לילה בחסות המלחמה. נשים כפופות לבית הדין הרבני בלי להבין מה זה אומר. בעוד אחרות נאנסות בביתן תוך כדי פרסומת ברדיו ששרה על מחבואים וחדר מדרגות ויש נשים שעבורן זה לא משחק. ואשה! את לא לבד.

פחחחחחחחחחחחחח.

מתחרה באמינות אך ורק לפרסומות של משרד הביטחון/ פיקוד העורף/ ביטוח לאומי.

טופ פייב ללא ספק.

קיבוץ חולית שוב כי זה חשוב.

אני מתחמקת אבל מכריחה את עצמי לחזור. קיבוץ חולית הפך להיות חלק מהחיים שלי במשך חודשים ארוכים.

זה הקיבוץ האחרון שתחקרתי במשימת המילואים הלא אחרונה שלי.

היינו צוות שמונה על התחקיר האזרחי של אירועי הקיבוץ ב-7.10.23.

עבדנו מדהים. היינו צוות לעניין. הוא חד וחלק אני בעדינות. הוא זוכר הכל אני לא זוכרת כלום. הוא איש איתור יחידת חילוץ קלאסי, אני גם מעולמות אחרים. בהתחלה זה התנגש. אח"כ עבדנו מדהים יחד. כפרה עליך דובי.

15 נרצחו בקיבוץ חולית ב-7.10.

מאז הצטרפו גם שני בני משפחת אלזיאדנה, יוסף וחמזה. לא תושבי הקיבוץ אבל עובדי הרפת ועל כן נקשר גורלם.

הם הופקרו שעות רבות ללא מענה צבאי ופעלו בצורה שאין מצב שתימחק מדפי ההיסטוריה.

גברים ונשים, בכל הגילאים, עם יחסי שכנות כאלה ואחרים כמו בכל קיבוץ, הצילו אחד את השני תחת אש וסכנת חיים ומראות הכי קשוחים שהלוואי ומעולם לא הייתי צריכה לראות. בלי הרף. בלי הרף.

ועד היום הם חולמים וחיים את מי שהם לא. אשמת הניצול. יחד עם פליטים בארצם. רודפי צדק שנמאסו על כולם. עברנו כבר מזמן למלחמה הבאה.

יאללה. תרגמו.

והאנשים האלה. המחוספסים. שראו כבר את הנשיקה של השטן בתוך המוח שלהם ומאז היא טבועה שם לנצח,

האנשים האלה סמכו עלי. והפקידו בידיי ובידי הצוות שהייתי חלק ממנו את הסיפור האמיתי שלהם. כפי שאולי מסופר בפעם הראשונה.

תחקירים. בלב פיגוזים. סיורים. כנ״ל. קיבוץ שרוף. עזה שרופה. ועדיין בומים מכל עבר.

הקיבוץ ב-11.11.24 עדיין מוכרז שטח צבאי סגור או שטח אש פעיל. או גם וגם. רוב התושבים לא כאן, חוץ מאלה שמתעקשים להמשיך להחזיק את הרפת. או לשבת איתי לתחקיר במועדון לחבר השרוף. או לצאת החוצה ולשבת ליד שרידים של משהו מפויח ולהמשיך את התשאול כאילו הכל כרגיל ורק הבומים מעזה מפריעים מדי פעם.

מתווה פיצויים. זכויות למילואימניקים. תמיכה במשפחות. קבלה והכרה של כל הפצועים בגופם בנפשם, בליבם ובמצפונם. לא כעול על החברה. להיפך. יקרים מפז. כולנו

תושבי חולית טרם חזרו לבתיהם.

הקיבוץ טרם חזר לחיות כקיבוץ על אדמתו.

רק אתמול הם קיבלו את התחקיר שאולי. הלוואי. סגר למישהו קצה של חוט קטן במעגל.

המשפט השני בכותרת, שיוצא דופן בתחקיר ומבחינתי הוא הכל. מקווה שבשבילם הוא קצת.

״צוות התחקור, בראשות אלוף משנה איילון פרץ, מצא כי תושבי הקיבוץ עשו פעולות הגנה וחילוץ יוצאות דופן תחת אש, המהוות 'מודל לגבורה אזרחית'. ממצאי התחקיר מבוססים על ניתוח של הקלטות קשר, שחזורים, מצלמות אבטחה וחומרים מודיעיניים שנאספו במשך כשנה וחצי״.

״מודל לגבורה אזרחית״.

הלוואי וקצת צדק נעשה. הלוואי וקצת שקט יבוא בנפש של כל הפצועים.

וכן. אני שוקלת חמישים קילו. כאילו הכי לא קשור אבל שקלתי ככה אולי בכיתה ט'. אולי. עת הייתי רזה ומהממת וחשבתי שאני שמנה ומכוערת. עד היום, אגב, היא שם, השמנמונת בפנים. לא משחררת בקלות.

בכל מקרה אני הכי רזה חזקה וגמישה, מזכירה לעצמי חיית פרא יותר מאשר דוגמנית, אבל מה יש לי לעשות עם זה?

רוב התושבים לא כאן, חוץ מאלה שמתעקשים להחזיק את הרפת. או לשבת איתי לתחקיר במועדון לחבר השרוף. או לצאת החוצה ולהמשיך את התשאול כאילו הכל כרגיל ורק הבומים מעזה מפריעים מדי פעם

הולכת. במקום לרוץ. מתיחות. שעות. וחזקה. אבל לא. ורעבה. אבל לא מצליחה לאכול. כלום. וכשכן. אז קצת שבקצת. איפה אני ואיפה מה שאהבתי לאכול. איפה הריצה בזריחות והקשר האנושי שתמיד רב עם שנאת האדם שבתוכי?

עכשיו אני פשוט שונאת את כולם.

כל הזמן.

בכל רגע.

חוץ מהילדים שלי כפרה עליהם.

הם הכי מעצבנים אבל גם החיים שלי ואני שרופה שרופה שרופה ומאושרת איתם.

לסיום,

כי אמרתי מלא,

ובכלל לא את מה שרציתי לומר.

אז אנסה לרגע לתפוס חוט מחשבה.

אוקיי. יש לי את זה.

השבועיים האחרונים היו הסוערים בחיי. וברוך השם היו סערות.

והנה אני כותבת את זה מהים.

עמוסת טריגרים לעייפה

אבל גם עטופה באהבה של מי שהעזתי לקרוא לה לעזרה. ובאה.

ועכשיו.

הלוואי.

לישון.

ליל מנוחה

בעצם לא.

כלי טייס עוין חדר לצפון.

הותר לפרסום.

הפגנות נגד מעצר עריקים.

ביבי מדבר על פגיעה באנשי כוחות הביטחון.

אלוהים שיעזור.

יאללה מתווה פיצויים.

זכויות למילואימניקים.

תמיכה במשפחות.

קבלה והכרה של כל הפצועים בגופם בנפשם בליבם ובמצפונם.

לא כעול על החברה

או משהו שצריך לטאטא.

להיפך.

יקרים מפז.

כולנו.

בתגובות אולי אצליח ואעז לשים סרטונים שלא הצלחתי כאן.

לינק לתחקיר שהתפרסם אתמול.

פלייליסטים ומוזיקה שעוטפת אותי בימים האלה.

תודה על מדבר. ושמש. ורוח.

תודה על הילדים שלי.

תודה על ים ושקיעות.

תודה על חברות לב אמיתית.

תודה על אחים ואחיות.

תודה על מוזיקה.

איזה מזל.

הכותבת היא בעלת העסק "יש אי שם – אירוח וטיולי מדבר" yeshasham.co.il