דעה // כהן ונביא; וגם מאיר וחזן. על "נתן ועמוס" של אסף ענברי

הקדמה: לפני שנאמר כמה מילים על ספרו של ענברי, כמה פרטים על שני הנביאים התנ"כיים, נתן ועמוס. נתן היה דמות רוחנית ופוליטית מרכזית בימי דוד ושלמה (המאה ה-10 לפנה"ס). הוא פעל כיועץ קרוב למלכות, הוכיח את דוד על מעשה בת שבע (משל "כבשת הרש"), ונטל חלק מרכזי בהמלכת שלמה.

עמוס פעל במאה השמינית לפנה"ס, בתקופת הזוהר של ממלכת ישראל, תחת ירבעם בן-יואש, וממלכת יהודה, תחת עוזיהו. עמוס היה נביא של צדק חברתי. הוא התמקד בביקורת חריפה על עוולות חברתיות, שחיתות שלטונית וניצול דלת העם.

האם שניהם מזכירים לכם, כמו לי, את נתן ועמוס, בני דורנו?

חסרה כאן האגביות, הקלילות והרכילות – ובגדול, החירות הספרותית, שבה התייחס ענברי לגיבורי שלושת ספריו הראשונים. כי באמת, מה עם החיים שלהם מעבר לפוליטיקה

ועכשיו לכמה הערות: הרשימה של ד"ר עומר עינב, בן בית אלפא, היסטוריון ומנהל "יד יערי" בגבעת חביבה, על ספרו של ענברי, מעניינת וכתובה היטב. עם זאת, יש לי בצידה שלוש תוספות.

הראשונה מתייחסת לשמו של הספר. נתן ועמוס היו כאמור שני נביאים, שהתנבאו על ישראל, אבל הצירוף הזה גם מהדהד (לפחות אצלי) את כותרת אחת המסות של אחד העם, "כהן ונביא", ואין לחלק את "התפקידים" האלה ביניהם, כי כמו שאלתרמן היה גם וגם, גם עוז היה גם וגם. הם היו גם אנשי מעשה, וגם אנשי נבואה ורוח, כל אחד בדרכו, אלתרמן בשירה ועוז בפרוזה.

יש בשם הספר הזה גם התכתבות עם זוג נוסף, מאיר וחזן. כי כמו שהחברים, וגם בן-גוריון, נשאו עיניים ונהגו לשאול מה נתן אומר, ומה עמוס סבור, כך גם אצלנו, במפ"ם ההיסטורית, שאלו תמיד מה מאיר אומר ומה חזן חושב. הצירוף של מאיר וחזן, הוביל גם הוא את ענברי (לטעמי הצנוע) לנתן ועמוס.

אם אפשר לכתוב קצת פרוזה מעניינת (ביוגרפית בחלקה, וספרותית בחלקה) ורכילות (די עסיסית ומפתיעה) על לוי אשכול, שרווה לא מעט נחת בין הסדינים עם צעירות ממנו – אז אפשר לומר משהו גם על עוז

ועוד הערה: ענברי מתמקד בספר בשני אירועים פוליטיים, שטלטלו בשעתו את המדינה: "הפרשה" ("עסק הביש" במצריים), ושאלת גורל השטחים שנכבשו במלחמה ששת הימים (שאלה שעדיין מלווה אותנו, ותמשיך כך, מן הסתם, עד קץ הימים).

ענברי בחר באירועים האלה, בעיקר בהם, כדי להציג דרכם את שני גיבורי הספר, נתן ועמוס. הבחירה באירועים בסדר, אבל מה שניתן לומר וללמוד באמצעותם (ובאמצעות אירועים נוספים) על שני גיבורי הספר – פחות בסדר.

חסרה כאן האגביות, הקלילות והרכילות – ובגדול, החירות הספרותית, שבה התייחס ענברי לגיבורי שלושת ספריו הראשונים – "הביתה", "הטנק" ו"הספר האדום". היא די נעדרת בספר הזה, ולא ברור למה (יראת כבוד? העובדה שנילי, אלמנתו של עוז, עוד איתנו?).

כי באמת, מה עם החיים שלהם מעבר לפוליטיקה וליחסם המשתנה לבן-גוריון (נתן היה קרוב ואח"כ התרחק, ועמוס להיפך)?

קצת פחות המורה שלי

אצל נתן יש קצת יותר חשיפה, בסדר, כי מי לא מכיר אהבתו וחרדתו לבתו, תרצה אתר, ואת אהובתו, הציירת צילה בינדר, שליוותה אותו עד יומו האחרון, וגם לאחריו, ליד חיי הנישואים שלו עם השחקנית רחל מרכוס (יום אחד ראתה תרצה מישהי יוצאת מהבית, או באה אל הבית, ותהתה לפשרה, אבל אחרי שראתה שזו צילה, אמרה: אה, זו צילה, ונחה דעתה; זה לא מהספר הזה, זה ממקום אחר!).

אז בסדר, לאלתרמן היו חיים כפולים, אבל מה עם עוז? מה עם חייו שמעבר לכתיבה ולמאבקים הפוליטיים שניהל? לבד מרמיזה קטנה ומעורפלת על משהו שהיה בינו לבין מורתו בקיבוץ חולדה, בהיותו בן 15, והיא בת 32, כלום ושום דבר (מי שקרא את "סיפור על אהבה וחושך" יודע יותר, אבל מה עם מי שלא קרא? ומה איתנו, אחרי "נתן ועמוס"?).

אם אפשר לכתוב קצת פרוזה מעניינת (ביוגרפית בחלקה, וספרותית בחלקה) ורכילות (די עסיסית ומפתיעה) על לוי אשכול, שבין קינדרלעך לקינדרלעך (לכפופים לו, שהיו ברובם צעירים ממנו), רווה לא מעט נחת בין הסדינים עם צעירות ממנו – אז אפשר לומר משהו גם על עוז.

ועוד הערה: אלתרמן ועוז התפלמסו ביניהם דרך כתיבה בעיתון, אבל מעולם לא פנים אל פנים. מעולם לא ליד אותו שולחן, או מעל אותה במה. בסוף הספר – חירות ספרותית שממש אהבתי, ושכאמור, די חָסְרָה לי לאורך הספר – מפגיש ענברי ביניהם, בבית קפה תל אביבי: "שלום, נתן. שלום, עמוס". וזהו. מי יודע, אולי זה ספוילר לספר הבא.