"השבט" עיבד את דברו: מתחם תרפויטי חדש לקבוצות בקיבוץ קדרים

אחת התופעות החיוביות היחידות שיצאו מה-7 באוקטובר ומהתקופה הקשה והממושכת שעדיין חובטת בנו היא צונאמי של מודעות, שיח ועשייה בצורך הקריטי בטיפול רגשי על שלל שלוחותיו, בהכרה ב-PTSD ובכלל ההתגייסות והפתרונות הרבים והיצירתיים שצפו ומשתכללים מאז, לתת מענה ומזור לפלחים כה רבים בחברה הישראלית.

מרחב שקם לשם כך לפני כחצי שנה הוא "השבט" שממוקם בפינה של טבע מופלא בקיבוץ קדרים היפהפה. הקימו אותו נדב ואורטל פרידמן, חברי הקיבוץ. הוא, (43) בן חולתה והיא, (41) במקור מרחובות. בכלים של טבע, יצירה ופסיכודרמה הם מטפלים בקבוצות שונות שמגיעות למתחם לעיתים גם ללינת לילה. המקום עצמו, בואכה הגליל התחתון (קדרים הוא הקיבוץ הדרומי ביותר של המועצה האזורית הגליל העליון, שעה וחצי מתל אביב) כבר נותן ליטוף ראשוני. זה מתחיל בהתמקמות בבקתת עץ מהממת שצבועה מבחוץ בירוק כהה והתנדנדות בערסלים מול הנוף של הרי צפת.

נדב עצמו נפצע קשה בשכם ב-2004. בפעילות מבצעית (בה נהרג המפק"צ שלו) חטף שלושה כדורים באגן. "הייתי מאושפז לתקופה ארוכה, ואז בכיסא גלגלים ואמרו שלא אלך. היו כמה ניסים שקרו בדרך", הוא מספר. החוויות האלו חיברו אותו מאוד לחיילים, למילואימניקים ולעיבוד לחימה דרך פסיכודרמה וטיפול גם בנוער בסיכון. את אלו עשה עוד לפני שהקימו את "השבט". הוא ואורטל נפגשו בסמינר הקיבוצים ב-2008. היא שיחקה בהצגה שלו "תולעים – אגדה שהיתה באמת" (על פירוק הקיבוץ). הם התחתנו ב-2013 ושנתיים מאוחר יותר נולד גפן, הבן הבכור.

התחלתי לשבור קרמיקות

אורטל הייתה אז עדיין שחקנית תיאטרון ומוזיקאית וגם עבדה לצד נדב בהנחיית קבוצות, אבל טרגדיה אישית עצומה טלטלה את עולמם, רגע לפני פרוץ הקורונה. ניר, בתם השלישית, נפטרה ממוות בעריסה בחורף 2020. "שבוע אחרי זה התחילה הקורונה והעולם עוצר ופתאום זה הרגיש לי כמו הלימה בין האירועים, ובתוך השחור הזה, עם שני ילדים קטנים בבית, לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מליצור, לצבוע ולייצר", אורטל משחזרת.

"מצאתי את עצמי שואבת את כל המשפחה לזה. יש לנו חצר שפונה לכנרת וישבתי שם כל היום ויצרתי. התחלתי לשבור קרמיקות וליצור פסיפסים וכל הקירות התמלאו בצבע, ובדיעבד הבנתי שאני מחברת את החתיכות שלי וזה היה מרפא".

התחושה הכי קשה, היא מתארת, הייתה הבדידות שבתוך הכאב וזה הוליד בסופו של דבר את "השבט" "לקבוצות שעברו דברים דומים והכלים שלנו הם טבע ויצירה. דברים התבהרו לי, לצד השבר", היא אומרת. "עזבתי את תיאטרון חיפה, נכנסתי להיריון והלכתי ללמוד פסיכודרמה ופלייבק טיפולי, העמקתי בבודהיזם ובגישות מהמזרח שאני עובדת איתן. התחלנו לעבוד עם קבוצות וכשפרצה 'חרבות ברזל' זה היה עלול להיות טריגר בשבילנו לצלול, אבל פנינו לעשייה".

מה עשיתם?

אורטל: "הקמנו חמ"ל בקיבוץ ונדב הקים עם חבר שלו, נדב קרמר, את 'עלות השחר' (קרמר הוא מנכ"ל העמותה) – מסעות עיבוד למילואימניקים, בחו"ל, מבוססי תרומות. הבנו שאנחנו צריכים לחבר אנשים וזה ממש מה שהוביל אותנו".

נדב: "בכובע השני שלי אני מרכז את תחום הנחיית הטיפול ב'עלות השחר'. אנחנו עובדים בעיקר בגיאורגיה ויוצאים גם לקפריסין, יוון, איטליה והודו. עובדים בעיקר עם צוותים אורגניים של חיילים צעירים, יש לנו גם מסעות לקצינות נפגעים ובהודו אנחנו עובדים עם לוחמים ומטיילים שחוו טראומה באמצע הטיול ורוצים לעצור רגע".

ברוך בואך, חבורה

בראשיתו של "השבט" הם שכרו חלל מהקיבוץ והתחילו להביא אנשים וקבוצות אורגניות (אין להם סשנים "פתוחים" שבהם אנשים זרים נפגשים, למעט המסיבה אליה נגיע בסוף), כשבכל מפגש יש מדורה והליכה יחפים, משחקיות ועיסוק במשמעות של "קבוצה". ההיענות הרבה והמהירה הובילה אותם לגבש פרויקט עבור קבוצה שקופה מאוד של למודי שכול – קבוצת החברים.

אחרי ריטריט תמיד נלך לטבילה בנחל או במעיין, לימדנו את עצמנו טקסים שממלאים אותנו ואנחנו מעשירים את עצמנו. ביומיום אני נמצאת בכזה מקום יפה ואני פוגשת כאב אבל גם הרבה משמעות, והיא מחסנת

זה נקרא "החבורה" במילעל – מושג ישראלי מגה פופולרי. "הרבה פעמים בקבוצות חברים כאלו משהו נסדק כשהם מאבדים את אחד החברים ואין בזה הכרה חיצונית", אורטל מסבירה. "הם חווים כזאת עוצמה של כאב כשהקבוצה שלהם, פוטנציאלית, יכולה להיות מקור לכוח חיובי ואנחנו עוברים איתם על כל הדרך ויש הקלה ברגע הזה, לאוורר ולשתף – לא משהו שהם עשו קודם לכן. כשהם מדברים את הסיפור שלהם, משהו מתחבר וזה עוזר לעיבוד. מאירים בפנס על הכוחות ועל מה שגדל וצומח, כי יש ערוץ כזה וחשוב להאיר עליו".

בשנה האחרונה התחברו עם משפחתו של סגן עמרי שורץ משדמות דבורה, שנפל ברצועת עזה בסוף דצמבר 2023. במסגרת תוכנית מנהיגות להורים שכולים בנו הוריו תוכנית עם עקרונות דומים לאלו של 'החבורה'. "התמזגנו. לעמרי יש חבורה מיוחדת והכרנו אותם והיום הרבה מההשראה והערכים של עמרי נכנסו לתוך הריטריט", אורטל אומרת.

אין לנו מכולת ובריכה ואין לנו פה כלום, אבל זה חלק ממה שמביא אנשים וזה קיבוץ מיוחד ומאוד מגוון. הוא גם צעיר, אין כאן קלנועיות או זקנים נרגנים

הם הבינו שלפעמים הריטריטים שלהם מצריכים לינה ומצאו פתרונות נקודתיים בגליל עד שהחליטו שהם זקוקים למעטפת משלהם. "מתחם מוצל ונעים שמיועד לקבוצות כולל פסיליטיז כמו שכשוכית ונוף מרהיב שפותח את הלב. יש לנו אוהל התכנסות ממוזג ובקתות עץ שבהן ישנים על מזרונים ביחד, סטייל חאן. יש שביל יציאה לטבע. כולנו פגשנו אימה במהלך התקופה הזאת ומשהו נסדק אצלנו ואנחנו מעודדים לתת לזה מקום. אנחנו פוגשים עמותות וצוותים שעבדו יחד במלחמה, נשות מילואים, הרבה כיתות כוננות מהצפון שעכשיו לא באות כי כולם בעבודה".

מבחינתכם אתם במשימת חיים.

"יש לנו שליחות פה ויש לנו עוד הרבה לאן להתפתח ואיך לאפשר לאנשים את הדבר המרפא הזה. הנטייה שלנו כאנשים היא מאוד לברוח ולדלג קדימה ולחזור לשגרה – שיש לה הרבה ערך, אבל רצוי לעצור ולהסתכל ולראות מה עברנו".

מגיעים אליהם מפה לאוזן. הם לא מפרסמים כלל. המימון נעשה על ידי גופים ועמותות והפרידמנים משלבים עוד מטפלים ואנשים בעלי כישורים עבור התוכניות שלהם. "אנחנו עובדים הרבה עם תורת ה'וואבי סאבי' היפנית – שבירה ובנייה של כלים מקרמיקה. שוברים עם פטיש ומדביקים מחדש לכלי חדש וממלאים ברובה (שמדביקה גם אריחים) ובסוף שותלים פרחים בפנים ומדברים על מה יצמח. כל הכלים יוצאים יפים. בפלייבק ופסיכודרמה אנחנו עובדים עם ספונטניות וגמישות. ככל שניתן לספונטניות יותר מקום – ככה אנחנו משפרים את הבריאות הנפשית שלנו", אורטל מסבירה.

אפרופו תורות יפניות, אתם עובדים גם עם קוקדמה.

"נכון. קוקדמה הוא עציץ ללא עציץ, כדור אדמה מכוסה בטחב ובפנים צומח צמח. זאת עבודה עם אדמה וכוחות ומשאבים. אנחנו יוצרים את הקוקדמה, הוא כדור שממשיך לחיות ולצמוח והוא מאוד יפה ומסמן את הטבע, המחזוריות שלו והפשטות".

לאחרונה המועצה שלכם כתבה פוסט מלא גאווה על קדרים ועל רשימות המתנה להתקבל אליו.

נדב: "היה לי מדהים בחולתה, אבל היה גם רצון במשהו נקי. קשה לחזור בדיוק למקום שגדלתי בו – עם תיוגים ותבניות, ורציתי תחושה של התחלה".

אורטל: "כשהגענו לקדרים ב-2016 הוא היה קיבוץ קטן. הבאנו את כל החברים שלנו. הגיעו אנשים מאוד מיוחדים. אין לנו מכולת ובריכה ואין לנו פה כלום, אבל זה חלק ממה שמביא אנשים וזה קיבוץ מיוחד ומאוד מגוון. הוא גם צעיר, אין כאן קלנועיות או זקנים נרגנים. הרבה שולחים את הילדים לבית הספר האנתרופוסופי".

אני מתרשמת שהוא קצת רוחניקי במובן הטוב של המילה.

"זאת רוחניקיות מבוססת קרקע, לא היפיות סטנדרטית. הקהילה כאן משמעותית. ביום שניר נפטרה ההתגייסות היתה מטורפת וזה היה מאוד משמעותי להחלמה שלנו. זמן רב אחרי זה עוד ישבו וחשבו פה איך לתמוך בנו. השתרשתי בקהילה הזאת – לא משהו שחשבתי שיקרה לנו. הוותיקים שלנו הם בני 65 והם מהממים. יש כאן אנשים טובים ומחוברים".

אתם גם עובדים יחד וגם מחזיקים במהלכה המון כאב. ובסוף היום חוזרים הביתה לילדים קטנים. איך כל זה מסתדר?

אורטל: "הכאב קיים, אבל כשאני עובדת הוא לפחות בחוץ ולא בפנים. אחרי ריטריט תמיד נלך לטבילה בנחל או במעיין, לימדנו את עצמנו טקסים שממלאים אותנו ואנחנו מעשירים את עצמנו. ביומיום אני נמצאת בכזה מקום יפה ואני פוגשת כאב אבל גם הרבה משמעות והיא מחסנת".

נדב: "אורטל ואני מאוד אוהבים את העבודה יחד. זה איזון עדין. זה כל הזמן להיות עם היד על הדופק ולשים לב ולדאוג לנשום. בבית הנושאים האלו מאוד מדוברים. הילדים יודעים מה אנחנו עושים, המוות של ניר היה ועדיין מאוד מדובר – כמובן בשפה שמתאימה לילדים. עכשיו קניתי מערכת תופים כי אני מרגיש שצריך לפרוק".

אז התופים שלך לוקחים אותנו לנושא שלשמו התכנסנו: מסיבה שאתם מרימים בשישי הקרוב מ-18:00 לתוך הלילה ואתם רוצים לעניין את הקוראים שלנו בה. ואני משוכנעת – מתוך היכרות עם המוזיקאים שיופיעו – שיהיה פנטסטי. למי שטרם התנסה במסיבת אוזניות זה בכלל שווה.

אורטל: "זה התחיל מיום אחד בגן שעשועים, אחרי שנגמרה הפסקת האש. אחד החבר'ה הביא מגבר לגן השעשועים, חיבר למוזיקה וכולם התחילו לרקוד, אנשים שלא היית מאמינה בחיים שיפרקו ככה. אז הבנו שצריך להרים מרחב למבוגרים וניצור בו את מה שאנחנו מדמיינים: מדורה ואוהל ומוזיקה ומתחם אוכל. ננחה מדיטציית נוף ואז תהיה מסיבת אוזניות וזה עושה את הכול למאוד נוח, אפשר פשוט להוריד אותן וללכת לאוהל או לשכשוכית, למשל".

במסיבה ינגנו eve&steve – צמד מוזיקלי מקדרים ו-tribel makers – צמד חברי קיבוץ גדות (עליהם כתבנו כאן בעבר). שניהם מורכבים ממוזיקאים מוכשרים מאוד שמשלבים מיטבית בין אלקטרוניקה לכלים חיים (אצל הראשונים גם בעזרת לופר). ההנאה ודאית, אבל למי שלא יצליח הפעם, אורטל מעדכנת שיש תקווה: "אנחנו רוצים לעשות את זה פעם בחודש. עם האוזניות והנוף זאת חוויה סופר מיוחדת וחזקה. יש גם מתחם איפור שאפשר להתקשט בו ולעוף על עצמנו כי מגיע לנו ולכולם, למה לא?".

לרכישת כרטיסים למסיבה: /fesi-shevet.lovable.app