שבוע הספר // שירה כעדות, ציור כזעקה. ספר חדש לדודו פלמה מכפר הנשיא
"צערם של מינים נכחדים" ספרו החדש של המשורר, הצייר והאמן דודו פלמה, חבר קיבוץ כפר הנשיא, הוא מן הספרים שאינם מבקשים רק להיקרא – אלא להיחוות. לצד שיריו משובצים גם ציורים יפהפיים – מפגש טעון בין מילה לצבע, בין עדות אישית לזעקה קולקטיבית
ספרו החדש של המשורר, הצייר והאומן דודו פלמה, חבר קיבוץ כפר הנשיא, "צערם של מינים נכחדים", הוא מן הספרים שאינם מבקשים רק להיקרא – אלא להיחוות.
לצד שיריו משובצים גם ציורים יפהפיים בעמודי הספר, היוצרים יחד מכלול אומנותי אחד – מפגש טעון בין מילה לצבע, בין עדות אישית לזעקה קולקטיבית, בין יופי אסתטי לבין כאב שאינו נותן מנוח.
כבר בשיר הפותח, "בשבת בבוקר", מתייצב הקורא מול רגע מכונן, כמעט אפוקליפטי, המזוהה בבירור עם אירועי 7 באוקטובר 2023. פלמה אינו מתאר את הזוועה באופן ישיר, אלא בוחר בשפה של היעדר ושיתוק:
"צפור לא צייץ – עוף לא פרח, / שור געה – אופניים לא עפו"
העולם חדל מתנועתו הטבעית, חוקיו מתערערים, והדממה עצמה נעשית מאיימת. דווקא מתוך ההשהיה הזאת פורצת האימה:
"המיית אפלה ומטונפת – שזחלה לאט ועלתה מן התהום".
זהו רגע שבו המציאות אינה רק מתפרקת – היא מתעוותת. הנפש, ולא הטבע, היא זו שנחרדת. בכך מצביע פלמה על תזוזה עמוקה: האסון אינו רק חיצוני, אלא חודר פנימה, משנה את מבנה החוויה האנושית.
רן יגיל, עורך הוצאת עמדה, מציין בגב הספר כי השירים והציורים "מייצרים תמונת מצב", ואכן, זוהי אולי מעלתו המרכזית של הספר. לא מדובר באוסף שירים בלבד, אלא במרחב יצירתי שלם, שבו הטקסטים והדימויים החזותיים פועלים יחד.
הציורים אינם אילוסטרציה לשירים, אלא המשך שלהם באמצעים אחרים: הם מרחיבים את התחושה, מעמיקים את הסדק, ולעיתים אף סותרים או מערערים את המילה הכתובה.
מחאה קיומית
הספר נושא בתוכו מחאה – אך אין זו מחאה סיסמתית או ישירה. זוהי מחאה קיומית, כמעט אילמת, הנובעת מהפער שבין העולם כפי שהיה לבין העולם כפי שנחווה כעת. פלמה אינו מטיף, הוא מציג. אינו מסביר, הוא מניח תמונות, קטעי מציאות, שברי תחושות – ומותיר את הקורא להתמודד עם המשמעות.
בהשוואה לספריו הקודמים, נדמה כי כאן המחאה מתחדדת ומתעצמת. אם בעבר הייתה נוכחת כרובד נוסף, הרי שכאן היא נוכחת ככוח מרכזי, כמעט בלתי נמנע. אך דווקא בתוך הכאב, מתקיימת גם "חגיגה לעיניים", כפי שמציין יגיל – חגיגה מורכבת, טעונה, שאינה מבטלת את הצער אלא מתקיימת לצידו.
הכותרת, "צערם של מינים נכחדים", מהדהדת לאורך הספר כולו. אין מדובר רק במינים ביולוגיים, אלא גם במצבים אנושיים, בתמימות שאבדה, בשגרה שנכחדה באחת. זהו ספר על הכחדה – אך גם על עדות, על ניסיון לשמר, לתעד, לא לשכוח.
דודו פלמה מצליח ליצור כאן יצירה רב-שכבתית, שבה השירה והאומנות החזותית מתלכדות לכדי קול אחד – קול אישי מאוד, אך גם קולו של זמן. זהו ספר שאינו מציע נחמה קלה, אך מעניק לקורא משהו אחר: אפשרות להביט, להרגיש, ולהיות נוכח בתוך מציאות שאינה מובנת מאליה עוד.
