במועצת אשכול לא תולים את דגל הגאווה, כבר שנה שנייה

חודש הגאווה הגיע, ומסתבר שבמועצת אשכול, שבחרה ראשת מועצה ליברלית, כבר שנה שנייה שלא תולים דגל גאווה. מתחשבים בבקשות, הסביר פונקציונר כלשהו, לתושב ערני ששם לב.

הבקשות לא מגיעות מהאוויר, ענה התושב, אלא מה"חלוציות" (קבוצת יישובים באזור חולות חלוצה המנוהלת תחת המועצה האזורית אשכול), והן לא בקשות אלא לחצים בשיטה ידועה וזוחלת.

ערנות התושב נשאה פרי, הדגלים ייתלו תוך יום יומיים, הובטח.

החלוציות "הושתלו" באשכול לאחר ההתנתקות, כיישובי מפונים (בפועל הן מזמן לא, אם אי פעם בכלל היו, מפוני הפתחה הם מיעוט זניח בהן). הן מהוות גוש נפרד גיאוגרפית של ארבעה יישובים חרד״ליים, לכל אחד אופי שונה, שייתכן שיהיה אי פעם בסיס למועצה חרד״לית דרומה למועצה הקיבוצית/מושבית (די חצי חצי) שלנו.

הם כמובן קיבלו תשתית וכבישים, ויש הטוענים שגם שטחים, ברמה אחרת.

כשעברו ליישוביהם, הפריד בינינו בהכרח, ולא במקרה, אורח החיים הנבדל שלהם. זה סוג של יהדות שמבוססת במיוחד על הפרדה

עד שכל הטוב הזה נבנה, גרו מקימי היישובים במושבי האזור ופיתחו איתם יחסים מצוינים. גם במשרדי המועצה, בה נקלטו בהרבה משרות, פיתחו יחסים כנ״ל.

כשעברו ליישוביהם, הפריד בינינו בהכרח, ולא במקרה, אורח החיים הנבדל שלהם. לא לומדים ביחד, לא מבלים ביחד, לא מפרידים (גברים ונשים) ביחד, אפילו לאכול אי אפשר ביחד. זה סוג של יהדות שמבוססת במיוחד על הפרדה.

כך הפכה המועצה החקלאית הדרומית שלנו למיקרוקוסמוס של המדינה, כשבתוכה קבוצה בעלת אג׳נדה קיצונית השואפת להשליט את דרכה על אחרים

כך הפכה המועצה החקלאית הדרומית שלנו למיקרוקוסמוס של המדינה, כשבתוכה קבוצה בעלת אג׳נדה קיצונית השואפת להשליט את דרכה על אחרים.

שלא תבינו לא נכון, אני לא בעד להסית נגדם, והם בעלי תרבות של התנהגות אישית סימפטית מעל ומעבר לממוצע הישראלי.

גאולה, אם רק אכפיף חיי לצורת החיים שלה

לפני יותר מעשור הכנתי כתבה מקומית ובה דו-שיח בין נשים אקטיביסטיות ואינטיליגנטיות על ההבדלים העקרוניים ביניהן.

ואז שמעתי משהו, בפעם הראשונה, שהכה אותי בתדהמה. כולנו היהודים והיהודיות, ניצוצות מנשמה אחת גדולה, טענה הרבנית מבין השתיים, ורק כשכולנו נחזור בתשובה, תגיע הגאולה.

יצאתי מזועזעת מעצם זה שיש מי, שבטענה מומצאת כלשהי, טוענת לחלק מנשמתי, ולא רק זה, אלא שבשם טענה מומצאת אחרת, טוענת שגאולתה (לא פחות מזה) תגיע רק אם אכפיף את חיי לצורת החיים שלה, ההפוכה מזו שלי.

מה אגיד לכם, זו דרישה צנועה בהחלט, שבאה עם גיבוי מהמקורות, אז איך אפשר להגיד לה לא?

רק שאני, חברים, מבחינתי הנשמה שלי (שמהי, זאת שאלה אחרת, לא פתורה במיוחד) ממהותה היא רק שלי, ולא התנדבתי לחלק אפילו שביב קטון ממנה לאף אחד או אחת.

לא היה לי קל לשמוע שבאוויר העולם מרחפת טענה, המנוגדת לבסיס תפיסתי העצמית.

התנחמתי בכך שלפחות שהטענה הזו מייצגת בעיקר גורמים קיצוניים. היום יש פחות במה להתנחם, כי אלה הגורמים שפורחים כעת, אם כי עדיין, כדאי לזכור – הם מיעוט.

היזהרו מצנזורה עצמית

ויש לי עוד סיפור קטן בשבילכם בנושא.

לפני כארבע שנים, קרא לי מנהל פינת החי דאז, כדי לבקש ממני ומעופרה קידר שעבדה בפינת החי (ונרצחה ב-7 באוקטובר) בקשה צנועה: מחר יגיעו לביקור ילדי גן מ"החלוציות", אנא התחשבו ברגשותיהם והתלבשו בהתאם.

מאיפה החוצפה שלהם לבוא אלינו כאורחים ולדרוש מאיתנו לשנות את אורח חיינו בביתנו? ביישוב שלהם – אתלבש בהתאם, כאן, בהחלט לא

עופרה, שהייתה ג׳דעית אמיתית, בחורה לעניין מהסוג הטוב ביותר, סירבה אפילו להתייחס. "מה השטויות האלה" אמרה, ומבחינתה סגרה עניין.

אני התרגזתי קצת יותר וכעסתי על המנהל, וכדרך מי שעוסקת במילים בהחלט הרחבתי: למה אתה מסכים בכלל להעביר אלינו בקשה כזו, על כל המשמעויות שלה, איך לא הגנת על הזכויות שלנו, כנשים, ובנות אדם חופשיות?

בגלל שאתה גבר זה עבר לך ככה? אתה היית מסכים ללכת לכבודם בבגדי חרדים? ומאיפה החוצפה שלהם לבוא אלינו כאורחים ולדרוש מאיתנו לשנות את אורח חיינו בביתנו? ביישוב שלהם – אתלבש בהתאם, כאן בהחלט לא. חפרתי לו עוד יותר. ממש כעסתי.

האמת היא שהייתי בשוק, כבר שמענו לא מעט באמצעי התקשורת על מגמות הדתה לא פשוטות בכלל, אבל כשהן יגיעו ככה, כאילו שלחו חץ מכוון אלי למשתלה, לפינה הכי נידחת בקיבוץ השיתופי שלי?

למוחרת לבשתי מכנסיים קצרים וגופיה והתיישבתי לעשב גינה במרכז פינת החי.

מי שסובלת במיוחד, כל ימות השנה מה"נחמדות" הזו היא קהילת הגאווה, שגם כך מתקשה להתקבל במלואה גם בציבור החילוני

הילדים הגיעו עם מלוותיהם, ולא נראה ששמו לב לא אלי, ולא לעופרה, שהגיעה לבושה קצר כרגיל בקיץ, ויש סיכוי טוב ששכחה בכלל את העניין.

גם אחר כך לא נרשמו תלונות. בסופו של דבר הסתבר שלא מבקרי החלוציות הם שביקשו את הבקשה החריגה, אלא עובדת מועצה, חילונית שלובשת מה שבא לה, שהגדילה ראש וחשבה שיהיה נחמד אם…

היזהרו מהרעה החולה הנקראת צנזורה עצמית!

מי שסובלת במיוחד, כל ימות השנה מה"נחמדות" הזו היא קהילת הגאווה, שגם כך מתקשה להתקבל במלואה גם בציבור החילוני.

חודש הגאווה הוא הזמן לתמוך, ולהראות במרחב הציבורי שרוב הציבור הישראלי בדעה שכל אדם בכל גיל זכאי להגדיר את המגדר שלו, ולחיות איתו חיים טובים בראש מורם.