שבוע הספר // "ראינו שהם הופכים את הבתים מהפלסטיק לממ"דים ונלחמים מול מחבלים"

הינה עניין פעוט לכאורה בשגרת יומיום של גן ילדים, שהפך למשימה שנראתה בלתי אפשרית בגנים הזמניים שהקימה קהילת בארי עבור ילדיה בתקופת הפינוי, במלון בים המלח: ארוחת בוקר.

"כשהתחלנו להפעיל את הגנים במלון היה ברור שאנחנו לא בבית. לא בבית בבארי, לא בבית המשפחתי ולא בבית – הגן", כותבת/מספרת/מעידה אליס שחר, רכזת הגיל הרך בבארי שהקימה וריכזה מטעם הקיבוץ, יחד עם אלעד פלג ושקד פלדמן, את פרויקט הגנים בנקודה הנמוכה בעולם וכתבה את הספר "המערכה על הלב" יחד עם פלג ועם דפנה ברשילון.

בבארי, היא מקדימה ומספרת בפרק "לא כמו בבארי", הגנים נקראים "בתים" – הגדרה שנשארה מימי הלינה המשותפת. ההורים לא צריכים להביא לגן דבר מלבד את הקליינטים הקטנים, וכך נפתחו להם ב-17 באוקטובר 2023, אחרי מאמצים לוגיסטיים ופדגוגיים שעוד ידובר בהם, הגנים במלון "דיוויד אינטרקונטיננטל" לאוכלוסייה של 100 ילדים, וארוחת בוקר קיבוצית משותפת לקטנטנים כמיטב המסורת – אין.

"כל הורה נדרש להביא קופסת אוכל עם הילד. חילקנו לכל אחד קופסה, שכל הורה מילא בארוחת בוקר מחדר האוכל של המלון. זה היה מראה זר ומוזר (…)", מתארת שחר.

לא תיארנו לעצמנו שנישאר פה אפילו חודשיים, לא ידענו כלום. הילדים הסתובבו בלובי ב-23:00 על בימבות, מוטרפים לגמרי. חשבתי שאם נישאר ככה זה יגמור אותם

הם צלחו את זה, אבל כידוע, ב-11:00 ילדי גן כבר רעבים שוב וזה הזמן לארוחת עשר. "התגנבות" ספונטנית לחדר האוכל של המלון כדי לפלח כמה פירות לא עלתה יפה. היה צורך במיסוד. פלג רכש בתל אביב סכינים וקערות, וארוחת עשר נולדה. אחרי יותר מחודש, הם התחילו לאכול ארוחת בוקר קיבוצית כהלכתה: צלחות במרכז, גבינה לבנה, קוטג', ירקות, חביתה וטוסטים עם זעתר. כמו בבית.

איזה שירים שרתן?

"המערכה על הלב", אם כך, מספר על הצעד הראשון המאורגן בו אנשי בארי עשו reclaiming לשפיות ולשגרה שלהם, רגע אחרי הטבח המחריד בקיבוץ. עם ההבנה שהפינוי ייקח זמן ושעליהם לייצר ולייצב מציאות זמנית על כל פרטיה במלון, ובעזרת אנשי מקצוע ומתנדבים, הם שינסו כוחות כדי לעזור לילדיהם לחזור ללו"ז סביר ככל הניתן, ודרך כך לעזור גם לעצמם. בתכלס ההורי זה אומר: "סידור קבוע לילדים".

אליס שחר, גננת עם ותק של עשור שניהלה אז גן בעין הבשור, הגיעה לים המלח באמצע הלילה עם משפחתה. באותה שבת היא הייתה עם ארבעה ילדיה, הגדולה בת 10, בממ"ד בקיבוץ. "את הימים הראשונים היה נורא קשה לתאר. לא הבנו מה קורה איתנו, לא תיארנו לעצמנו בכלל שאנחנו הולכים להישאר פה אפילו חודשיים, היה חוסר מידע, לא ידענו כלום", היא מספרת על הלם ההגעה למלון. כגננת, שמה לב שבשל הנסיבות אין מספיק קשב לילדים במלון. "הילדים הסתובבו בלובי ב-23:00 על בימבות, מוטרפים לגמרי. חשבתי שאם נישאר ככה זה יגמור אותם", היא נזכרת.

כשאלעד הביא את רוני, אמרתי שנהיה בסדר. שהפגיעה הזאת היא לא ברמה שאי אפשר לקרב אלינו אנשים. הקשר היה סימביוטי. נתמכנו, והאנשים שעזרו ראו קהילה שלא מוותרת

מנהל החינוך של בארי יזם חשיבה בנושא וענבל רון, מנכ"לית רשת "דרור בתי חינוך" שאחותה היא חברת בארי ששרדה, הציעה עזרה ולקחה על עצמה את ההפקה, יחד עם שקד פלדמן מעכו, ועם אלעד פלג התל אביבי. "כוח החלוץ" החיצוני הבטיח לשחר שלא ייעשה שום דבר שאנשי בארי לא מעוניינים בו והיא התקשרה לגננות של בארי, שאף אחת מהן לא עבדה בגנים בשל שיקולים שונים הקשורים במצב, וביקשה מהן את סדר היום, את השירים ששרו, במטרה לייבא ולאקלם את מה שאפשר. "אמרנו שצריך לגייס צוות. אני הייתי עם ארבעה ילדים קטנים יחסית, בעלי קודקוד בדפוס בארי שנפתח אחרי שבוע, הייתי צריכה לתמרן. לא הייתי קשורה בכלל ללוגיסטיקה, חשבתי על הפדגוגיה. באתי ביום הראשון עם הילדים לגן והייתי בהלם ממה שהם הצליחו לסדר".

בשביל מה שהם הצליחו לסדר ראוי להציג את אלעד פלג (44) אב לשניים, שקיבל, כמו אנשים טובים ומסורים אחרים, החלטות אישיות משמעותיות ביותר כדי לסייע לאנשי בארי. בנו הצעיר גיא נולד ביולי 2023 והוא היה בחופשת לידה אחרי שסיים לנהל את "התיכון החברתי תל אביב" והיה חלק מתנועת "דרור ישראל". אחרי 7 באוקטובר חיפש דרך לסייע וגויס דרך ענבל רון. "הגעתי לשם בשבת, 17 באוקטובר, לכמה ימים והינה אני עדיין בחצרים באותו התפקיד", הוא אומר. הוא ובן זוגו קיבלו החלטה לפצל זמנית את המשפחה כדי שיוכלו להתמסר למפעלי התמיכה פוסט 7 באוקטובר, הוא חבר לשקד פלדמן "ותוך שלושה ימים הקמנו שבעה גנים במלון במבצע לוגיסטי-חינוכי-מנטלי מטורף, מבית התינוקות 'ענבלים' ועד הגנים הבוגרים, כולל גיוס צוות וציוד וכל מה שצריך כדי להקים גן, כולל מהלך די מהיר אבל רגיש של שיח עם ההורים ולהכין אותם לקראת היום הראשון של פתיחת הגנים".

בלי הוראות הפעלה

בתו רוני, אז בת ארבע, עברה איתו למלון והצטרפה לאחד הגנים של בארי (כיום המשפחה מאוחדת בחצרים). שחר אומרת שהמהלך הזה סייע לה להבין שתהיה לבארי אחרית. "כשאלעד החליט להביא את רוני, אמרתי שאנחנו נהיה בסדר. שהפגיעה הזאת היא לא ברמה שאי אפשר לקרב אלינו אנשים. הקשר הזה היה סימביוטי. נתמכנו, והאנשים שבאו לעזור לנו ראו קהילה שלא מוותרת. לא באנו עם הוראות הפעלה, עבדנו תוך כדי".

המתחם של הגנים נבנה בתוך חדר אוכל נטוש במלון. היו שם תאי שירותים שלא עבדו וציוד מאוחסן ובלגן, ולהפתעת שחר ב-17 באוקטובר ב-8:00 הכול עמד מוכן. "אומנם בקטן, אבל היה הכול. הכנו שלט ולא דאגנו רק לילדים אלא רק להורים וזאת נקודה חשובה, כי מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר גרם לנו לאבד אמון בבני אדם. הקרקע נשמטה מתחת לרגלינו גם מבחינת אמון במין האנושי, והפתיחה של הגנים החזירה לאנשים ברגע את האמון באנושות וזה היה game changer".

אחת ההחלטות שקיבלתם היתה לגייס גננות בשכר ולא בהתנדבות, למרות שהיו המון מתנדבים.

"החלטנו שזה לא יהיה עוד 'פלסטר' ששמים אלא מערכת חינוך אמיתית. הצוות היה מדהים ולא היו שם שום פשרות. החלטנו שלא נלחץ על ההורים להיפרד מהילדים בבוקר וללכת. היה להם 'מתחם הורים' שהם יכלו להישאר בו, וזה היה חדשני ומתוך אינסטינקט ומהלב. צריך לזכור שהילדים האלו נעקרו מהבית באמצע הלילה, בפיז'מה, חלק יחפים וראו בדרך 'נוף' נוראי וזה היה מאוד קיצוני. המתחם פעל שבועיים וההורים השתמשו בו מאוד, וכשהרגשנו שהם יותר בשלים, צמצמנו את מספר הכיסאות. זה הכניס המון אמון ויצר אצלם את הניצוץ הזה בעיניים שהם יודעים שהילדים במקום בטוח. זה לא היה מובן מאליו".

הגננות הזמינו אותנו ההורים, למסיבת חנוכה. מה קשור עכשיו מסיבה?! ופתאום הרחבה התמלאה בכל כך הרבה אור. זה מה שהיינו צריכים. להתמלא באור שהילדים מביאים איתם

הגנים פעלו במלון לאורך כל השנה, כולל התעקשות של הצוותים לערוך חגים ומסיבות. אורית ברקאי, אחת מהאימהות שרואיינה, מצוטטת: "אראלה ואלה הגננות הזמינו אותנו, ההורים, למסיבת חנוכה. ואנחנו אומרים בינינו, מה קשור עכשיו מסיבה?! הם סידרו מקום ברחבה בחוץ (…) ישבנו שם בחושך וכל ילד הדליק את מנורת השמן שהוא הכין בגן (…) ופתאום הרחבה התמלאה בכל כך הרבה אור. זה מה שהיינו צריכים, לחוות חושך ושקט מוחלט ולהתמלא באור שהילדים מביאים איתם".

הקיבוץ נשאר במלון עד אוגוסט 2024. הגנים עברו למבני קבע, ליורטים, אנשים באו והלכו, חלק נשארו ובסוף השנה הם עברו לחצרים ("מבצע ואירוע בפני עצמו"). "המערכה על הלב" עוסק בנעשה בים המלח ומסתיים עם קיפול הגנים.

היתה לכם שנה כל כך אינטנסיבית ומטלטלת ועוד עבודה רבה עם המעבר לחצרים. מה היתה המוטיבציה לכתוב את הספר? מן הסתם לא עודפי זמן פנוי.

אלעד: "קרו לנו המון דברים בשנה הזאת. לקראת סוף השנה אמרתי לאליס שאנחנו חייבים לעשות עם זה משהו כי היה פה פרויקט חינוכי מטורף. בהתחלה, לשם התיעוד, פתחנו אלבום תמונות בגוגל וביקשנו מהגננות להעלות תמונות של רגעים משמעותיים, כי הצלחנו לנהל גנים שהיו בהם הרבה צחוק ושמחה ולמידה ואותנטיות וחגים. אז עשינו אלבום תמונות והזמנו חברה שתראיין. הכנו רשימה של 30 אנשים – אימהות מהקהילה, בעלי תפקידים, הצוות, הפסיכולוגיות שליוו אותנו… רצינו להבין איך אנשים ראו את המערכת ומה זה עשה להם, נקודות מבט שונות. הוספנו חומרים משמעותיים, ישיבות צוות, מסמכים שכתבנו"…

דרך התבוננות במשחק שלהם הבנו למה הם זקוקים. בגן היה מותר להגיד הכול, להגיד 'למות' ו'רצח'. אנחנו היינו שם כדי לתווך ולסדר את הסיפור

הם עצרו עם המעבר לחצרים. "חשבנו בתמימותנו שניכנס מיד לשגרה נעימה ופשוטה יותר, אבל גם לעבור למקום חדש זה לא פשוט. הייתה תחושת תלישות וגם שם היה לבנות הכול מאפס, זאת הייתה שנה מאוד לא שגרתית וקצת זנחנו את הספר", אומרת שחר, "ובסוף 'נחתנו' על דפנה ברשילון שהסכימה להתגייס לפרויקט. הייתה לנו התלבטות מאוד ארוכה על סף המייאשת לפצח איך כותבים את זה".

כפי שהיא מציינת, זה לא ספר עיון ולא עדות, אלא ספר קריא מאוד ו"רב דוברים" עם ציטוטים/מונולוגים קצרים עד קצרים מאוד. כל חלק שלו מתרכז בתקופה ספציפית ולפעמים אותו אירוע מוזכר ביותר מנקודת מבט אחת. אישית, בכיתי לאורך הקריאה וגם כשנזקקתי לדפדופים חוזרים לטובת הכתיבה. דבר ראשון, הוא עוסק בבטן הרכה – הילדים. חלק מזה גם בשל החסכנות התיאורית באמוציות ובדרמות. הטבח אינו אירוע ראשי אלא בעיקר מה שהניע את המהלך החיוני. מעל המסמכים, הציורים, הצילומים המדויקים שנבחרו ומצליחים להעביר את הרוח הקיבוצית בלוקיישן כה תלוש, מרחפות רוחות החוסן והתושייה הנדירות של אנשי בארי שעברו את הלא יאומן באכזריותו וסירבו להפוך לקורבנות, ושל ההתגייסות המוחלטת של אלו שחברו אליהם. חלק מהאפקטיביות היא בהיותו קצר ותמציתי ועם זאת מכיל מפעל גדול שמתפקע מחיים.

יש פה גם סוג של מודלים או תמות של איך לבנות מערכת חינוכית אחרי קטסטרופה. במובן הזה הוא כמעט ספר הדרכה, למרות שזה נורא להזכיר באילו נסיבות.

שחר: "יש 'צידה לדרך' ויש פה אלמנט חזק של תיעוד והרבה פרטים 'יבשים' ויש צורך ליצור תיעוד כי זה היה דבר מאוד גדול, המסוגלות של קהילת בארי ומי שבא לעזור וכמה אדם יכול לעשות בשתי ידיו במצב כזה".

אליס, את עובדת עם ילדים וליווית אותם לאורך כל השנה ומאז, כולל הרבה תמיכה ממקצועני בריאות הנפש. מתי הרגשת שהם התחילו להשתחרר מהטראומה שחוו?

"בגדול ובאמירה גסה, הילדים חיים את ההווה, אז מבחינתם די מהר הם ראו שיש שלט עם שם הגן שלהם, נכנסו ומאוד מהר התמסרו. אולי עוד 30 שנה נוכל להגיד האם הם השתקמו ומתי. מבחינת נורמות של גן זה קרה מאוד מהר".

"אבל בסטייט אוף מיינד שלנו", היא מוסיפה, "הבנו מהר מאוד שצריך לעבוד על התחום הרגשי, כלומר להכניס פסיכולוגים לגן בנוכחות גבוהה ולעבוד על תוכניות רגשיות. דרך התבוננות רבה במשחק שלהם הבנו למה הם זקוקים: ראינו שהם הופכים את הבתים מהפלסטיק לממ"דים ונלחמים מול מחבלים. משהו שחשוב לציין כאן הוא שבגן היה מותר להגיד הכול, להגיד 'למות' ו'רצח' ולשחק את זה. אנחנו היינו שם כדי לתווך ולסדר את הסיפור, אבל זה היה מקום בטוח שאפשר להגיד בו הכול, כמו בחדר טיפולי וזה נמשך עד היום. אנשים מבוגרים לפעמים בשוק מזה, אבל זה ככה וזאת דרך לשקם את הילדים ולעזור להם".

פלג: "ביחס לילדים אין פה ציר לינארי של 'טראומה' ו'התקדמות'. אנחנו כמערכת מחזיקים את הטראומה ואנחנו עדיין בתהליכים שקשורים ל-7 באוקטובר, וכל הזמן יש פה אירועים וצריך לתת להם מענה ואת הגן הכי טוב והשגרה הכי מוצלחת ונורמלית במציאות לא נורמלית".

אתר לרכישת הספר והזמנת שיחה עם היוצרים