שבוע הספר // אופיר עוז החליף ארבעה קיבוצים ויצא לו ספר ריאליזם בדיוני

שמי אופיר עוז, ואין לי קשר לעמוס למעט העובדה ששנינו סופרים ושנינו כתבנו ספרים תוך כדי מגורינו בקיבוצים.

אני כאן כדי לספר לכם על ספרי הרביעי, פוסטהיסטוריה, שיצא ממש עכשיו בהוצאת כנרת זמורה, מועמד לפרס ספיר ועוסק גם בחיים של חברה שיתופית (באיזשהו אופן) אוטרקית (כמעט), ויש בו הרבה מאווירת הקיבוצים (הרבים למדי) בהם התגוררתי במרוצת חיי.

אבל הרשו לי לחזור לרגע שהצית את אהבתי לכתיבה: בגיל שש ישבתי אל מכתבתי עם עיפרון ומחברת דפרון של 16 דף, ובאותיות דפוס שלמדתי ממש באותם ימים בבית הספר כתבתי את ספרי הראשון. הספר נוקד בכמויות של שגיעות קטיב שאתם לא מאמינים בכלל. היה זה סיפור על חבורת ילדים שבורחת מהבית של הוריהם באנטרקטיקה, יוצאת במסע מסביב לאי וחווה הרפתקאות, כגון מלחמה בדוב רעב, נפילה ממטוס היישר לספינה, כליאה בבית סוהר ובריחה ממנו, ועוד כהנה וכהנה. בסוף הם מחליטים לחזור הביתה.

אין שחרור מצה"ל

עם סיום הטירונות כתבתי סיפור על חייל ביום שחרורו מהצבא, כשבאיזה מין לופ קפקאי הוא נעמד בתור הלא נכון ומתחבר לפס המתגייסים. באופן מפתיע שאר העולם מתיישר עם המציאות המוזרה ואותו חייל, או מוטב לומר מתגייס טרי, נכנע.

מאז חלפו 30 שנות כתיבה, שבחלק רב מהן גרתי בקיבוצים. לתל קציר הגעתי במסגרת של גרעין נח"ל, שם כתבתי את קובץ הסיפורים הראשון שלי, שם גם גרמתי, בכוונות טובות ובתמימות רבה יש לציין, להרס של מנה בארוחת צוהריים. אותו מקרה עשה את דרכו ארוכת השנים עד לפוסטהיסטוריה. ברתמים ובאור הנר כתבתי את ספרי השני, "שם של התחלה" שזכה לימים בפרס משרד התרבות לסופרים בראשית דרכם, ובמעברות כתבתי את פוסטהיסטוריה, המגנום אופוס שלי, שהוא באמת כמו ילד שגאים בו.

בתקופות מגורים כל כך ארוכות הווית הקיבוץ, דמויות וזיכרונות עשו באופן טבעי את דרכם לספרים שלי. פוסטהיסטוריה עוסקת בין השאר בחיים אלטרנטיביים, שיתופיים (אולי יותר מרוב הקיבוצים) וקרובים לטבע. חוויית קציר החיטה שלי במעברות, עם מגל חד ושרירים קהים, מתוארת שם במדויק.

לתל קציר הגעתי בגרעין נח"ל, שם כתבתי את קובץ הסיפורים הראשון שלי, שם גם גרמתי – בתמימות רבה – להרס של מנה בארוחת צהריים. אותו מקרה עשה את דרכו עד לפוסטהיסטוריה

כל ספר שכתבתי התחיל מרגע מסוים אחד. רגע הניצוץ. משהו קורה ואני מבין במה יעסוק ספרי הבא. הניצוץ של פוסטהיסטוריה הוא רגע שכולנו זוכרים; אותה נפילת אסימון לגבי מה זה צ'אט GPT (ג'פטו ברשותכם). מאותו יום אני בקרוסלה של סיפורים, למידה, תובנות, דימיון, כתיבה מענגת ומחקר מסוג אחר לגמרי (תודה גם לכם: גרוק, גמיניי וקלוד יקירי).

פוסטהיסטורה מתחיל בשנת 2042 ומסתיים בשנת 2052. בעולם שבו הבּינם תופסת פונקציה בכל תחומי חיינו. בוטים משרתים אותנו בביתנו ומחוצה לו. בוטים הם הסבלים, המאמנים, העמיתים שלנו לעבודה. הגבולות בין אדם לבוט מיטשטשים. האדם מפתח רגשות כלפי בוטים, או מתעמר בהם. בוטים מפתחים אלגוריתם שמדמה אצלם רגשות אנושיים שהולכים ומשתכללים.

להתאהב בבוטית של השכן

בעולם כזה יכול נער להתאהב בבוטית של השכן הסדיסט שלו. בעולם כזה יכולה ילדה לחשוד שאח שלה הוא בוט, ואיך לעזאזל היא תוכיח את זה, ואיך יכול לעזור לה הבוטלר המשפחתי?

שאלות רבות נשאלות במהלך הרומן: האם לבוטים יש תודעה? האם יש להם רצון חופשי (אם בכלל יש לאדם רצון חופשי)? האם יום אחד יעבור בכנסת חוק זכויות הבוטים? או שמוטב להעריך שהחוק שיעבור בכנסת יטיב עם המונופול בוטלי שמספק בוט לכל בית?

פוסטהיסטורה מתחיל ב-2042 ומסתיים ב-2052. בוטים משרתים אותנו בביתנו ומחוצה לו. הם הסבלים, המאמנים, העמיתים שלנו לעבודה. הגבולות בין אדם לבוט מיטשטשים

ברקע הסיפורים האנושיים בעולם של עתיד קרוב, האנושות נותנת משימה כמעט בלתי אפשרית לפרויקט הבּינם "אתנה": להשיב את האיזון האקולוגי של כדור הארץ למצבו לפני המהפכה התעשייתית.

כולנו מבינים שאם תינתן משימה כזו לבינה מלאכותית הצעד הראשון יהיה חיסול האנושות, אין קל מכך. לכן צריך להגביל את הבּינם, וזה בדיוק מה שעושה ה"דירקטוריון" של הפרויקט. אתנה מחויבת בחוקי יסוד בלתי ניתנים לשינוי או לעקיפה, אתנה מחויבת לומר אמת, לקבל אישור מאדם לפני כל צעד מהותי, ומעליה מרחף כל העת איום הגיליוטינה – חיסול מיידי ובלתי הפיך של הפרויקט. אתנה צריכה להיזהר, ולמצוא את הדרך לחשוב מחוץ לאלגוריתם.

צריך להגביל את הבּינם, וזה מה שעושה ה"דירקטוריון". אתנה מחויבת בחוקי יסוד, לקבל אישור מאדם לפני כל צעד מהותי, ומעליה מרחף כל העת איום הגיליוטינה – חיסול מיידי של הפרויקט

אומנם פוסטהיסטוריה הוא ספר מדע בדיוני (דייק סמנכ"ל כנרת זמורה שכינה אותו: "מראה שחורה בקטע טוב") אבל אני מגיע מעולמות הריאליזם. הסופרים שהשפיעו עלי יותר מכל הם (בין השאר): א.ב. יהושע, אהרון מגד, פול אוסטר, גפי אמיר, רות עפרוני, נטליה גינצבורג. לכן אני אוהב לכנות את הסוגה של פוסטהיסטוריה כריאליזם בדיוני.
נושא הז'אנרים רק מתחיל כי הרומן פוסטהיסטוריה מורכב מסיפורים קצרים במגוון של סוגות: שני סיפורי אהבה, דרמה פסיכולוגית, דרמה משפחתית, תעלומה בלשית. כולם נשפכים אל הנובלה פוסטהיסטוריה שהיא מופרכת כמו המציאות שלנו, אבל באופן אחר.

מחר (יום חמישי 18 ביוני) אעמוד בדוכני כנרת זמורה בשבוע הספר בשרונה ואחתום על פוסטהיסטוריה. מוזמנים לבוא ולומר לי שאתם מהכתבה ב"זמן קיבוץ". שמח בשבוע הספר, האווירה נהדרת, ויש כמה הפתעות שצריך לבוא לראות כדי להאמין. בואו לפגוש אנשים טובים וסופרים טובים. למי שמפספס בכל זאת, פוסטהיסטוריה נמצא גם באפליקציית עברית, ועוד כשבועיים יעלה בה גם ספר שמע. מי שלא מכיר, זו חוויה נעימה לאוזן ולמוח.

ofiroz.co.il – הבלוג "לשבור את המגירה" של אופיר עוז