פריימריז בדמוקרטים // ד"ר רתם סיון: המחסור ברופאים הוא איום על הצמיחה הדמוגרפית בקיבוצים

לפני שנתיים הגעתי לביקור בנחל עוז. בקיבוץ הנטוש והסגור היו בודדים שבחרו לחזור, ולשמר את הקיים, שלא לדבר על להתחיל לשקם. שאלתי מה צריך לקרות כדי שגם אחרים יגיעו. מרפאה (וכלבו) הם ענו.
כמה חודשים אחר כך עליתי לסיור בקיבוץ מנרה, הנטוש והמופגז. הסתובבתי בשבילים עם עדו שלם, מנהל השיקום של הקיבוץ, שהראה לי לא רק את הבתים שנחרבו אלא את התוכניות לבנייה, לשיקום, לשיפוץ. מה ייבנה ומה ייהרס. דיברנו על שיקום הנוי והשבילים. על חדר האוכל שחטף פגיעות ישירות, שוב ושוב.
ואז שאלתי מה צריך לקרות כדי שהתושבים יוכלו לחזור?
והתשובה הייתה מיידית ופשוטה. מרפאה.

בביקור בכפר גלעדי לקפה עם האחיות המובילות את המרפאה בקיבוץ שחזר לחיים, לכאורה, התשובה חזרה על עצמה. ושוב בקיבוץ דן עם רופאי הילדים שהגיעו ונשארו לעבוד ולתת שרותי בריאות בקיבוצים ובקרית שמונה. הם הבינו שבלי לתת שרות בסיסי במרפאה לא נוכל להחזיר את הצפון לחיים.

אם המדינה רוצה לראות את הגליל מתמלא מחדש במשפחות צעירות, היא חייבת להתחיל לראות ברפואה חלק בלתי נפרד ממדיניות ההתיישבות

אבל זה הרבה יותר מרק מרפאה. כי בקיבוץ שמיר, שלא פונה, כאשר רופא במרפאה חטף שבץ מוחי, לא היה אמבולנס לפנות אותו בזמן, פשוט כי האמבולנס הבודד של הקיבוץ בדיוק יצא לפינוי מעט מוקדם יותר. בבית העמק מתקשים להגיע לבדיקות מרוחקות ולפעמים פשוט מוותרים עליהן, כי תושבים ותיקים שזקוקים לסיוע רפואי, לא ניידים במידה שמאפשרת להם לנסוע לחיפה לכל בדיקה.

כשהילד חולה באמצע הלילה

המאבק על עתיד הקיבוצים אינו רק מאבק על חקלאות, ביטחון או קליטת משפחות, הוא גם מאבק על היכולת לספק שירותי בריאות מתקדמים לתושבים. כרופאה שבחרה לעבוד במרכז הרפואי לגליל (בית החולים בנהריה) והיום, כיו"ר פורום "ישראל בריאה", אני מכירה את המציאות בצפון, את המחסור ברופאים, בתשתיות רפואיות ובשירותי בריאות הנפש שהפכו לאחד האיומים הגדולים על הצמיחה הדמוגרפית של הקיבוצים.

אם המדינה רוצה לראות את הגליל מתמלא מחדש במשפחות צעירות, היא חייבת להתחיל לראות ברפואה חלק בלתי נפרד ממדיניות ההתיישבות.

במשך שנים דיברנו על כבישים, תעסוקה ודיור כמנועי צמיחה לפריפריה. אבל משפחות לא בוחרות היכן לחיות רק לפי מחיר הבית או איכות הנוף. הן בוחנות האם יהיה להן רופא ילדים זמין, מוקד חירום קרוב ומענה רפואי כשהילד חולה באמצע הלילה. בריאות אינה תוצאה של התיישבות, היא תנאי מוקדם להתיישבות.

תוכניות שייתנו לרופאים צעירים מעטפת של מגורים באווירה כפרית, מסגרות חינוכיות טובות ותעסוקה לבני הזוג, יבטיחו שהרופאים שיגיעו לא יעלמו בתום תקופת ההתמחות אלא ינטעו את משפחתם וחייהם בצפון ובדרום

לא יעלה על הדעת שכל בדיקה או רופא מומחה יחייבו נסיעה של שעות למרכז רפואי וכל בעיה מורכבת תחייב הגעה למרכז הארץ. זה בוודאי נכון בחירום, אבל לא פחות מכך בשגרה.
הפתרונות לא בשמיים. רובם ישימים בטווח קצר.

פינוי מוסק אזרחי

האתגר המרכזי איננו טכנולוגי ואף לא רפואי. הוא בראש ובראשונה אתגר של סדרי עדיפויות לאומיים. מדינת ישראל יודעת להקים שכונות חדשות, לסלול כבישים ולהשקיע מיליארדים בפיתוח אזורי. אם היא רוצה באמת לחזק את הקיבוצים והיישובים בקווי העימות, היא חייבת לראות במרפאה, במוקד רפואי ובנגישות לשירותי בריאות תשתית לאומית לכל דבר ועניין.

יש לקדם במקביל הגדלת תקנים לבתי החולים ולקהילה בפריפריה ולבנות תוכניות שימשכו רופאים מצויינים להגיע. הרופאים הצעירים היום מחפשים שילוב של מקצוענות עם איכות חיים, ולכן תוכניות שייתנו מעטפת של מגורים באווירה כפרית, מסגרות חינוכיות טובות, תעסוקה לבני הזוג ובמקביל יבטיחו קידום מקצועי ויציאה להשתלמויות מקצועיות בחו"ל, יבטיחו שהרופאים שיגיעו לא יעלמו בתום תקופת ההתמחות אלא ינטעו את משפחתם וחייהם בצפון ובדרום.

אבל יחד עם זאת, יש לקדם שיתופי פעולה בין מרכזים רפואיים פריפרים לאלו שבמרכז, כאשר המומחים מגיעים למרפאות או לימי עבודה מרוכזים, הטיפולים השגרתיים ניתנים בסמוך לבית ואילו הניתוחים והפעולות הדורשות מיומנות גבוהה מבוצעים במרכזים המתמחים בכך.

גם מערכת פינוי מהירה ויעילה, עם הגדלת כמות האמבולנסים, ומעבר לכך, בניית מערך פינוי מוסק אזרחי יאפשרו מענה מהיר למצבי חרום. אין סיבה שמטופל עם שבץ מוחי ייסע שעה וחצי באמבולנס לצפת רק כדי להיות מועבר שעתיים לאחר מכן בעוד אמבולנס לנהריה או חיפה. בכל דקה נהרסים כשני מיליון נוירונים במוח החווה שבץ ומסוק פינוי מקצר את הזמן לחצי שעה נחיתה במרכז-על ונותן סיכוי גבוה יותר להציל את מוחו של המטופל.

הפערים הללו אינם נמדדים רק בזמן נסיעה או במספר אמבולנסים. הם נמדדים בסיכויי החלמה, באיכות חיים ובתחושת הביטחון של התושבים. כאשר אזרח יודע שבשעת חירום יקבל את אותו מענה שהיה מקבל במרכז הארץ, הוא יכול לבחור להישאר, להקים משפחה ולבנות עתיד בקהילה שבה הוא חי.

מענה לבריאות הנפש בקיבוצים

מעל הכול, אנחנו חייבים לתת מענה לבריאות הנפש והפוסט טראומה, בתוך הקהילות וליד הבית. קודם כל ללוחמים, אבל גם לאזרחים שחוו את המלחמה כל אחד בדרכו, לאימהות ולאבות טרוטי העיניים, למורים השכולים ולכולנו.

מתוך ההבנה הזאת בנינו ב"ישראל בריאה", ביחד עם נציגי הקיבוצים במטה אשר ומרכזי הטיפול שפתח ביה"ח שיבא בנהריה ובמבואות חרמון, תוכנית הכשרה למובילי בריאות ומובילי קהילה בקיבוצים בכדי לתת להם כלים ראשוניים לזיהוי וטיפול ובעיקר קשר לאנשי המקצוע המצוינים הנמצאים ממש לידם.
המפגשים הראשונים צפויים להתקיים כבר החודש, ובהמשך ישוכפלו גם לאזורים אחרים. מהירות התגובה של שיבא בפתיחת מרכזים הנותנים מענה בפריפריה לטיפול במילואמיניקים זה בדיוק המודל שאותו אנחנו צריכים ללמוד ולחזק. יכולת להגיב מהר, במקצועיות תוך מתן מענים לצרכים דחופים אך ארוכי טווח.

מלחמת חרבות ברזל המחישה עד כמה מערכת הבריאות היא חלק בלתי נפרד מהחוסן הלאומי. קהילה אינה יכולה להשתקם אם התושבים שלה אינם מרגישים שיש מי שידאג לבריאותם הפיזית והנפשית. בדיוק כפי שמדינה משקיעה בשיקום מבנים ותשתיות, כך עליה להשקיע בשיקום והרחבת שירותי הבריאות בקיבוצים וביישובי הפריפריה.
אין לי ספק שעם הנהגה נכונה, קשובה ורגישה לצורכי האזרחים, כזו שרואה בבריאות זכות בסיסית ולא פריוויליגיה, נוכל לא רק לשפר את בריאות תושבי ישראל, אלא גם לחזק את החוסן והאחיזה בקיבוצים ולאפשר צמיחה והתחזקות של הקהילות הנפלאות והחשובות הללו.

הכותבת היא מצנתרת מח, מנהלת מכון דימות, יו"ר פורום "ישראל בריאה" ממייסדות תנועת "אמא ערה" ואמא לשני לוחמים ותושבת כפר ביאליק. ד"ר רתם סיון הכריזה על התמודדותה בפריימריז לדמוקרטים על מנת לשנות את מערכת הבריאות בישראל