ביקוש חסר תקדים להרחבה החדשה בקיבוץ צבעון, שני ק"מ מהגבול

35 מגרשים בלבד הוצעו לשיווק במסגרת ההרחבה החדשה של האגודה הקהילתית של צבעון, קיבוץ של פחות מ-500 תושבים הממוקם פחות משני ק"מ מהגבול עם לבנון. לכן זה לא היה מובן מאליו שבתוך עשרה ימים מפרסום המכרז, נרשמו לא פחות מ־134 משפחות ויחידים שביקשו להתמודד על המגרשים. בסוף שבוע נעים של אמצע יוני הגיעו רבים מהם לכנס היכרות שנערך ביישוב, כדי לפגוש את המקום, את האנשים ואת אורח החיים שמציעה הקהילה.

הנתון היבש – כמעט פי ארבעה נרשמים ממספר המגרשים – מרשים בפני עצמו. אבל הסיפור האמיתי מסתתר מאחוריו. כי צבעון אינו יישוב במרכז הארץ, וגם לא קהילה חדשה באזור מבוקש. מדובר בקיבוץ הררי בגליל העליון, קרוב לגבול לבנון, שפונה במהלך המלחמה וחווה, כמו כל יישובי האזור, תקופה ארוכה של חוסר ודאות. ובכל זאת, עשרות משפחות צעירות בוחרות דווקא עכשיו לקשור את עתידן למקום הזה.

ביער ביער נרקוד

"כולם מדברים על מה קשה בצפון", אומר גיל אהרונוביץ', מנהל האגודה הקהילתית בצבעון, "אבל כשמסתכלים על מה שקרה כאן בשבועות האחרונים, רואים שיש גם סיפור אחר. אנשים מחפשים קהילה, מחפשים טבע, מחפשים חינוך אחר. הם מסתכלים על המציאות בעיניים פקוחות, יודעים בדיוק איפה אנחנו נמצאים ומה עברנו, ובכל זאת בוחרים לבוא."

צבעון נולד במידה מסוימת מתוך מאבק בין שתי האגש"ח לבין האגודה הקהילתית העצמאית. דווקא המלחמה, הפינוי והחזרה הביתה חידדו אצל כולנו את ההבנה שחייבים לעבוד יחד

כדי להבין את גודל ההישג צריך להבין קודם את המבנה הייחודי של צבעון. בניגוד לרבים מהקיבוצים באזור, פועלות בו שתי מסגרות נפרדות: האגודה השיתופית החקלאית – האגש"ח, שהיא למעשה הקיבוץ הוותיק, ולצידה אגודה קהילתית עצמאית. אין חפיפה מלאה בין החברים בשתי האגודות, ולכל אחת מהן מוסדות וניהול משלה.

אהרונוביץ' אינו מסתיר שבעבר המודל הזה יצר לא מעט מורכבויות. "צבעון נולד במידה מסוימת מתוך מאבק בין שתי האגודות," הוא אומר ומוסיף כי "דווקא המלחמה, הפינוי והחזרה הביתה חידדו אצל כולנו את ההבנה שאנחנו חייבים לעבוד יחד. כבר בשנת 2022 התחלנו תהליך משותף של צמיחה דמוגרפית. הקמנו צוות שבו היו שותפים נציגי האגש"ח והאגודה הקהילתית, והתחלנו לדון בשאלות הגדולות – איך אנחנו רוצים לגדול, איך מחלקים את המגרשים, מהו האופי שאנחנו רוצים לשמור עליו ואיך עושים את כל זה בצורה אחראית".

התהליך נמשך חודשים ארוכים, אך נעצר עם פרוץ המלחמה. "כשהתושבים חזרו הביתה", מספר אהרונוביץ', "לא התחלנו מחדש. חזרנו בדיוק לנקודה שבה עצרנו. המשכנו את השיח, הגענו להבנות משותפות, אישרנו אותן באסיפות של שתי האגודות ויצאנו לדרך".

בסך הכול מיועדים לשיווק בצבעון 75 מגרשים חדשים, שיחולקו בין האגש"ח לבין האגודה הקהילתית בהתאם להסכמות שהושגו. השלב הראשון כלל את שיווקם של 35 מגרשים מטעם האגודה הקהילתית, והביקוש, כאמור, עלה על כל התחזיות.

בכל יישוב יש אתגרים, אבל בהר הם תמיד היו מורכבים יותר – המרחק ממוקדי השירות, החורף, וכעת הקרבה לגבול. צבעון הוא דוגמה יפה במיוחד. הוא מצליח לשמור על הייחודיות שלו ולצמוח

עמרי חג'ג'-ניצן, מנהל אגף יישובים במועצה האזורית הגליל העליון, רואה בכך הרבה יותר מהצלחה מקומית. "הצמיחה אחרי המלחמה חשובה לנו היום מאי פעם," הוא אומר. "בכל יישוב יש את האתגרים שלו, אבל בהר הם תמיד היו מורכבים יותר – המרחק ממוקדי השירות, החורף, וכעת גם הקרבה לגבול. לכן אנחנו משקיעים מאמצים רבים בקידום הצמיחה באזור הזה. צבעון הוא דוגמה יפה במיוחד משום שהוא מצליח לשלב בין שמירה על הייחודיות שלו לבין צמיחה אמיתית".

לדבריו, אחד ההישגים הגדולים של היישוב הוא היכולת של שתי הקהילות השונות לפעול יחד. "אחרי שנים של מורכבויות, ההנהגות בצבעון מצליחות לנהל את השונות הזאת בצורה סינרגטית ומרשימה. הצמיחה שאנחנו רואים עכשיו היא ביטוי ישיר לאחריות המשותפת הזאת".

אתה לא הוויקינג מהפסטיבל?

מה גורם ליותר ממאה משפחות צעירות להירשם דווקא לצבעון? אהרונוביץ' סבור שהתשובה אינה מתחילה במגרשים ואפילו לא בבית העתידי. "אני חושב שאנשים מחפשים היום חיים שפויים," הוא אומר. "צבעון מאפשר משהו שהוא נדיר יחסית. מצד אחד יש כאן קהילה חזקה, מעורבת ומחויבת. מצד שני, לא מדובר במסגרת שמכתיבה לכל אחד בדיוק איך לחיות. אנשים יכולים לבחור את מידת המעורבות שמתאימה להם. במובן הזה, הם נהנים מכל העולמות".

לדבריו, כמעט אף אחד מהנרשמים לא הגיע במקרה. "לרובם יש איזושהי היכרות מוקדמת עם המקום. חלק מכירים את צבעון דרך 'שומרי הגן', אחרים דרך 'מלאכות ביער', דרך פסטיבל 'רוחות הצפון', דרך מערכת החינוך או דרך חברים ובני משפחה שחיים כאן. הם כבר מכירים את האווירה, את הערכים ואת מה שיש למקום להציע".

צבעון מאפשר משהו נדיר יחסית. יש כאן קהילה חזקה, מעורבת ומחויבת. מצד שני, לא מדובר במסגרת שמכתיבה איך לחיות. אנשים יכולים לבחור את מידת המעורבות שמתאימה להם

אחת ההפתעות מבחינתו הייתה העובדה שהקרבה לגבול לא הרתיעה את המתעניינים. "אנחנו לא מסתירים שום דבר. בכנסים דיברנו על הפינוי, על המציאות הביטחונית, על הקרבה לגבול ועל האתגרים. אף אחד לא הגיע לכאן מתוך אשליה. ובכל זאת, אנשים בוחרים לראות את התמונה הרחבה יותר. הם מחפשים קהילה קטנה, איכותית, מחוברת לטבע, ומרגישים שהדברים האלה שווים את הבחירה".

יובל המבולבל? יובל האצטרובל

אם יש נושא אחד שחזר כמעט בכל שיחה עם המתעניינים, הרי שהוא החינוך. במשך שנים בנתה צבעון לעצמה מוניטין סביב מודל חינוכי ייחודי המבוסס על חיבור לטבע. הפעוטון משלב אלמנטים אנתרופוסופיים, גן היער הפך לשם מוכר באזור, ובבית ספר היער האזורי יש נוכחות מרשימה של ילדי צבעון.

"אנשים מחפשים היום משהו אחר לילדים שלהם," אומר אהרונוביץ'. "הם רוצים שילדים יגדלו במרחבים פתוחים, יהיו ביער, יחוו טבע אמיתי כחלק מהיום־יום שלהם. כשאנשים מגיעים לכאן, הם רואים שהמגרשים עליהם ייבנו הבתים אינם מלבן שטוח עם מצע חיזרה, אלא למעשה מיני יער, עם אלונים וסלעים, זה מדבר אליהם".

הדברים הללו באים לידי ביטוי גם בסיפור של שלומי עזרא, בן 33 מספסופה, נשוי לאולגה ואב לאיימי בת השנה וחצי. השניים מתגוררים כיום במעלות, אך נמנים עם המשפחות שנרשמו לתהליך הקליטה. "עברנו למעלות לפני שנתיים והרגשנו שמשהו חסר," הוא מספר. "יש עבודה, יש שגרה, יש שכנים, אבל אין את תחושת הקהילה שחיפשנו. חסר המפגש היומיומי, האנשים שמכירים אחד את השני, הערבות ההדדית".

הורים רוצים שהילדים יגדלו במרחבים פתוחים. כשהם מגיעים לכאן, הם רואים שהמגרשים אינם מלבן שטוח עם מצע חיזרה, אלא למעשה מיני יער, עם אלונים וסלעים, זה מדבר אליהם

עבורו, הבחירה בצבעון הייתה שילוב של כמה גורמים. "קודם כול, חשוב לנו להישאר בצפון. מבחינתי זה גם ערך ציוני. אם אנחנו לא נגור כאן, אז מי יגור כאן? מעבר לזה, יש את המרחבים הירוקים, את איכות החיים ואת האפשרות לגדל ילדים בסביבה פתוחה". גם החינוך היה שיקול מרכזי. "היה לנו חשוב שהילדה תגדל במסגרת שמוציאה אותה לטבע ולא משאירה אותה כל היום בין ארבעה קירות. כששמענו על גן היער ועל התפיסה החינוכית בצבעון, זה מאוד דיבר אלינו".

עזבו אתכם מהנדל"ן

באופן מעניין, אחד הדברים שעליהם מסכימים גם אנשי היישוב וגם המתעניינים הוא שכנס ההיכרות האחרון כמעט שלא הרגיש כמו אירוע נדל"ני. במקום מצגות על מחירי מגרשים ותוכניות בנייה, המשתתפים יצאו לסיור ביער, פגשו את מערכות החינוך, שמעו על התרבות המקומית ונחשפו לחיי הקהילה. "כמעט לא דיברנו על נדל"ן," מספר אהרונוביץ'. "ברור שהצגנו את התהליך, את העלויות ואת כל מה שצריך לדעת, אבל זה לא היה המרכז. רצינו שאנשים יכירו את הקהילה".

התחושה הזאת עברה גם לצד השני. "המקום פשוט הרגיש חי," מספר שלומי. "ראינו אנשים שמדברים אחד עם השני, שיש ביניהם קשר. אנשים שנראים מוכנים לעזור. לא הייתה תחושה שבאים לבחור מגרש. הייתה תחושה שבאים לבחור קהילה". לדברי אהרונוביץ', גם השאלות שעלו במהלך המפגשים העידו על כך. "פחות שאלו על נדל"ן ויותר על חינוך, תרבות, חיי קהילה והערכים של המקום. זה אומר הרבה על האנשים שבאים לכאן".

להיות סמן לשפיות

למרות ההצלחה, אהרונוביץ' משתדל להישאר עם הרגליים על הקרקע. הוא יודע שצמיחה דמוגרפית היא תהליך ארוך, ושעדיין מחכים לצבעון אתגרים רבים. ובכל זאת, הוא רואה סימנים מעודדים לעתיד. "אנחנו פועלים מתוך הבנה שכל מי שחי בצבעון צריך להרגיש שזה הבית שלו," הוא אומר. "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם חברי האגש"ח, מתוך רצון לקדם את היישוב כולו. כבר היום רואים ניצנים של התקרבות בין שתי האגודות, ואני מאמין שככל שיגיעו יותר משפחות ויותר אנשים יחיו כאן יחד, ההבדלים ילכו ויטשטשו".

ואולי דווקא כאן טמון הסיפור הגדול של צבעון. לא רק ב־134 המשפחות שנרשמו ל־35 מגרשים, אלא ביכולת של קהילה קטנה בגליל העליון להציע חזון שאנשים מוכנים לבחור בו גם בתקופה מורכבת כל כך. "יש להתיישבות הכפרית בכלל ולקיבוצים בפרט תפקיד חשוב," מסכם אהרונוביץ'. "להמשיך להיות סמן לשפיות, לאחדות ולקבלת האחר. מבחינתי, זה הדבר שאנחנו צריכים לשאוף אליו".