"ההחלטה לכתוב את הספר נבעה מהצטברות של משברים, לא רק פוליטיים אלא משברי עומק של ממשל וחברה. בשנים האחרונות אנו עדים להידרדרות מתמשכת בתחומים מרכזיים – ביטחון פנים, מערכת החינוך, יוקר המחייה ואי היציבות הפוליטית. הנתונים משקפים זאת היטב. רוב גדול בציבור תופס את החברה הישראלית כמפולגת ורבים רואים בקיטוב את הבעיה החמורה ביותר כיום. במקביל חלה שחיקה דרמטית באמון במוסדות המרכזיים – הממשלה, הכנסת, המשטרה וגם בית המשפט העליון. זהו מצב מסוכן לחוסנה של המדינה".

את הדברים האלה אומר פרופ' אסף מידני, חבר קיבוץ גבעת ברנר, חוקר משפט ציבורי ומדיניות ציבורית באקדמית תל-אביב יפו, חבר המועצה להשכלה גבוהה ויו"ר מועצת החילוט במשרד המשפטים, בראיון מיוחד ל"זמן קיבוץ" עם צאת ספרו החדש "לשרוד את השסע" (הוצאת רסלינג).

משבר עמוק מתמשך

הספר רואה אור כמעט שלוש שנים לאחר אותה שבת שחורה של 7 באוקטובר, רגע שבו התפוגגה האשליה שניתן לנהל מדינה משוסעת באמצעות אלתור, דחיית הכרעות וטשטוש אחריות. "מה שנחשף מאז", מציין פרופ' מידני, "איננו רק כשל נקודתי אלא משבר עומק מתמשך. מדינה היודעת לנצח במלחמות אך מתקשה לנהל שגרה אזרחית יציבה, מערכת מוסדית חלשה ואמון ציבורי שנשחק.

אירועי 7 באוקטובר חשפו כשלי עומק בביטחון ובממשל וההתנהלות הפוליטית והחקיקתית מאז מאופיינת לא פעם בקיצוניות ובחוסר נכונות לפשרה

"הרפורמה המשפטית בשנת 2023 לא יצרה את השסע, אך היא העמיקה והציפה אותו. אירועי 7 באוקטובר חשפו כשלי עומק בביטחון ובממשל וההתנהלות הפוליטית והחקיקתית מאז מאופיינת לא פעם בקיצוניות ובחוסר נכונות לפשרה. למעשה, מדובר בבעיות יסוד שמלוות את מדינת ישראל מאז הקמתה – שאלות של זהות יהודית ודמוקרטית, יחסי משפט ופוליטיקה ומבנה הממשל. אלו סוגיות שמעולם לא הוכרעו באופן שיטתי, אלא נוהלו לאורך השנים באמצעות כיבוי שריפות, פשרות זמניות ולעתים גם פופוליזם".

וזה מה שבעצם עומד מאחורי כתיבת הספר החדש?
"החוויה האישית שלי בתקופת הרפורמה המשפטית חידדה את הצורך בכתיבה. סוגיות מורכבות שאני עוסק בהן שנים, כמו גיוון במערכת המשפט, חוק יסוד: החקיקה או פסקת ההתגברות, הפכו לשיח שטחי, מתלהם ומקוטב. ניסיונות ההידברות, כולל אלו בבית הנשיא, כשלו וכל צד התבצר בעמדתו.

בנקודה הזו הבנתי שצריך לעצור ולנסות לנסח מסגרת אחרת, כזו שלא רק מתארת את השסע, אלא מציעה דרך להתמודד איתו. מכאן נולד הספר 'לשרוד את השסע'. זה ניסיון לעבור משיח של הישרדות בלבד לשיח של חוסן, שותפות ויכולת לבנות מחדש אמון בין מוסדות ובין קבוצות בחברה".

איך הופכים את השסע בו אנו נתונים בשנים האחרונות ממקור של פילוג לבסיס לחוסן, שותפות ותקווה, כפי שאתה מציין בספרך החדש, ולא רק שורדים את השסע הזה?
"כדי להפוך את השסע ממקור של פילוג לבסיס לחוסן, צריך קודם כל להכיר באמת לא נוחה. השסע אינו תקלה. הוא תוצאה של חוסר הכרעה מתמשך בשאלת הזהות של מדינת ישראל. בפועל התפתח בישראל מודל לא רשמי של ליברליזם מערבי, שלעיתים נתפס חילוני, אשכנזי ומנותק מזהויות אחרות.

קבוצות רחבות הרגישו מודרות ובשנים האחרונות הן דורשות נוכחות והשפעה. התגובה הזו אינה חריגה. היא תוצאה של מערכת שלא הצליחה להכיל ריבוי זהויות

קבוצות רחבות, דתיים, מסורתיים, מזרחים וערבים, הרגישו מודרות ובשנים האחרונות הן דורשות נוכחות והשפעה. התגובה הזו אינה חריגה. היא תוצאה של מערכת שלא הצליחה להכיל ריבוי זהויות. מכאן גם הסכנה, כאשר כל צד מנסה לכפות את תפיסת הזהות שלו, השסע הופך למאבק סכום אפס".

אז מה לשיטתך הוא הפתרון?
"הפתרון אינו בביטול השסע, אלא בהפיכתו למשאב. אני מציע מודל של ליברליזם קהילתני, מסגרת שמכירה בחירות הפרט, אך גם נותנת מקום לגיטימי לקהילות ערכיות ולזהויות שונות. במובן הזה, היהדות אינה רק דת אלא גם תרבות לאומית, שיכולה להכיל בתוכה מגוון ביטויים, כולל דתיים. בנוסף יש לעגן באופן ברור את מקומם של המיעוטים. מדינה יהודית ודמוקרטית חייבת להיות גם רב תרבותית, לא רק בהצהרה אלא במדיניות.

לבסוף, יש גם ממד מוסדי. פשרות אינן חולשה, אלא תנאי לחוסן. אפשר להגיע להסכמות בסוגיות כמו יחסי בג"צ ופוליטיקה, מינוי בכירים או סוגיות דת ומדינה, אבל רק אם יוצאים מהיגיון של הכרעה חד צדדית".

"הפתרון אינו בביטול השסע, אלא בהפיכתו למשאב"

פרופ' אסף מידני (57) נולד וגדל ברחובות. הוא שירת בצה"ל ביחידת 8200 ולאחר שחרורו למד משפטים במסלול האקדמי במכללה למנהל ובשנת 1996 קיבל רשיון עריכת דין. בהמשך השלים תואר מוסמך ותואר דוקטור במחלקה למנהל ולמדיניות ציבורית בבית הספר לניהול באוניברסיטת בן גוריון וכתב תזה בנושא בית המשפט העליון כקובע סדר יום פוליטי וחברתי.

בשנים 2005-2004 השלים פוסט דוקטורט באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, מיזורי ובאוניברסיטת קליפורניה בברקלי והצטרף לבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל-אביב יפו כמרצה בתחומי הממשל והמשפט הציבורי ושימש בה כדיקן בית הספר לממשל וחברה.

הפרק הקיבוצי בחייו של מידני החל בשנת 1996 כבן זוגה של בת קיבוץ גבעת ברנר, שלימים הפכה לאשתו ולאם שתי בנותיהם. משנת 2009 הוא חבר מן המניין בקיבוץ. הרזומה הקיבוצי שלו כולל חברות בוועד המנהל של "יד טבנקין" וחברות במזכירות העליונה של גבעת ברנר.

בחודשים האחרונים עלה שמו של פרופ' אסף מידני כאחד המועמדים לכהונת מבקר המדינה עם סיום תפקידו של המבקר הנוכחי, מתניהו אנגלמן. כידוע, מידני לא נבחר לתפקיד והליך בחירתו של מבקר המדינה החדש כבר "זכה" לעתירה בבג"צ לאחר שהופרה בכנסת חשאיות הבחירה.

השיח הציבורי מתנהל כעימות מתמשך, שבו כל ניסיון לגשר נתפס כחולשה. דווקא על הרקע הזה, המהלך של התנועה הקיבוצית ותנועת הקיבוץ הדתי הוא חריג ומשמעותי

"אומר בכנות", מציין פרופ' מידני, "עצם הפנייה אליי ריגשה אותי. נערכתי לתפקיד עם תפיסה של התחדשות – חיזוק השירותיות של המגזר הציבורי, העמקת האחריותיות לא רק ככלי ביקורת, אלא כערך ניהולי ותרבותי ושיפור הביצועיות של המערכת הממשלתית. בעיניי, מוסד מבקר המדינה צריך לבקר לא רק לבקר בדיעבד, אלא גם לסייע בשיפור הממשל קדימה".

כיצד אתה מתייחס לעניין הליך בחירת המבקר החדש שהתנהל בכנסת?
"לגופו של עניין, מאחר שהנושא מצוי כעת בפני בג"צ, ראוי לנהוג באיפוק ולא להיכנס להיבטים הקונקרטיים של ההליך או הבחירה. לא רק התוצאה חשובה, אלא גם התהליך – השקיפות, התקינות והתחושה הציבורית שהמינוי נעשה באופן שמחזק את עצמאות מוסד מבקר המדינה".

האם הקמת הבית המשותף לתנועה הקיבוצית ולתנועת הקיבוץ הדתי היא חלק מהחזון שלך לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית ולהוות דוגמה לאחריות לאומית ולהציג דרך חיים משותפת תוך התגברות על מחלוקות?
"בהחלט כן. בעיניי, זה אחד הביטויים המעשיים ביותר לחזון של איחוי הקרעים. המילה 'אחדות' הפכה בשנים האחרונות לסיסמה שחוקה. פוליטיקאים מדברים על ריפוי, אבל בפועל השיח הציבורי מתנהל כעימות מתמשך, שבו כל ניסיון לגשר נתפס כחולשה. דווקא על הרקע הזה, המהלך של התנועה הקיבוצית ותנועת הקיבוץ הדתי הוא חריג ומשמעותי".

במה זה בא לידי ביטוי?
"לא מדובר רק באיחוד טכני, אלא בהחלטה ערכית לייצר מרחב משותף, ציוני-ישראלי, שבו מנהלים מחלוקות במקום להימנע מהן. שתי תנועות שבמשך עשרות שנים ייצגו עולמות אידיאולוגיים שונים ולעתים אף יריבים, בוחרות לשתף פעולה ואף לחשוב על הקמת קיבוץ משותף חילוני-דתי. זה מהלך לא מובן מאליו.

איחוי הקרעים לא יגיע מהצהרות אלא ממוסדות שמייצרים אמון לאורך זמן. זה נכון גם למערכת הפוליטית, גם למערכת המשפט וגם לשירות הציבורי. כולם צריכים לפעול מתוך היגיון של הסכמה רחבה, לא של הכרעה חד צדדית

החשיבות שלו כפולה. ראשית, בהיקף. מדובר בכרבע מיליון אזרחים בכ- 300 קיבוצים, רובם בפריפריה. כלומר, זה לא שוליים אלא ליבה חברתית משמעותית. שנית, ובעיקר, זה מודל. במקום שיח של זהויות מתנגשות – שיח של שותפות".

לאירועי 7 באוקטובר הייתה, לדעתך, השפעה על הקמת מיזם הבית המשותף?
"אירועי 7 באוקטובר המחישו עד כמה הגורל כאן משותף. ראינו אז פרץ של סולידריות אזרחית, אבל בלי תרגום מוסדי הרוח הזו מתפוגגת. הבית המשותף הוא ניסיון להפוך את הרגע הזה למבנה קבוע, לא רק לרגש חולף. מכאן גם ההשלכה הרחבה יותר. איחוי הקרעים לא יגיע מהצהרות אלא ממוסדות שמייצרים אמון לאורך זמן. זה נכון גם למערכת הפוליטית, גם למערכת המשפט וגם לשירות הציבורי. כולם צריכים לפעול מתוך היגיון של הסכמה רחבה, לא של הכרעה חד צדדית.

המהלך של שתי התנועות הקיבוציות מראה שאפשר לנסח מכנה משותף בלי לוותר על זהות. זה לא סוף המחלוקות, אלא התחלה של דרך אחרת לנהל אותן. השאלה הגדולה היא האם הפוליטיקה הישראלית מוכנה ללמוד מהדוגמה הזו".

החוברת הכחולה

מזה קרוב לשלושה עשורים, חלק בלתי נפרד מהתנהלות מוסדות התנועה הקיבוצית הייתה ועדיין היא "החוברת הכחולה", בה מעוגנים נוהלי עבודת מוסדות התנועה. נהלים אלה גובשו מאז שנת 2000 ועודכנו לאורך השנים, בין היתר בעקבות עבודת צוות בראשותו של פרופ' אסף מידני בשנת 2013. עם זאת, מזה שנים לא נערכה בחינה כוללת ורוחבית של מכלול הנהלים והוקם צוות, שוב בראשותו של פרופ' מידני, במטרה לבחון את כלל הפרקים בראייה כוללת ולהבטיח מנגנוני ממשל תאגידי עדכניים, שקופים ויעילים.

"המשימה שהוטלה עלינו", מספר פרופ' אסף מידני, "היא לבחון שינויים מוסדיים נדרשים נוכח מציאות משתנה – חברתית, כלכלית וניהולית. תפיסות של ממשל תאגידי, ניהול ציבורי, מקצועיות ובקרה כבר מחלחלות לשטח. לעתים יש להסדירן ולעתים לתת להן ביטוי ברור יותר. במובן הזה, עבודת הצוות היא תהליכית, קשובה לשינויים, חותרת להסכמה ומבוססת על למידה.

התנגדות לשינוי היא טבעית, במיוחד בתקופה שבה האמון במוסדות נמצא בשפל. חברים רבים חשים לעתים ריחוק מתהליכי קבלת ההחלטות והסוגיות שעל הפרק הפכו מורכבות בהרבה מבעבר

התנועה הקיבוצית עברה בעשורים האחרונים שינוי עמוק, ממודל שיתופי אחיד למציאות מגוונת, משולבת יותר בכלכלה הארצית ובפעילות עסקית רחבה. שינויים אלה מחייבים התאמה של המוסדות והנהלים לעקרונות עדכניים של ממשל תאגידי תקין – שקיפות, אחריותיות, בקרה והבחנה ברורה בין דרג נבחר לדרג ניהול לצד התמקצעות והסדרה. קיבוץ הוא יצירה חברתית חיה, המשתנה לנוכח אתגרי הזמן וכך גם אנחנו נדרשים להשתנות".

לא סוד הוא, שאותם רעיונות והצעות שהעליתם במסגרת תהליך גיבוש "החוברת הכחולה" במתכונתה החדשה לא זכו לתמיכה מקיר לקיר והיו גם מי שהביעו את התנגדותם למהלך. כיצד אתה מתייחס לכך?
"התנגדות לשינוי היא טבעית, במיוחד בתקופה שבה האמון במוסדות נמצא בשפל. זה נכון ברמה הלאומית וזה נכון גם בתוך התנועה הקיבוצית והקיבוצים עצמם. חברים רבים חשים לעיתים ריחוק מתהליכי קבלת ההחלטות והסוגיות שעל הפרק הפכו מורכבות בהרבה מבעבר. פנסיות, רגולציה, חינוך, קרקעות, אלה כבר לא נושאים שקיבוץ יכול לפתור לבדו. הם מערבים מועצות אזוריות, משרדי ממשלה וגופים לאומיים. כלומר, כשלי הממשל מחלחלים פנימה גם אל תוך התנועה".

חלקים מהדיון דלפו החוצה והובילו לפרשנויות, חששות ולעתים גם לעיוותים. כשזה פוגש מתחים פנימיים ופוליטיקה ארגונית, הדרך לשיח תקשורתי פופוליסטי היא קצרה

"בתחילת עבודת הצוות", מציין פרופ' מידני, "פעלנו כמו כל צוות מקצועי. פתחנו בסיעור מוחות רחב, העלינו רעיונות, בחנו כיוונים. זה שלב ראשוני מטבעו, לא מגובש ולא סופי. אלא שבשלב הזה חלקים מהדיון דלפו החוצה והובילו לפרשנויות, חששות ולעתים גם לעיוותים. כשזה פוגש מתחים פנימיים ופוליטיקה ארגונית, הדרך לשיח תקשורתי פופוליסטי היא קצרה. אני סבור שהפרסומים המוקדמים הסבו נזק, משום שהם התבססו על תהליך שעדיין לא הבשיל. אבל חשוב גם לומר – למדנו מזה".

כלומר?
"מאז, התהליך השתנה באופן משמעותי, העמקנו את העבודה המקצועית, הרחבנו את השקיפות והגברנו את השיתוף של גורמים בתנועה. ביום חמישי הבא (2.7.26) אנחנו מקיימים 'שולחנות עגולים' בגבעת חביבה, במסגרתם יוצג מסמך שגיבשנו בנושא בפני חברי מועצת התנועה ונציגים מהקיבוצים.

הנושא המורכב יותר הוא אופן בחירת מזכ"ל התנועה. זה טבעי, כי מדובר בשאלה פוליטית ורגישה

המעבר לשלב של 'שולחנות עגולים' הוא בדיוק הביטוי לכך. מעבר מדיון סגור לשיח פתוח, משתף ואחראי. בסופו של דבר, שינוי אמיתי לא נבחן רק בתוכן שלו, אלא גם בדרך שבה הוא נעשה. אם מצליחים לייצר תהליך שמחזק אמון, גם ההתנגדות הופכת לחלק מהדיאלוג ולא למכשול".

האם אנחנו הולכים לשינוי מהפכני בכל הקשור לנוהלי עבודת מוסדות התנועה?
"המילה 'מהפכני' היא גדולה מדי. בעולמות של רפורמות ומדיניות, שינויים עמוקים הם בדרך כלל מצטברים, תוספתיים, לא רדיקליים. ניסיון לבצע מהלך חד ומהפכני נוטה להיתקל בהתנגדות עזה ולעיתים פשוט לא מיושם. רוב ההצעות שלנו אינן 'המצאה מחדש', אלא התאמה של המציאות הנוכחית למסגרת מוסדית ברורה. במובן הזה, אנחנו מעגנים תהליכים שכבר התרחשו בפועל בקיבוצים, בתנועה הקיבוצית ובממשק עם המדינה".

כמו, למשל?
"כך למשל, אנחנו מציעים חידוד של ההפרדה בין דרג קובע מדיניות ומפקח לבין הדרג המבצע, חיזוק מעמד היועץ המשפטי, מבקר התנועה וועדת הביקורת, הסדרה מקצועית יותר של מינוי דירקטורים בתאגידים וגם קביעת יעד של ייצוג מגדרי של 50 אחוז לנשים. בנושאים האלה קיבלנו הבנה רחבה ואף תמיכה.

הנושא המורכב יותר הוא אופן בחירת מזכ"ל התנועה. זה טבעי, כי מדובר בשאלה פוליטית ורגישה. חשוב לציין, שמזכ"ל התנועה, ליאור שמחה, בחר להדיר עצמו מהדיונים בנושא הזה. בפני ה'שולחנות העגולים' נביא שתי חלופות מרכזיות. האחת – השארת המצב הקיים של בחירה ישירה על ידי כלל חברי הקיבוצים, תוך חיזוק טוהר הבחירות והסדרת ספר בוחרים מדויק. השנייה – מעבר למודל של דמוקרטיה ייצוגית באמצעות ועידה נבחרת לפי מפתח ייצוג ברור של חברי הקיבוצים.

אם בתום התהליך, שתי החלופות יימצאו רלוונטיות, נביא אותן להכרעה במועצת התנועה. לכן, זה לא מהלך מהפכני אלא מהלך של עדכון, הסדרה ובניית אמון. לפעמים, דווקא שינויים מדודים הם אלה שמייצרים את ההשפעה העמוקה ביותר".