סכנת ההשמדה והתחדשות העם: אז והיום

"ראינו רק אותה, הפותחת לפנינו סגור לבה, ולוחות התחדשות העם בידה", כך כתב חבר קיבוץ יגור ביומנו על ליל 7- 8 ביוני 1946. באותו לילה היסטורי, ניצבה צביה לובטקין מהדמויות הבולטות בהתנגדות היהודית בגטו ורשה, ולימים מראשוני קיבוץ לוחמי הגטאות, בפני קהל של אלפים בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור.

היא הגיעה ארצה זה עתה מאירופה החרוכה של אחרי השואה, ובמשך שעות גוללה בעמידה את שואת העם היהודי ואת גבורת מורדי הגטאות. מילותיה חצבו את הדרך ללבבות הנוכחים, ששתו את דבריה בשקיקה, והיוו קריאה לבחירה בחיים, בציונות ובהגשמה הקיבוצית.

שבועיים בלבד לאחר מכן, נכנסו חיילים בריטים לקיבוץ, חשפו את סליק הפלמ"ח מתחת לחדר האוכל ועצרו עשרות חברים באירוע שחרת את עצמו בזיכרון הלאומי בכינוי "השבת השחורה", עד ששבת שחורה אחרת החליפה אותו.

לא מובן מאליו איך אחרי כל מה שעברה שם מצאה כוחות נפש כאלה, ובמיוחד לדבר יומיים מול אלפי אנשים

היום, 80 שנה אחרי אותה ועידה מכוננת וכמעט שלוש שנים אחרי השבת השחורה השנייה, ההיסטוריה חוזרת הביתה. מאות השתתפו בכנס "אף על פי כן" ה-3 ביגור, פרי יוזמתה של התנועה הקיבוצית ומוסדות הרוח והמחקר שלה יחד עם ד"ר עומר עינב מנהל יד יערי וד"ר פז אלניר מנהלת יד טבנקין. בין המשתתפים היו חברי וממלאי תפקידים מקיבוצים בכל רחבי הארץ, צעירים ומבוגרים, חוקרים, אנשי חינוך, מדריכי פולין, תנועות הנוער והבוגרים ועוד.

לבחור שוב בקיבוץ

הכנס, המציין 80 שנה לוועידת צביה ו-50 שנה למכון לחקר הקיבוץ, מחבר בין העבר להווה הבוער, בוחן סוגיות היסטוריות בפרספקטיבה עכשווית, ומבקש לחזור ולבחור בקיבוץ שוב, אף על פי כן ולמרות הכל.

כנס "אף על פי כן" החל את דרכו לאחר 7 באוקטובר, כשביקשו חברי התנועה לשאול מחדש לאן פני הקיבוץ. "אי אפשר להגיע לשיקום הזה ולצמיחה, לרצון לבחור לחדש, בלי לבחור שוב בקיבוץ", אומרת נגה בוטנסקי, המשנה למזכ"ל התנועה ומיוזמי הכנס, שמבקשת לחבר בין ימי החורבן של אז למשבר של ימינו. "אנחנו יודעים, אין חזרה ל-6 באוקטובר כמו שלא הייתה אז חזרה ל-31 באוגוסט 1939. אלו נקודות בהן העולם שלנו השתנה לנצח. אבדו לנו חברים בקיבוצים, אבל הרוח שלנו, שאין לנו ארץ אחרת ואין צורת חיים טובה מהקיבוץ, היא איתנו, וזה מה שמסמל את הכנס הזה".

לקיבוץ יש תפקיד בחברה הישראלית, מחויבות מתמדת לעיצובה של חברת מופת בישראל, חברה צודקת ומתוקנת

הכנס מהווה לא רק מוקד לזיכרון, אלא גם זירה לשאלות הרות גורל על עתיד התנועה. מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה, שפתח את הכנס, התייחס לצומת הדרכים שבו נמצא הקיבוץ כיום. "אני מאמין שאנחנו נמצאים בשעה של לידה מחדש. לידה מחדש איננה חזרה פשוטה אל מה שהיה. זהו רגע שבו חברה נדרשת לבחור אם היא מתפרקת לתת קבוצות, לפחדים ולאינטרסים או בוראת מחדש ייעוד.

"אם בעבר עשינו שינויים בכדי להתקיים, הרי שהיום נצטרך לעשות שינוי בכדי שיהיה לנו בשביל מה להתקיים. לקיבוץ יש תפקיד בחברה הישראלית, מחויבות מתמדת לעיצובה של חברת מופת בישראל, חברה צודקת ומתוקנת".

שמעון צוקרמן מלוחמי הגטאות, בנם של צביה לובטקין ואנטק צוקרמן, האיר את דמותה של אימו בפרספקטיבה אינטימית. "לא מובן מאליו איך אחרי כל מה שעברה שם מצאה כוחות נפש כאלה, ובמיוחד לדבר יומיים מול אלפי אנשים. בתי רוני הגדירה אותה כבעלת 'מנהיגות שקטה', הגדרה שאני מאד מסכים איתה כי היא קצרה וקולעת. המחויבות שלה לתנועה ולקיבוץ הייתה טוטלית".

בכנס הוקרן לראשונה סרט תיעודי נדיר מאותה ועידה היסטורית של צביה לובטקין מ-1946, באדיבות בית לוחמי הגטאות. את הסרט המשיכה הרצאתה של ד"ר שרון גבע "זר קוצים כואב", ומונולוג משוחק מרגש על דמותה של צביה.

אנחנו צריכים ללמוד מהעבר, מהווה ומהעתיד מצב הדברים לא השתנה, אז רצו להשמיד אותנו וגם היום

פרופ' חנה יבלונקה, היסטוריונית חוקרת השואה, הביעה דאגה עמוקה מהאופן שבו ההיסטוריה נלמדת בארץ ובעולם. "אני מאוד מודאגת מזכרון השואה היום, בדור הנוכחי, גם בישראל וגם בעולם, השואה, אירוע שיש 600 מוזיאונים בעולם שמכירים אותו, הופך להערת שוליים בהווה ובעתיד של העולם, חלק לא מבוטל בגללנו, אני רואה ילדים שנמצאים כבר 6 שנים במערכת חינוך קורסת. אנחנו צריכים ללמוד מהעבר, מהווה ומהעתיד מצב הדברים לא השתנה, אז רצו להשמיד אותנו וגם היום".

במקביל להרצאות ולפאנלים בנושאים מגוונים: חיבור ליהדות התפוצות, תנועות הנוער והבוגרים, אמנות, תיעוד ובחירה להשפיע, יצאו באי הכנס לסיורים היסטוריים מרתקים ברחבי הקיבוץ, כולל ביקור בסליק המפורסם של יגור ובתערוכה "מרד, עדות, מאבק" על אותה הוועידה.