יום ה-1,000 ל-7 באוקטובר // "לא שכחנו ולא סלחנו – אלף ימים של שבעה"

תחת הכותרת "לא שכחנו ולא סלחנו – אלף ימים של שבעה", התכנסו בערב רביעי (1.7) מאות בצומת הקשתות בשער הנגב לעצרת ערב ציון 1,000 הימים מאז טבח 7 באוקטובר.

"ב-6 באוקטובר", ציינה יעל אדר, אימו של תמיר ז"ל, חבר קיבוץ ניר עוז, חבר הכוננות של הקיבוץ, שנפל בקרב מול המחבלים שפלשו לקיבוצו וגופתו נחטפה לעזה והושבה לישראל לאחר 746 ימים, "הייתי אדם מאושר. היה לי הכל ובעיקר משפחה שלמה. היתה לי תחושת ביטחון שביתי הוא מבצרי ומסביבי היו קהילות שנלחמו על עתיד המדינה מפני הפיכה משטרית. זו היתה תחושת בית.

"מחר נציין 1,000 ימים מאז הכל קרס. ביתי אינו מבצרי. ההפיכה קורית יום יום אל מול עינינו בבליץ של מרדף אחרי זמן טרם בחירות תחת מעטה שחיתות של תן לי ואתן לך והכל כשר כדי למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר האמת. אך הנורא מכל – משפחתי חסרה. חסרה את תמיר שיצא להגן על קהילת ניר עוז, מצויד באחריות מלאה החסרה כל כך בקרב מקבלי ההחלטות, בערבות הדדית ואמון מלא בצה"ל שתיכף יגיע, נלחם שעתיים וחצי עם קומץ חברים, שכולם שילמו בחייהם, מול מאות מחבלים עד הכדור האחרון ועד שנפגע, נחטף והוחזק בידי חמאס 746 ימים.

איבדנו כל כך הרבה וראש הממשלה איבד כמה ק"ג ממשקלו בזמן שישן עם מצפון נקי ובזמן שאנחנו לא ישנים. כך נראית פניה של אי נשיאה באחריות 1000 ימים

"חיינו התהפכו. משפחתי איבדה את הבית, השגרה, הזהות, הביטחון. איבדנו את תמיר שהיה אמור לחגוג השבוע יום הולדת 41 בחיק משפחתו. איבדנו כל כך הרבה וראש הממשלה איבד כמה ק"ג ממשקלו בזמן שישן עם מצפון נקי ובזמן שאנחנו לא ישנים. כך נראית פניה של אי נשיאה באחריות 1000 ימים. אותה ממשלה שאחראית לטבח 7 באוקטובר עדיין מכהנת, מעבירה חוקים הפוטרים חלק אחד ומכבידים על חלק אחר ואני נותרתי עם יותר מ- 1000 שאלות.

"ככל שעובר הזמן, השאלות מצטברות, אך לצערי גם העדויות מטשטשות. יש מי שמדבר על ניצחון בעוד חמאס מתאושש ומתעצם שוב. חלה עלינו להיות ראויים להם, למי שחירף נפשו, למי שאיבד את חייו כי נשא באחריות מלאה וכדי להיות ראויים, עלינו לראות את המציאות נכוחה, לא להתהדר בסיפורי הניצחון המטשטשים את המחדל, הכאב וההפסד.

"סיפורי ניצחון מולידים שוב את היוהרה והעיוורון בדיוק בחלקים הדורשים תיקון ועלינו חלה החובה לתקן. חובה עלינו לדרוש הנהגה מובילה, אחראית שדואגת לאזרחיה כולם ולעשות שתהיה לנו כזאת. שנהיה ראויים להם. שנהיה ראויים לתמיר וחבריו".

"לא שוכחת ולא סולחת"

מכבית מאייר (קיבוץ בית גוברין), דודתם של גלי וזין ברמן, שנחטפו ב-7 באוקטובר מביתם שבשכונת "דור צעיר" בקיבוץ כפר עזה והוחזקו בשבי החמאס 738 ימים, ציינה בדבריה בטקס, כי "גלי וזיו שלנו בבית. אני מודה מדי יום על כך ומזכירה לעצמי שהסוף שלנו הוא סוף טוב.

"לצד השמחה והכרת הטוב על כל חיבוק ורגע נורמלי שאנחנו זוכים לו, אני לא שוכחת את סופם המחריד של אזרחים שנרצחו, נטבחו ונאנסו בשבת השחורה ואת החיילים ואנשי כוחות הביטחון שנהרגו ועדיין נהרגים במלחמות אין סופיות. אני לא סולחת על משפחות שנמחקו, ילדים, הוריהם, אחים ואחיות, סבים וסבתות, קהילות שלמות שנושאות עימן צלקות שלא יגלידו לעולם ולעד יישאו בנפשם ובגופם את הטראומה.

הממשלה לא החזירה אותם. היא הפקירה אותם למותם. היא הפקירה בשבי חטופים וחטופות שהוחזרו אלינו אחרי תופת, התעללות ואכזריות בלתי נתפסת

"אני לא שוכחת ולא סולחת על חטופים וחטופות שנרצחו בשבי. הממשלה לא החזירה אותם. היא הפקירה אותם למותם. היא הפקירה בשבי חטופים וחטופות שהוחזרו אלינו אחרי תופת, התעללות ואכזריות בלתי נתפסת. את הכאב הפיזי והנפשי הם יישאו לעד.

"צומת הקשתות, המקום בו אנחנו עומדים, רווי בדם הנרצחים, אבל גם היה סמל למאבק של אזרחים ואזרחיות על ערכי היהדות, על צדק ומוסר. אני עומדת כאן כאזרחית שאיבדה את תחושת הביטחון שלה. אני רואה את גלי וזיוי בוחרים כל יום מחדש להגשים חלומות שנשדדו מהם, מנצלים כל רגע למצות את הזמן שנגזל מהם.

"אני כבר לא מפחדת לדבר. אני מפחדת ממה שיקרה אם נשתוק. זו לא בקשה ולא תחינה. זו זעקה שקורית לפעולה. אני מבקשת מכם, אל תשתקו. נדרוש ביחד צדק ותיקון".

מירב כהן מקיבוץ עין השלושה העידה על עצמה כ"אמיצה שמפחדת". בדבריה בטקס היא אמרה, כי "אני יודעת שיש מי שחושב שאחרי 1000 ימים הגיע הזמן לדבר על תקווה, על שיקום ועל תקומה ואני באמת רוצה לדבר על תקווה, אבל כדי שתהיה תקווה אמיתית, היא חייבת לעמוד במבחן המציאות. הפחד שלי הוא כבר מזמן לא רק שלי. הוא הפחד של משפחות רבות בעוטף. חלקן חזרו לבתיהן וחלקן, כמוני, עדיין אינן משוכנעות שבאמת בטוח לחזור הביתה.

אני מפחדת כשאני שומעת עוד ועוד דיווחים על התעצמות מחודשת של חמאס. אני כבר יודעת לאן ההתפתחויות האלה עלולות להוביל. אני מפחדת, כי מבחינתי, ההפקרה לא נעצרה ב-7 באוקטובר

"כמעט שלוש שנים עברו ואני עדיין לא הצלחתי לגייס את הכוחות לחזור הביתה. אני רוצה לחזור. אין יום שאני לא מתגעגעת לבית שלי בעין השלושה, לשבילים, לשדות, לשקיעה שאין כמותה בכל העולם, לחיים שהיו לי. אני מתגעגעת לא רק לעבר, אלא גם לעתיד שחשבתי שיהיה לי שם.

"אני לא חוזרת הביתה, כי אני מפחדת. אני מפחדת לא רק מהפיצוצים שאנחנו ממשיכים לשמוע ושמסבירים לנו שהם חלק משגרה ביטחונית תקינה, אלא גם מהעתיד, מהאפשרות שלא באמת למדנו את הלקח. אני מפחדת כשאני שומעת עוד ועוד דיווחים על התעצמות מחודשת של חמאס. אני כבר יודעת לאן ההתפתחויות האלה עלולות להוביל. אני מפחדת, כי מבחינתי, ההפקרה לא נעצרה ב-7 באוקטובר.

"1000 ימים אחרי אותו בוקר נורא, אני מבקשת את הדבר הבסיסי ביותר שאזרח יכול לבקש מהמדינה שלו – את הזכות לחזור הביתה מבלי לפחד. לא רק בשבילי, אלא למען הילדים שלי, למען הילדים של כולנו, למען קהילות העוטף, למען כל מי שחי במדינה הזאת. רק ביום שבו אדע שלא רק שיקמנו בתים או בנינו חדשים, אלא השבנו את האמון במדינה שלנו, בנכונותה וביכולתה להגן עלינו – רק אז אדע שלמדנו משהו מ-7 באוקטובר. שאני באמת יכולה לחזור הביתה".

יום האלף יצוין באירועים במוקדים שונים ברחבי הארץ

יום ה- 1,000 לטבח 7 באוקטובר יצוין מחר בבוקר החל מהשעה 06:29 בשורה של אירועים במוקדים שונים ברחבי הארץ. בשעה 07:10 יתקיימו עצרות מחאה בעשרות מוקדים בארץ וכשעה לאחר מכן יתקיים טקס קצר באתר הנובה שבחניון רעים.

מיד לאחר הטקס ייצא מסע אופנועים מחניון רעים שבמועצה האזורית אשכול ועד לחניון היכל שלמה בתל-אביב.

בשעה 10:00 ייקרא הציבור ברחבי המדינה לעצור לדקת זיכרון לזכר קורבנות 7 באוקטובר.

שעה לאחר מכן תיפתח תערוכת "1,000 זיכרונות" בכיכר הזיכרון ברחבת בית אריאלה בתל-אביב.

בשעה 12:00 תתקיים משמרת מחאה של "מחאת ההייטק" במתחם שרונה ובמקביל תיחנך "כיכר הזיכרון" בכיכר החטופים ברחבת בית אריאלה.

בשעה 16:00 יתקיימו מעגלי שיח בכיכר החטופים ושעה לאחר מכן תתייצב משמרת מחאה של "משמרת 101" מול משרד הביטחון.

בשעה 18:00 יעלו בני משפחות הנרצחים והנופלים על הבמה בכיכר החטופים ויספרו את סיפורם. שעה לאחר מכן תצא צעדת "1,000 הימים" ממיתחם תחנת הרכבת "סבידור" לעבר כיכר החטופים, שם תתקיים העצרת המרכזית שתנעל את אירועי "יום האלף".

יום האלף אינו עוד יום מחאה רגיל, אלא יום שבו אזרחי ישראל נקראים לעצור את השגרה ולדרוש אמת

"יום האלף", הדגישו במועצת אוקטובר, "אינו עוד יום מחאה רגיל, אלא יום שבו אזרחי ישראל נקראים לעצור את השגרה ולדרוש אמת. אלף ימים אחרי הטבח, אחרי החטופים, אחרי היישובים שנשרפו, אחרי החיילים שנפלו, אחרי המשפחות שהתפרקו ואחרי המחדל הגדול בתולדות המדינה, עדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית. מועצת אוקטובר קוראת לכל אזרחי ישראל להצטרף למוקדי הזיכרון והמחאה, לעצור לדקת הזיכרון בשעה 10:00, להגיע לצעדת אלף הימים ולעצרת המרכזית וללבוש שחור ביום האלף".