1,000 ימים של הפקרה, 1,000 ימים של שותפות

ההפגנות ועצרות הזיכרון לציון 1,000 ימים לטבח 7 באוקטובר נשאו את אותן דרישות מוכרות, מוצדקות וכואבות: הקמת ועדת חקירה ממלכתית, מחאה על הפקרת החטופים והתרעה מפני התחמקות הדרג הפוליטי מנטילת אחריות.

כל זה ידוע, מובן ונוכח, אך הפעם ביקשתי לגעת בסיפור אחר. רציתי להבין, באופן האישי ביותר, מה גורם דווקא לחברי הקיבוצים, בני הדורות הראשונים, להמשיך להניע את גלגלי המחאה הזו יום אחר יום, ללא לאות.

השעה שמונה בבוקר. בקבוצת הוואטסאפ של הגיל השלישי בשמיר מתקבל סרטון. על המסך: חברים ותיקים מנהלים את עמדת המחאה בצומת הגומא, מרחק של כעשר דקות נסיעה מהקיבוץ שלנו. גל צמרמורת ראשון עובר בי, ואיתו מגיעה הסקרנות. מה דוחף אדם, בשלב הזה של חייו, לעבוד ימים כלילות בארגון מחאות, בתליית שלטים ובהנפת דגלים?

אני מרימה טלפון לרני בר-נור, חבר הקיבוץ ובן הקבוצה השלישית בשמיר. הוא מנסה להתחמק בנימוס, אבל אני לא מוותרת. בשיחה הוא מספר על השלטון, על האכזבה העמוקה, על מערך "עוטף החטופים" שהקימו, על החמ"ל האזרחי ועל לילות השילוט ששטפו את הארץ. הכל ברומו של עולם.

אם נחכה לממשלה, לא נקבל דבר, אנחנו נמשיך להיות זנב רחוק בסדרי העדיפויות של הממסד. תושבי הצפון, ובמיוחד אנחנו בגליל העליון, חייבים לדאוג לעצמם

ואז אני מתעקשת ומבקשת לקלף את השכבות: אבל למה, רני? איפה זה פוגש אותך אישית? למה זה כל כך חשוב לך?
"אם נחכה לממשלה, לא נקבל דבר," הוא אומר בפשטות. "אנחנו נמשיך להיות זנב רחוק בסדרי העדיפויות של הממסד. תושבי הצפון, ובמיוחד אנחנו בגליל העליון, חייבים לדאוג לעצמם."

רני מאמין בכל ליבו שאנחנו חייבים להראות לתושבי "הגדר" שהם לא לבד. אבל המקום שבו הקול שלו באמת רועד – ולא רק בגלל שהצלחתי לעצבן אותו כשהאורח שלו כבר דופק בדלת, הוא המקום של השותפות הגלילית. הקשר והיחד שנרקם בין הקיבוצים לבין אנשי קריית שמונה הוא מה שזורם לו בעורקים.

"אם דיברתי עם תושב קריית שמונה, הסברתי לו שאנחנו ביחד והצלחתי לגרום לו להגיד 'אני אחשוב על זה', מבחינתי עשיתי את שלי. זה עושה לי נחת," הוא מסביר. "אני רוצה שהם יבינו שאנחנו גורל אחד. שרק ביחד נוכל לפעול ולשקם את הבית שלנו."

אנחנו בקיבוצים ובקריית שמונה חיים באותה הסביבה ותלויים זה בזה. חשוב שנחיה יחד, שנדבר על הדברים. אני לא מוכן לתת לטינה ההיסטורית, זו שהתחילה לפני עשרות שנים, להמשיך לנהל אותנו

הוא מבקש להדגיש שבקיבוצים בכלל, ובשמיר בפרט, קיים מערך תמיכה חזק ועוטף. ברור לו שיישובי הגדר שפונו נאלצו להתרכז בהישרדות היומיומית שלהם, ודווקא בגלל זה התפקיד של מי שנשאר חשוב כל כך. עבור רני, האיחוד של אנשי האזור – קיבוצים ועירוניים כאחד, הוא לא רק כלי למחאה, הוא הבסיס לתקומה של הגליל ביום שאחרי.

"אנחנו בקיבוצים ובקריית שמונה חיים באותה הסביבה ותלויים זה בזה," הוא ממשיך, ומחדד את תפיסת העולם שמניעה אותו. "חשוב שנחיה יחד, שנדבר על הדברים. אני לא מוכן לתת לטינה ההיסטורית, זו שהתחילה לפני עשרות שנים, להמשיך לנהל אותנו. היום אנחנו כבר במקום אחר לגמרי."

אני מרגישה את כובד המשקל של המילים שלו ומסיימת את השיחה בשאלה שמהדהדת את המציאות של כולנו: אז רק ביחד?
ורני, בלי להסס, עונה לי במשפט שמסכם את הכל: "רק ביחד שנינו נוכל לחיות טוב. כל אחד לעצמו ולקהילתו, אבל גם כאזור מאוחד, חזק וגאה במדינת ישראל."