"אבא שלי היה נפגע פוסט טראומה בשנים שעוד לא הכירו את המושג"

מגיל צעיר מאוד, אחותי ואני ידענו שאבא שלנו חולה נפש. "הוא משוגע?", שאלו הילדים בכיתה. "יש לו מחלה שנקראת מאניה-דפרסיה", הסברנו, "שזה אומר שלפעמים הוא מאוד שמח, ואולי גם עושה שטויות, ולפעמים הוא מאוד עצוב ולא רוצה לעשות כלום חוץ מלישון, אבל בשאר הזמן הוא מתנהג רגיל".

גם היתה לנו תשובה פשוטה לשאלה: "למה אבא שלך כזה?". הסיפור עם הטנק במבצע כראמה הציג אותו כחייל פצוע, גיבור שפצעיו מעולם לא הגלידו. אבל האמת, כפי שקורה לעיתים קרובות, היתה מורכבת יותר.

שלושה קיבוצים עברתי עם משפחתי עד שבגיל עשר השתקענו בקיבוץ הזורע, ובכל פעם הייתי צריכה להסביר את זה מחדש. אחר כך סיפרתי על זה במוסד, וב"י׳ מעוניינים" בגבעת חביבה, ובקומונה, ובצבא.

האמת היא שלא היתה לי בעיה לדבר על זה. העובדה שאבא שלי חולה נפש עוררה סקרנות, והיו לי גם סיפורי הרפתקאות יוצאי דופן כמו על הפעם שהוא נתן לי לרכב על גבו של צב בגן החיות, או על תעלולים אחרים שעשה כשהיה במאניה.

אך טבעי היה שכשהתחלתי לעסוק בקולנוע דוקומנטרי, חשבתי לעשות סרט על חייו של אבא שלי. שאלתי אותו והוא הסכים, אבל מכיוון שאני חיה בארצות הברית ומגיעה ארצה פעמים ספורות בשנה, יצא לנו לקיים רק ראיונות בודדים לפני שהוא נפטר בפתאומיות. בטיסה ארצה, ללוויה, חשבתי על זה שחבל, נראה היה לי שגם הוא היה רוצה שאספר את הסיפור שלו.

טיול הכיף עם אבא ברחבי הארץ, התברר כחטיפה שהעמידה את הקיבוץ על הרגליים. אבא לקח אותי ללא רשות מהגן, נכנס לרכב ונעלמנו. רכז הביטחון אירגן מארבים בניסיון למצוא אותי

ואז קרה דבר בלתי צפוי. בלוויה ולאחריה התחילו להגיע אלי ואל אחותי סיפורים על אבא. אנשים שלא הכרנו, חברים של אבא מהקיבוץ ומהצבא העלו זיכרונות, מצאו מכתבים, חלקם מפתיעים, חלקם סותרים את מה שחשבנו שידענו, חלקם מאששים ומרחיבים על אירועים שבקושי היכרנו.

לדוגמה, תמיד ידענו שהמחלה התפרצה אצלו כתוצאה מאירוע טראומטי שעבר במהלך מבצע צבאי, ושמיד בעקבותיו אושפז בפעם הראשונה בבית חולים פסיכיאטרי ע״י הרופא החטיבתי שהיה שם. אבל כשהשגנו את התיק הרפואי ושאלנו את אותו רופא אם הוא זוכר איך אבא היה כשהגיע אליו למרפאה בשטח, הוא כמעט נעלב. ״ממש לא. היו כל כך הרבה פצועים פיזית וגם גוויות הביאו אלי. לאף אחד לא היה זמן לבעיות נפשיות. רק מאוחר יותר שמעתי על מה שקרה״.

היתה תשובה פשוטה לשאלה: "למה אבא שלך כזה?". הסיפור עם הטנק במבצע כראמה הציג אותו כחייל פצוע, גיבור שפצעיו מעולם לא הגלידו. אבל האמת היתה מורכבת יותר

או למשל, טיול הכיף שעשיתי עם אבא ברחבי הארץ, שממנו זכרתי בעיקר את הרכיבה על הצב ועוד כמה הבזקים קטנים של זיכרונות שלא ידעתי לקטלג אותם במקום ספציפי, התברר כחטיפה שהעמידה את הקיבוץ על הרגליים.

אבא לקח אותי ללא רשות מגן הילדים באמצע היום, ועד שהמטפלת הבינה מה קורה, כבר נכנס לרכב ונעלם איתי. יומיים הסתובבנו בין חברים שלו, שחלקם הזמינו אותנו להישאר ואחרים הציעו כוס מיץ ושלחו אותנו לדרכנו, בזמן שרכז הביטחון של הקיבוץ אירגן מארבים בניסיון למצוא אותי.

שמענו מחבר ילדות איך החביא את אבא בבסיס צבאי לאחר שהסתבך עם פושעים, ומחבר קיבוץ אחר איך בזמן מלחמת יום כיפור כשאנחנו ידענו שהוא לא מגויס והנחנו שהוא בטוח בדירתו, הוא נסע על דעת עצמו להצטרף לכוחות והגיע עד לקו הראשון.

כל מרואיין המליץ לנו על אנשים נוספים שכדאי לנו לפגוש, וכך לאט לאט חשפנו את פסיפס חייו של אבא שחלקים גדולים ממנו היו קבורים שנים רבות תחת אבק השכחה.

לאחר שנתיים כבר היו לי ראיונות מצולמים רבים, סיפורים עצובים, מצחיקים, מוזרים ומרגשים, אבל עדיין חסר לי המרכיב העיקרי ליצירת סרט – חומרים וויזואליים. מלבד תמונות סטילס ספורות באלבום המשפחתי וכמה קטעי וידאו מהשנים האחרונות של אבא משחק עם הנכדים, לא היה לי כלום.

ואז, חודש לאחר שהתחילה מגפת הקורונה, קיבלתי מייל פרסומת לקורס כתיבת זיכרונות אונליין. מכיוון שלא היה לי הרבה מה לעשות, החלטתי להירשם, ובפעם הראשונה בחיי, במקום לצלם התחלתי לכתוב.

כתיבת הספר לקחה לי כמעט ארבע שנים, בין השאר בגלל שבמקביל עבדתי על הסרט ״הבורג שחסר לי״ (זוכה פרס "עמית פלד" בפסטיבל חיפה 2024) – סרט דוקומנטרי העוסק באומן רפאל לומס, גם הוא מתמודד נפש, ובני משפחתו.

שמענו מחבר ילדות איך החביא את אבא בבסיס צבאי לאחר שהסתבך עם פושעים, ומחבר קיבוץ אחר איך במלחמת יום כיפור, כשהנחנו שהוא בדירתו, נסע על דעת עצמו להצטרף לכוחות

מכיוון שאני חיה בניו ג'רזי, ארצות הברית, כבר קרוב ל-30 שנה והקורס שלקחתי היה באנגלית, הספר, המשלב זיכרונות שלי ושל בני משפחתי עם קטעים מהראיונות שצילמתי, נכתב במקור באנגלית ויצא לאור באוגוסט בשם Something’s Up with Dad. כותרת שלדברי ההוצאה נכונה יותר לשוק האמריקאי.

עם יציאת הספר באנגלית, התחילו להגיע בקשות מבני משפחה וחברים שאתרגם את הספר לעברית ולאחר לבטים החלטתי להרים את הכפפה. זה לא היה פרויקט פשוט, בעיקר מכיוון שאני כבר שנים לא כותבת בעברית, אבל גם מכיוון שהיה לי חשוב להביא את ציטוטי המרואיינים כלשונם, וזה דרש הרבה עבודה של חיפוש חוזר בחומרים. לתרגום לעברית החלטתי לחזור לשם המקורי שנתתי לספר, ״בעליות ובמורדות״, וגם לבחור עיצוב אחר לכריכה.

אבא שלי היה נפגע פוסט טראומה בשנים שעוד לא הכירו את המושג של פציעה נפשית, ובעקבותיה פיתח הפרעה דו קוטבית. היום הפגיעה מוכרת היטב, ועדיין הטיפול מורכב ורבים מהנפגעים אינם מקבלים מענה הולם. הקושי הוא לא רק של הנפגע אלא גם של הסובבים אותו.

הספר (הוצאת ביתן גלים וניתן לרכישה גם באתר "עברית") לא מציע פתרונות, רק נקודת מבט אישית שלי על משפחה אחת, שלפעמים עשתה בחירות שבדיעבד התבררו כנכונות, ולפעמים טעויות שתוצאותיהן היו ארוכות טווח, אבל הכל מתוך אהבה ורצון לתמוך.

הכותבת, ניצן טל, וטרינרית, בימאית הסרט הדוקומנטרי "הבורג שחסר לי" שזכה בפרס "עמית פלד" בפסטיבל חיפה 2024, וסופרת.

הערת המערכת: אין קשר בין הכותבת לבין בת וחברת הקיבוץ בהווה ניצן טל, ואביה דובי טל.