מנהלות קהילות בקיבוצי הנגב המערבי: כשהכול התמוטט הן נכנסו להוביל

בנובמבר 2023, בסך הכול חודש לאחר מתקפת הטרור של חמאס על קיבוצי הנגב המערבי, נכנסה זהר רבין לתפקידה כמנהלת קהילת קיבוץ ניר עם שבמועצה האזורית שער הנגב.

"לא היה לי זמן רב להתלבט", היא נזכרת בראיון ל"זמן קיבוץ", "ונעניתי לבצע את התפקיד. למעשה, נבחרתי אז למלא את תפקיד מנהלת הקהילה באופן זמני כדי לייצב את המצב לאחר מה שחווינו אז באותה שבת שחורה ולאחריה. הזמני הפך לקבוע ואני מכהנת בתפקיד הזה כמעט שנתיים וחצי".

ברבים מקיבוצי הנגב המערבי, כך מתברר, הכוח הנשי מופקד על ניהול הקהילות בתקופה הקשה איתה מתמודדים הקיבוצים מאז 7 באוקטובר: מציאות של פינוי ממושך מהבית וחזרה אליו לאחר יותר משנתיים. בנוסף הם נדרשים לתהליכי שיקום וצמיחה בצל מצב ביטחוני לא פשוט, כשמהעבר השני של הגדר חמאס מתחמש ומסרב להתפרק מנשקו.

זהר רבין, ניר עם: היו לנו בסך הכול שבועיים כדי להתארגן לחזרה לקיבוץ. כשחזרנו הביתה, זה אתגר יום יומי וכולנו קמים עם השאלה 'למה לגור מטר מהגבול באזור כזה?'

זהר רבין (41), נשואה ואם לשתיים, היא דור שלישי בניר עם, כפי שהיא מתגאה לספר, "והבנות שלי הן דור רביעי בקיבוץ". רבין מחזיקה בתואר ראשון במשפטים ובתואר שני במנהל ומדיניות ציבורית. עד 7 באוקטובר עסקה בעריכת דין.

ניר עם: לסנן רעשי רקע

"במסגרת התפקיד הזה אתה בעצם משמש כתובת לתושבי המקום, כקול המייצג של הקהילה מול גורמי חוץ, להוביל תהליכים קהילתיים, לנהל תקציב של מיליונים ולעסוק בסוגיות יום יומיות ושגרתיות כמו טיפול בכלבים שמטילים צרכים באמצע הדשא".

"ב-7 באוקטובר", היא מספרת, "הייתה כאן לחימה קשה מחוץ לגדר הקיבוץ, כאשר מחבלים התבצרו במדגרה של הקיבוץ. על פי התחקיר הצה"לי, היו כאן כ-80 מחבלים באזור הקיבוץ ובלחימה הקשה נמנעה חדירתם לקיבוץ עצמו. עברנו פינוי לתל אביב למשך 11 חודשים וחזרנו הביתה באוגוסט 2024. הנושא הזה צרוב אצלנו מאז ועד עכשיו וככל הנראה גם ילווה אותנו בעתיד".

ובמציאות הזו את נכנסת לתפקיד מנהלת הקהילה. מהי התחושה לקבל על עצמך תפקיד מורכב כל כך בזמן כזה?

"עבורי זו הייתה אבן דרך מאוד משמעותית. קבלת האמון מצד הקהילה לגבי ניהול הקהילה היא לא דבר של מה בכך, כשעוד מדובר בתקופה מאוד אינטנסיבית".

ויש גם, מן הסתם, אתגר לנהל את קהילת הקיבוץ בו נולדת, גדלת והקמת בו משפחה.

"בוודאי. אני מנהלת את הקהילה של עצמי. נכנסתי לתפקיד עם הרבה תקווה ואמונה. אני שמה לנגד עיניי את המטרות שהצבתי ומסננת הרבה רעשי רקע. האתגרים והמוטיבציה שלי משתלבים ביחד. זה הבית שלי ואני עושה הכול למען הבית. זה נותן לי את הכוח להמשיך, למרות האתגרים, הקושי והעומס.

"כדי להצליח בניהול הקהילה, צריך צוות ניהולי חזק. אני משקיעה את מרבית המשאבים שלי כדי לחזק ולגבש וליצור שיתופי פעולה עם ממלאי התפקידים בקהילה. יש לי היום צוות מסור ומבורך בעשייה הזאת למען הקהילה".

רבין מדגישה כי "עם כניסתי לתפקיד היה צורך לשמור על הקהילה כגוף מאוחד. פוצלנו לכמה מוקדי פינוי וזה היה אתגר. גם השיבה הביתה הייתה משימה לא פשוטה. היו לנו בסך הכול שבועיים כדי להתארגן לחזרה לקיבוץ ואחר כך להקים מחדש את כל המערכות הקהילתיות. מאז שחזרנו הביתה, זה אתגר יום-יומי וכולנו קמים עם השאלה 'למה לגור מטר מהגבול באזור כזה?'".

ומה את עונה לעצמך על השאלה הקשה הזו?

"בסופו של דבר, אני רואה את תפקידי כמי שצריכה לתת את התשובה לשאלה הזו, לשדר עתיד טוב יותר, כשאנחנו הולכים קדימה מבלי לשכוח את מה שהיה כאן לפני כמעט שלוש שנים. יש הרבה טוב ויש בשביל מה להישאר כאן. המטרה שלי היא לגרום לקהילה להאמין בעצמה יותר. יש לנו קהילה עם הון אנושי חזק. הרבה דברים טובים קורים כאן. העתיד הטוב עוד לפנינו".

יש תובנות ברמת המאקרו לגבי עבודת ניהול הקהילה?

"לדעתי אין מספיק הפנמה לגודל התפקיד מאז 7 באוקטובר".

נראה שהניהול הנשי של הקהילות הקיבוציות ביישובי הנגב המערבי הולך ומתרחב.

"גיוון מגדרי חשוב בכל מקרה וזה נכון גם לגבי ניהול קיבוץ. חשובים לי הכלה, אמינות, אותנטיות, העמקה, שיתופי פעולה ושיח מכבד. בתפקיד הזה יש גם היבט הורי, גם אימהי וגם אבהי. מרגש אותי שחבר בקהילה משתף אותי בדברים שעוברים עליו. אני הכתובת לכל דבר ועניין".

ולמרות שאין לך עודפי זמן פנוי, את מתנדבת אחת לשבוע בפעילות בחוות סוסים בקיבוץ אורים.

"ההתנדבות בחוות הסוסים מגיעה מתוך הכרה שאני חייבת להציב לי גבולות ולנעוץ ביומן תחומי פעילות שלאו דווקא נוגעים לניהול קהילה. החיבור לסוסים הוא מתקופת ילדותי בזכות אבא שניהל בעבר את עדר הבקר בקיבוץ".

רעים: זוהר מזרחי גם מנהלת קהילה וגם ממלאת תפקיד היו"ר

זוהר מזרחי משמשת בשנתיים האחרונות מזכירת קיבוץ רעים שבמועצה האזורית אשכול. היא מתעקשת על הגדרת תפקידה. "אנחנו נמצאים בשלב של גיוס מנהלת או מנהל קהילה ובינתיים אני ממלאת גם את תפקיד יושב ראש הקיבוץ".

מזרחי (53), נשואה ואם לשלושה ילדים, עובדת סוציאלית במקצועה והרזומה המשפחתי שלה כולל גם את העובדה שהיא נכדה של מקימי קיבוץ מנרה.

זוהר מזרחי, רעים: "הנהגה נשית היא יותר קשובה ועם פחות אגו. אני מטפלת בקהילה שלי, שהיא סוג של משפחה מורחבת. יש אצלנו בעלי תפקידים שהם גברים ומהווים עזר כנגדי

"את התפקיד קיבלתי לפני למעלה משנתיים", היא מספרת, "בתקופה שהיינו מפונים והתגוררנו בתל אביב. ב-7 באוקטובר היינו בביתנו בקיבוץ ולמזלנו לא ירו עלינו. היה קרב קשה באותה שבת שחורה ברעים. שבעה מאנשינו נרצחו ובנוסף לכך נפלו 12 אנשי כוחות הביטחון ונחטפו ארבעה מאנשינו".

"זו לא תקופה רגילה. זו תקופה מאוד מאתגרת", היא מוסיפה על הטיימינג. "קיבלתי קהילה פצועה וכואבת ובעיקר מבולבלת. עכשיו מתמודדים עם ההשלכות של השיבה הביתה. אני לא לבד בתפקיד שאני ממלאת. היעד הוא לפעול כמה שיותר מהר בכל הקשור לשיקום הקהילה והקיבוץ תוך שיתוף פעולה עם מנהלת תקומה. הכוונה שלנו היא לעשות כל מה שאפשר לעשות כדי שהקהילה תחזור הביתה מתוך תחושת בחירה והחלטה מושכלת ולא מתוך אילוץ".

1,000 ימים לאחר אותה שבת שחורה, איך התחושה?

"אנחנו בהסתכלות קדימה. זו עבודה קשה. הפציעה והכאב עדיין קיימים. עם זאת, אנחנו לא במצב של הישרדות. אנחנו במצב של שיקום והתקדמות".

כיצד ההיבט הנשי מוצא את ביטויו בתפקידך?

"לנהל קהילה", היא מסכמת, "זה אחד התפקידים הקשים שיש. זה מאוד מאתגר בימי שגרה ושלום, ועוד יותר בתקופה של הסלמה ביטחונית ושגרת חירום. זה מחייב גמישות מחשבתית וגם חשיבה מחוץ לקופסה".

גתית שלום מעלומים, מנהלת קהילת סופה

"אני מאמינה שמנהלים קהילה עם הראש מורם ועם הרבה תקווה", אומרת גתית שלום (40), מנהלת קהילת קיבוץ סופה ב-11 החודשים האחרונים. היא נשואה ואם לחמישה, שנולדה וגדלה בעלומים, בו הקימה משפחה ובו היא מגדלת את ילדיה. במשך 17 שנים עבדה כמורה לחינוך מיוחד ובחלק מהזמן שימשה גם סגנית מנהלת בית ספר. לאחר שקהילת קיבוצה פונתה, הקימה וניהלה את בית הספר לילדי עלומים בנתניה, "זאת כדי לאפשר לילדים מסגרת יציבה ובטוחה בתקופה של חוסר ודאות" היא מציינת.

לאחר החזרה לעלומים היא שימשה במשך שנה רכזת הקהילה. לאחר מכן", היא מספרת, "בחרתי לצאת לאתגר חדש ולהיות מנהלת קהילה בקיבוץ אחר והגעתי לסופה".

גתית שלום, סופה: "אחרי 7 באוקטובר היה לי ברור שהשליחות שלי היא להיות חלק מהשיקום של יישובי העוטף. זו זכות גדולה להיות חלק מהמסע שהקהילה עוברת

לאורך השנים מילאה מגוון תפקידים ציבוריים בקיבוץ, בהם רכזת תרבות במשך שמונה שנים, מנהלת שירותי חבר ותפקידים נוספים. "מאז ומתמיד היה לי חשוב להיות בעשייה קהילתית. אחרי 7 באוקטובר היה לי ברור שהשליחות שלי היא להיות חלק מהשיקום של יישובי העוטף. העוטף הוא הבית שלי והוא המקום שבו אני רוצה להמשיך לבנות עתיד. זו זכות גדולה להיות חלק מהמסע שהקהילה עוברת".

היכן "תפס" אותך 7 באוקטובר?

"ביתי בעלומים. בעלי, ברק, יצא מיד כמפקד כיתת הכוננות של הקיבוץ ונלחם במשך שעות ארוכות מול המחבלים שחדרו לעלומים. אני נשארתי בממ"ד עם ארבעה מילדיי ועם חמותי. בתי הבכורה לא הייתה איתי באותו זמן והניתוק ממנה היה אחד הרגעים הקשים ביותר עבורי באותו היום. כמו כל תושבי העוטף, עברנו יום ששינה את חיינו, אבל גם חידד אצלי את ההבנה עד כמה קהילה חזקה היא מקור הכוח הגדול ביותר שלנו".

העברת מסר מאוד מעצים לאנשי סופה כששבו הביתה.

"אמרתי לחברי סופה שברגע שהם בחרו לחזור הביתה, הם כבר ניצחו. הם חזרו למקום שבנו במשך שנים, לבית שלהם, כדי להמשיך את סיפור החיים שלהם ושל הדורות הבאים בקיבוץ".

מהו המוטו שלך כמנהיגה, למעשה, בתקופה הספציפית הזאת?

"בעיניי האנשים הם לב השיקום. לפני מבנים, כבישים או פרויקטים, יש קהילה. כשלאנשים טוב אחד עם השני, כשהם מרגישים שייכים, בטוחים ומחוברים, אפשר להתמודד עם כל אתגר. בתקופה כזו צריך לדעת לרקוד, להיות גמישים, להבין שלא הכל קורה לפי התוכנית. מצד אחד להמשיך לדחוף קדימה, להוביל ולפתח ומצד שני לדעת לעצור, להכיל, להקשיב ולכבד את הקצב של התושבים. לפעמים צריך להוביל ולפעמים פשוט להיות שם. בעיניי, זו המנהיגות שנדרשת בתקופה הזו. דווקא בתקופה הזו ההון האנושי הוא הנכס החשוב ביותר של הקיבוץ".

הצרכים של האנשים השתנו או התחדדו לדעתך אחרי 7.10?

"הם לא תמיד צריכים הרבה מילים. לפעמים הם צריכים שמישהו יראה אותם, יקשיב להם, יבין מה עובר עליהם וייתן להם תחושה שהם לא לבד".

עין השלושה: 99% חזרו לקיבוץ

בתחילת החודש השלים קיבוץ עין השלושה כ-99 אחוזי חזרה של חברי הקהילה הביתה. זה מרשים מאוד. "אני גאה בכך מאוד. זה לא קרה במקרה. זו היתה תוצאה של עבודה יום יומית, של החלטה ושל אמונה עמוקה שהביחד שלנו הוא הכוח הגדול ביותר שלנו", כך שירי אביב (47), בת הקיבוץ, נשואה ואם לארבעה.

עד לפני 13 שנה היא הייתה מנהלת פרויקטים במיקרו אלקטרוניקה. היא ומשפחתה שבו לקיבוץ קצת לפני מבצע "צוק איתן". אביב עברה לשמש יועצת חינוכית לגיל הרך. משנת 2022 היא משמשת מנהלת קהילה בקיבוץ ילדותה.

"מעולם לא דמיינתי", היא מציינת, "שהתפקיד שלי כמנהלת קהילה יעמוד למבחן הגדול ביותר שיכולתי להעלות על דעתי. אני רואה בתפקיד שליחות. בעיניי, ניהול קהילה אינו מסתכם בניהול מערכות או קבלת החלטות. זהו תפקיד שמבוסס על הקשבה, על אחריות ועל היכולת לחבר בין אנשים, במיוחד ברגעים שנדמה שהכל מתפרק".

מאז 7.10, היא אומרת, "עיקר העשייה שלי מוקדש להובלת תהליך שיקום עין השלושה. לא רק בתים ותשתיות, אלא בעיקר שיקום אנשים, של קהילה ושל תחושת הבית".

שירי אביב, עין השלושה: אם יש דבר אחד שאני מבקשת שיזכרו מהשנים האלה, הוא שכוחה של קהילה אינו נמדד רק ברגעי משבר, אלא ביכולת של אנשיה לבחור בכל יום מחדש

מ-7 באוקטובר יש לה חוויות קשות מאוד. היא שהתה בממ"ד עם שלושה מתוך ארבעת ילדיה. "באחד הרגעים", היא מספרת, "שמענו את המחבלים מנסים לפתוח את חלון הממ"ד. באותו רגע הבנתי שאין דרך להגן על הילדים שלי מהמציאות.

"אמרתי להם שאנחנו במלחמה על החיים שלנו. לא ידעתי אם הם מבינים את משמעות המילים, אבל ידעתי שאני חייבת לגייס אותם. ואז התחילה ההמתנה האימתנית למוות. המתנה שבה השלמתי עם האפשרות שלא אצא משם בחיים. לא פחדתי בשביל עצמי. כל התפילות שלי היו שהילדים יישארו בחיים".

מה את זוכרת בבירור?

"ששאלתי את עצמי שוב ושוב – איפה הצבא? ואיך יכול להיות שילדים צריכים לעבור את זה? הייתי מחוברת לקבוצות הוואטסאפ של יישובי העוטף, הבנתי שלא מדובר רק בעין השלושה. קיבלתי הרבה הודעות מחברי הקהילה שניסו להבין מה קורה. הקליטה כמעט שלא אפשרה מענה.

"בהתחלה עסקנו בהצלת חיים, אחר כך בפינוי, בהישרדות, בשיקום, הסתגלות וכעת בצמיחה. האתגרים לא מפסיקים, הם רק מתחלפים. היום, כשהחזרה כמעט הושלמה, אנחנו כבר מסתכלים קדימה".

איך זה בא לידי ביטוי בשטח בעין השלושה?

"אנחנו בונים שכונה חדשה, קולטים משפחות חדשות, משמרים את המורשת של הקיבוץ, מפתחים תשתיות, מחזקים את החינוך, את החוסן ואת תחושת השייכות. אני רוצה שעין השלושה תהיה מקום שמוכיח שאפשר לצמוח גם אחרי האסון הגדול ביותר".

"אם יש דבר אחד שאני מבקשת שיזכרו מהשנים האלה, הוא שכוחה של קהילה אינו נמדד רק ברגעי משבר, אלא ביכולת של אנשיה לבחור בכל יום מחדש, להאמין זה בזה, לקחת אחריות זה על זה ולבנות יחד עתיד טוב יותר".

שילוב של רגישות ונחישות

"ניהול קהילה", מפרגנת להן אורלי רם (מעגן מיכאל), המלווה את קיבוצי הנגב המערבי מטעם התנועה הקיבוצית, "הוא תפקיד של שליחות אדירה ואתגר שאין לו סוף. הוא דורש להחזיק יחד כאב ותקווה, קבלת החלטות ורגישות, אחריות אישית לצד מחויבות עמוקה לקהילה שלמה. במציאות שבה עדיין יש מי שמנסה לצמצם את מקומן של נשים במרחב הציבורי, ישנן נשים שבוחרות להיות בדיוק במקום שבו צריך אותן. משום שהן מנהיגות. כולן לביאות".

רם מזכירה שרק חלק קטן מהנשים, מנהלות הקהילה בקיבוצי הנגב המערבי, מיוצג בכתבה, ומעלה את שמן של מאיה ליברמן – מנהלת הקהילה בנירים, מוריה אילון בניר יצחק, אלזה חלק הר בכיסופים, אורלי שוסטר במפלסים, שגית לוי בארז, לצד מנהלות קהילה שסיימו לא מכבר את תפקידן (בקיבוצים סופה, מגן וארז).

"כל אחת מהן היא עדות לכך שמנהיגות קשורה באומץ, במסירות, באחריות וביכולת לראות אנשים גם ברגעים הקשים ביותר. הן מקור השראה לכולנו. הן מוכיחות שאפשר להיות אישה, מנהלת, אימא, בת זוג, מובילה ומשפיעה, בלי לוותר על אף אחד מהתפקידים ודווקא מתוך החיבור ביניהם. בקיצור – לביאות".

ובחזרה אליכן, מנהלות הקהילות. איך אתן רואות את הפן הנשי בתפקיד?

זוהר מזרחי, רעים: "אני בעיקר מביאה את המיומנויות שלי כעובדת סוציאלית. הנהגה נשית היא יותר קשובה ועם פחות אגו. אני רואה את זה בהיכרות שלי עם השותפות שלי שמנהלות את הקהילות באזור. אני מביאה ניסיון של שנים בידיעה שאני מטפלת בקהילה שלי, שהיא סוג של משפחה מורחבת שלי. יש אצלנו בעלי תפקידים גברים שמהווים עזר כנגדי".

אני חושבת", מסכמת גתית שלום, "שנשים מביאות איתן גם יכולת לראות כמה רבדים במקביל. מצד אחד לדאוג לפרטים הקטנים ולאנשים עצמם ומצד שני להמשיך להוביל תהליכים ארוכי טווח, לקבל החלטות ולראות את התמונה הרחבה. בעיניי, השילוב הזה בין רגישות לנחישות הוא כוח משמעותי מאוד בניהול קהילה".

שירי אביב דווקא לא מנסה להיות "מנהלת אישה", כדבריה. "אני פשוט מנהלת בדרך שנכונה לי. אני מאמינה שאפשר להיות נחושה מאוד, לקבל החלטות קשות ולהוביל תהליכים משמעותיים ובאותה נשימה להיות רגישה, קשובה ואנושית", היא מנמקת.

היא מוסיפה ש"אולי זו גם אחת המתנות שהמנהיגות הנשית הביאה איתה בתקופה הזו. יש בזה משהו אימהי, יכולת הכלה והובלה. בסופו של דבר, אנשים לא זוכרים רק אלו החלטות קיבלת. הם זוכרים איך גרמת להם להרגיש בתקופה הכי קשה של חייהם".