הרב יואב אנדי מחנתון: "המכינות מקבלות תקציבים מהממשלה ולא סביר שיחליטו בשביל הצבא איך לנהוג"

"הגיע הזמן להסתכל במראה ולהודות איזו חברה הפכנו להיות. אלימה יותר, מסוכנת יותר ובעיקר כזו שמתקשה להודות בכך. נכון, יש בישראל אנשים יוצאי דופן. יש כאן טוב עמוק, נדיר אפילו, כזה שקשה למצוא במקומות אחרים", כתב הרב יואב אנדי בטור שהתפרסם לאחרונה בתקשורת.

הרב יואב אנדי הוא אחד הקולות היותר שפויים בתוך הרעש הנוראי והפילוג שאנחנו חיים בו. אנדי הוא רב מסורתי (קונסרבטיבי) שמקדיש את זמנו לחינוך דור המנהיגות הבא של ישראל. יש לו תואר ראשון בתולדות ישראל ותואר שני בניהול סכסוכים ויישובם.

הוא היה זה שהוביל את הקמתו המחודשת של קיבוץ חנתון בגליל כקהילה פלורליסטית, שוויונית ומגוונת. הקים את מדרשת חנתון ומכינת חנתון בתוכה, שהפכה למכינה מבוקשת ויוקרתית עם השנים. לאחרונה יצא נגד עצומת ראשי המכינות הקדם צבאיות נגד שירות ביחידות מעורבות.

אין דבר חשוב מקהילה

גם בחייו הפרטיים נוכחים שיח ופתיחות. הוא נשוי ואב לארבעה, אשתו עובדת סוציאלית ועל פי דבריו, הם לא שומרים על ההלכה באופן זהה.

איך הגעת לחנתון? ואיך הפכת אותו למה שהוא היום?

"אני נחלאי. גדלתי בתנועת נוער בשם נוע"ם (נוער מסורתי). זאת תנועת נוער של התנועה המסורתית קונסרבטיבית. חנתון הוקם ב-1983 כשהשאיפה הייתה לבנות קהילה, שמשלבת שמירת דת ושוויון חברתי. זה כנראה לא היה רעיון כל כך טוב להקים קיבוץ בשנים האלה, כשלמעשה כל הקיבוצים התחילו אז בתהליך הפרטה.

הציונות היום היא לא להפריח את השממה, אלא בניית חברה, לבסס את הביחד. בגליל הגיוון מאוד בולט, ערבים, דרוזים, יהודים, זאת המשימה הציונית שלנו. הגליל הוא המקום שבו בית המקדש הפך לבית מדרש

בסוף שנות ה-90 ניסו להפוך אותו לעוד קיבוץ של הנוער העובד, אבל אנשים רצו לשמור על הצביון הראשוני. היו מלחמות פנימיות. ב-2006 הקיבוץ ממש פשט את הרגל. אחרי הקריסה נשארו מעט מאוד אנשים. חנתון היה עוד יישוב קהילתי בגליל.

ב-2008 הוסמכתי להיות רב וחיפשתי קהילות מעורבות. ראינו את הפוטנציאל בלהקים את הקיבוץ מחדש בזהות הראשונית שלו. גרתי אז בירושלים, וב-2009 הגענו שש משפחות. היה פה בלגן גדול, נוער עובד, פשיטת רגל, אבל זה הצליח. היום זאת קהילה מעורבת שלא מוגדרת רק כחילונית או דתית. מדורת השבט היא בית הכנסת. קהילה זה דבר מורכב, עובד ומתפתח".

איפה אתם עומדים היום?

"אנחנו לקראת הרחבה של עוד 150 משפחות, עם רשימת המתנה גדולה. יש פה משפחות חרדיות, משפחות מסורתיות, גם ימין גם שמאל, לא חושב שיש עוד קהילות כאלה בארץ. השונות זה האידיאל. צריך לעבוד כל הזמן, על הקהילה ועל השיח.

"בשבילי אין דבר יותר מדהים מזה שארבעת ילדיי אומרים לי שהם רוצים לגור פה. זאת קהילה יחסית צעירה: טווח הגילים הממוצע הוא 30-50 אבל יש גם בני 70. יש פה גני ילדים, ובשלב הזה בתי הספר הם מחוץ ליישוב. יש שלומדים בחילוני, יש בדתי, יש דמוקרטי ויש אנתרופוסופי. זה נפלא אבל זה גם מאתגר".

שוויון לכל אזרחי המדינה

הוא מוסיף כי "הדבר האחרון שההורים מוכנים להתפשר עליו זה חינוך הילדים. השאיפה היא להקים בית ספר אחד שייתן מענה. כי אתה רוצה שיהיה גם סיפור משותף בתוך הפלורליזם".

הדלת פתוחה גם לאתאיסטים גמורים?

"לכולם. חלק שומרים שבת וחלק לא. לא כולם מקשה אחת. יש מגוון זהויות, אבל כולם אנשים שרוצים שיהדות ובית כנסת יהיו חלק מהחיים שלהם. החזון הוא 'בואו נבנה קהילה מעורבת אידאולוגית'. אין דבר יותר חשוב מקהילה".

מה התפקיד של המדרשה?

"המדרשה שוכנת בקיבוץ. היא חלק מהקהילה, כשהמשימה שלנו היא לעצב את דמותה של החברה הישראלית. להיאבק על יהדות שהיא רבת פנים, ולאחד את המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית יש פה חיבור בין דת ללאום".

מה המקום של הדרוזים וערביי ארץ ישראל במדינה שההגדרה שלה היא יהודית?

"אומה ישראלית דמוקרטית יהודית, שאומרת שוויון לכל אזרחיה. זה בית יהודי לעם היהודי בשוויון זכויות מוחלט. הדת והלאום מתמזגים פה. כי הציונות נובעת מתוך היהדות".

איך משתלבת המכינה הקדם צבאית בתוך האידיאולוגיה הרב גונית?

"זאת מכינה מעורבת. דתיים, חילוניים, קונסרבטיבים ורפורמים, נשים וגברים. יש בה חניכים מכל הארץ. יש גם שילוב של חניכים עם צרכים מיוחדים, כולל חניכים על כסאות גלגלים ונכויות מורכבות. אנחנו מחנכים ליהדות, לציונות ולהומניזם. על זה אנחנו נאבקים.

"יש תכנית לחיילים בודדים שחיים אצלנו שנתיים. יש משפחות מאמצות מתוך הקהילה. מצד אחד עוסקים בלימוד עמוק, על זהות והיכרות של כל הסיפורים האישיים של התלמידים, מצד שני יזמות, אקטיביזם ומעורבות חברתית.

גם הסיפור של הגליל מאוד חשוב. הציונות היום היא לא להפריח את השממה, אלא בניית חברה, לבסס את הביחד. בגליל הגיוון מאוד בולט, ערבים, דרוזים, יהודים, זאת המשימה הציונית שלנו. הגליל הוא המקום שבו בית המקדש הפך לבית מדרש".

ב-2008 הוסמכתי להיות רב וחיפשתי קהילות מעורבות. ב-2009 הגענו שש משפחות. היה פה בלגן גדול, נוער אובד, פשיטת רגל, אבל זה הצליח. היום זאת קהילה מעורבת. מדורת השבט היא בית הכנסת

ב-19 לחודש ראשי מכינות קדם-צבאיות פרסמו מכתב משותף, המצטרף לקריאתם של ראשי ישיבות ההסדר, וקראו לתלמידיהם ולבוגריהם לשרת רק ביחידות שאינן מעורבות מטעמי שמירה על ההלכה וכשירות מבצעית. הרבנים טענו ששילוב מגדרי פוגע ברוח הלחימה. הרב אנדי התנגד בתוקף.

זה הסיפור של כולנו

"המכינות מקבלות תקציבים ממשרדי ממשלה ומשרתות את משרד הביטחון ולא סביר שהן יחליטו בשביל הצבא איך לנהוג", הוא אומר, "מעבר לכך הצבא שלנו חייב גם נשים ובלעדיהן אין צבא. אפשר למצוא פתרונות, אבל לא דרך עצומות שלמעשה מעודדות סרבנות".

בבתי חולים אין להם בעיה עם מעורבות של נשים וגברים גם בקרב הרופאים האחיות והמטופלים. למה?

"הם יגידו שבתי חולים זה פיקוח נפש, אפשר לתרץ. זאת סוגייה שצריך לחשוב עליה. אבל ראשי ישיבות ההסדר אמרו שיגידו לתלמידים שלהם לא להתגייס לחיילות מעורבים. הם למעשה קוראים לסרבנות. אין הבדל ביניהם לבין ראש מכינה שיגיד 'אני מחנך את התלמידים שלי לא לשרת ביו"ש. הם קוראים לסרבנות באותה מידה. זה התקבל בשוויון נפש ואני לא מבין למה. למה לצד אחד מותר ולשני אסור. אני לא אומר שהשירות המעורב הוא לא סוגייה, אבל הדרך מעידה על המהות. ואי אפשר לומר לצבא איך להתנהל".

אפשר למצוא פתרון?

"תמיד אפשר למצוא פתרון. אל תשים אותם באותו טנק. אם רוצים מוצאים פתרון, אבל לא באיומים".

בשלב הזה שיח הוא אפשרות?

"השיח יכול להיות שיח לא קל, אבל יש לנו מורים חרדים ויש לנו מורים ערבים שמלמדים איסלאם ותרבות. יש מי שאומר 'אני קרן אור והכל סביבי חושך' ויש דרך שאתה פותח את הדלת ואתה מנסה לגוון. אנחנו מנסים להיפתח אל האחר".

מה הכי מדאיג אותך באלימות?

"אלימות היא אלימות היא אלימות. אלימות אצל בני נוער, אלימות אצל ערבים, אלימות אצל יהודים. הכל קשור בהכל, זה נגע שמוכרחים לטפל בו. לא מובטח שנלמד לחיות ביחד, אבל צריך לזכור שבאלימות יש גם נקודת אל חזור. יכולה להיות אנדרלמוסיה ברחובות. אני גם עסוק באלימות של בני הנוער שחיים בתוך מציאות של מלחמה מתמשכת, וזה מחלחל למטה. ראינו את זה ברצח הנוראי של ימנו זלקה. הרצח הזה זיעזע מדינה שלמה, ובצדק".

חלק מהעניין, אתה אומר, הוא הדחקה.

"אלימות פלילית, אלימות לאומנית ערבית, אלימות לאומנית יהודית. אנחנו משכנעים את עצמנו שהאלימות מתרחשת תמיד במקום אחר, אצל אנשים אחרים, בקבוצות אחרות. העולם התחתון? פרוטקשן? טרור לאומני? פשיעה בחברה הערבית? לא שלנו, אלימות בבתי הספר? בטח לא בבית הספר של הילדים שלנו. אי אפשר להמשיך להסתתר. הכל נכנס תחת הכותרת אלימות והכל דורש מנהיגות, ומשטרה. אבל היום המדינה נראית כאילו היא לא באירוע, והמשטרה נראית כאילו היא חלק מהאירוע".

מה הקשר שלך ליירוס, אחותו של ימנו ז"ל?

"יירוס, ירושלים, היתה חניכה שלי במכינת חנתון. הלכתי לשבעה, והיא שאלה מה אפשר לעשות כדי לייצר מציאות אחרת. דבר ראשון שעשינו היה להרים ב-30 לרצח כנס במרכז יצחק רבין שעסק במיגור אלימות. הבאנו חניכי מכינות ואנשים שמתעסקים בנושא. היו קבוצות דיון. זה היה כנס גדוש וחשוב. המסר היה לא ממשיכים הלאה כאילו כלום. עוצרים. נגענו בנושא של מניעת אלימות. איך אנחנו יכולים להתנדב ולהשפיע בסוגיה של אלימות בני נוער. אם אין ביטחון ברחובות אי אפשר להתקדם הלאה. זאת תקופה מאתגרת עם לא מעט קשיים. יש דברים מאוד מדאיגים בבני נוער אבל גם הרבה השראה".

איך ממשיכים מתוך משהו חד פעמי כמו הכנס למשהו יותר גורף?

"אנחנו בזה. נבחר צוותים מכל מיני מכינות שיציעו פתרונות. נעודד התנדבויות בסוגיית האלימות. להיאבק באלימות דורש שלל פעולות, איך אני הקטן אשנה? אבל חייבים כל אחד לנסות בדרכו. אפשר להתנדב במועדון נוער או בחונכות אישית. הכנס הראשון בעצם אמר 'מה שקורה פה לא סביר'. אנשים מסתובבים ברחובות עם סכינים. צריכים לעצור ולהגיד שאסור שזה ימשיך. יירוס יצרה דיון בוועדת החינוך של הכנסת. לא יודע מה ייצא מזה, אבל כן דיברו על פרוייקטור, דיברו על זה שאלימות זאת משימה לאומית. אנחנו הולכים אחרי יירוס לאן שהיא תלך. לא יודע לאן זה יוביל, אבל אנחנו שם".

אז יש לנו עתיד? או, אשאל אחרת, מה יהיה בסופנו?

"אני מאמין שקהילה זה עוגן וכשיש קהילה אפשר לפתח ולבנות פרויקטים. לחינוך יש כוח עצום. כשיירוס אמרה: "אנחנו מבינים שימנו הוא ילד של כולם". היא הצליחה לנסח אמת גדולה. זה הסיפור של כולנו. השאלה איך אנחנו שומרים על הילדים שלנו היא באחריות המנהיגים, אנשי החינוך, אנשי האכיפה ושל כולנו".