טליה קוץ-שמיר רוקמת את הכאב והזיכרונות ממשפחתה מכפר עזה

באוקטובר 2023 איבדה האמנית טליה קוץ-שמיר את אחיה, אשתו ושלושת ילדיהם, תושבי קיבוץ כפר-עזה. משפחה שלמה נמחקה. הם נרצחו ונמצאו חבוקים במיטה כשאביב, אחיה של טליה חיבק ועוטף את כולם.

ימים מספר לאחר הרצח של אחיה ומשפחתו, מצאה את עצמה קוץ- שמיר מגיעה לביתם ההרוס ואוספת חפצים ופריטי בד מבלי לדעת מה תעשה בהם.

אט אט היא החלה לרקום עליהם את התמונות המשפחתיות, הרגעים האישיים שהונצחו במצלמה, סבתא עם כל הנכדים, רותם הקטנה בשדה כלניות, המשפחה בחופשה בחו"ל, על חולצת צבא, מפת שולחן וציפיות של כריות.

בהדרגה הפכה הרקמה לעוגן היחיד שאפשר לה לגעת בכאב. כמטפלת באמנות היא מכירה את כוחם של חומרים לעבד רגשות שקשה לבטא במילים, אך הפעם מצאה את עצמה נעזרת בכלי הטיפולי עבור עצמה.

עכשיו עבודות אלו מוצגות בתערוכה חדשה שנפתחה ב-18.6 במוזיאון פתח תקווה לאמנות. התערוכה נעה על ציר הזמן שבין אוקטובר 1973 לאוקטובר 2023 ומציבה זו לצד זו טראומה משפחתית וטראומה לאומית. ניסיון נואש להחיות קשר בין-דורי שנותק באלימות. החוט לא רק תופר בבד, אלא מבקש לאחות את קרעי הנפש, ניסיון נואש לשמר את הזיכרון רגע לפני שיתפורר.

אני מנסה בכל כוחי, ובתנועה סיזיפית כמעט, לרקום את ההוויה הזאת, המתפוררת בין ידיי ומועכת את הלב, לקרוא כמו בכתב ברייל את רישום החוטים המשתחלים ומסתבכים זה בזה

"ומה נעשה עם התמונות, מאות ואלפי תמונות בתיקיות המחשב, בטלפונים, באלבומים; מה יהיה עליהן? התחושה היא כאילו זרקו לתוכי חמישה אלבומים עבי כרס, איך אמצא בתוכי מקום למשקל הזה? ואיך לנשום עם הכאב החד בשיפולי הבטן, שמופיע כל פעם שאני מצליחה לגייס כוחות ולהתבונן בכם, ניבטים מהתמונות. כואב כל כך; אפשר כל פעם רק קצת, ואז לסגור ולכבות", כתבה קוץ-שמיר, שעבורה הרקמה אינה רק מדיום אמנותי אלא "שליחת יד פנימה" אל מעמקי התהום, בניסיון למשש את צורתו ואת חומריותו. הדימויים נעים בין הפיגורטיבי לסמלי.

קוץ-שמיר עצמה היא תושבת קדרון ואם לשלושה. בקיץ שקדם לטבח בנגב המערבי, משהו בהתפוררות החברה חיבר אותה לחוטים ולטקסטיל והיא השתלמה בקורס רקמת דיוקן אצל נטע עמיר. "אחרי האסון כל מה שהחזיק אותי זה הרקמה – צורך חזק בתחושה", היא מסבירה.

האפלה קשה מדי

פרויקט הרקמה הראשון שלה נסב סביב חוויות של אביה ממלחמת יום כיפור. היא אף ראיינה אותו בקיץ 2023 והעלתה לחשבון האינסטגרם שלה את העבודה שרקמה ב-23 לספטמבר, אולם בעקבות האסון היא עזבה לתקופה את הפרויקט. למעט היכולת לראיין את אהוביה שנרצחו, טכניקת העבודה שימשה אותה כעת.

"לפעמים אני מעיזה ושולחת יד פנימה, מנסה למשש, איזו צורה וחומר יש לאסון הזה. האסון חצה את העולם לשניים. יש מה שלפני ומה שאחרי, יש העולם שפה, ויש העולם שמעֵבר. מצבי צבירה שונים.

מהרגע שבו עליתם חמישתכם בסערה השמימה, הפכתם בשבילי מרחפים, עם איזו נוכחות אוורירית ומלאה ברוח, שלמים אבל חסרים את החומריות שהיתה כל כך אתם.

בעולם שלמטה נשארנו עם פגיעת ההדף, עם המשקל העצום והנפח, עם תחושות הגוף, הפיזיות והכאב (…) אתם הייתם אור רך, הייתם צחוק ונדיבות, האפלה קשה מדי, אליה אני עוד לא מסוגלת להתקרב (…)"

בכל מפגש משפחתי אמם היתה מבקשת לכנס את כל הנכדים לתמונה משותפת, וכידוע בכל המשפחות – זה לא תמיד מצליח. אבל קוץ שמיר מצאה כמה תמונות כאלה ("מזכרות יפות ומכאיבות מחנוכיית הנכדים שבערו בה פעם שמונה נרות והיום חסרים בה שלושה") ורקמה תמונה כזאת. "אני מנסה בכל כוחי, ובתנועה סיזיפית כמעט, לרקום את ההוויה הזאת, המתפוררת בין ידיי ומועכת את הלב, לקרוא כמו בכתב ברייל את רישום החוטים המשתחלים ומסתבכים זה בזה, מנסה לחבר את ניירות המשי ובלי כוונה קורעת אותם שוב ושוב תוך כדי. מגששת דרך החומרים את הדרך, אולי הם יגלו לי מה שהמילים לא הצליחו עד עכשיו".

מוזיאון פתח-תקווה לאמנות

קריית המוזיאונים, יד לבנים, ארלוזורוב 30, פתח-תקווה

ימים שני, רביעי, שישי: 9:00–13:00

ימים שלישי וחמישי: 16:00–20:00

שבתות וחגים: 9:00–14:00

התערוכה מוצגת עד 31 באוקטובר 2026

https://www.petachtikvamuseum.com