פריימריז בדמוקרטים // "חיזוק ההתיישבות העובדת היא המפתח לעתיד מדינת ישראל"

אני מתגוררת בתל אביב ומגדלת בה את ילדיי, מכהנת כחברת מועצת העיר אבל, תמיד אהיה מנתיב העשרה. ההיסטוריה המשפחתית שלי נטועה עמוק בהווייה הקיבוצית, ההתיישבות והחקלאות היו ויהיו תמיד חלק ממי שאני.

שבט רגולסקי פרוס על פני קיבוצי ישראל כבר למעלה מ-90 שנה. ראשוני השבט התיישבו בקיבוץ חולתה בעמק החולה, בקיבוץ גנוסר על גדת הכנרת ובקיבוץ דורות בנגב המערבי. בחולתה אנחנו חוגגים עד היום ומדי שנה את סדר הפסח המשפחתי. אלה הקיבוצים שמילאו את ילדותי. ספגתי את הנגב, את העמק ואת ההתיישבות, זו שאבא דיבר עליה כל חייו.

אבא שלי, אמנון רגולסקי, נולד וגדל בדורות. הוא פונה עם פינוי הילדים בשנת 1948, ונשאר בקיבוץ עד גיוסו לסיירת מטכ"ל. לימים הכיר את אמא שלי, פנינה, חיפאית ובת "המחנות העולים" נמרצת, שהתקבלה לקיבוץ גברעם. יחד הם עברו להתיישבות חלוצית בסיני במושב שרק הוקם – נתיב העשרה, שם נולדתי. זמן קצר אחר כך נהרג דודי אלי רגולסקי במלחמת יום הכיפורים. הוא נטמן בבית הקברות של דורות – הטקס השנתי ביום הזיכרון היה חלק מחיי מאז שאני זוכרת את עצמי עד שהאובדן דפק אצלנו שוב על הדלת.

עברנו לנתיב העשרה בנגב המערבי אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים. בשנת 2005, חודש לפני ההתנתקות, נהרגה בחצר ביתנו דנה גלקוביץ, בת קיבוץ ברור חיל ובת הזוג של אחי. השבר המשפחתי היה גדול אבל גם הוא לא הכין אותנו ל-7 באוקטובר.

בטבח הנורא נרצחו ונהרגו 20 מחבריי וחבריהם הטובים של הוריי ואחיי. השושבין שלי אופיר ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, נהרג בחילופי אש עם מחבלים ובנו ניצן נרצח. חמותו בלהה אפשטיין ונכדה נטע אפשטיין, נרצחו. כאבם של אנשי נתיב העשרה וכפר עזה הוא כאבי שלי.

במקום לספר את הסיפור שלנו – לשנות אותו

אחרי 25 שנה בהן הייתי עיתונאית ועורכת בכלי התקשורת המובילים בישראל – "ידיעות אחרונות", "חדשות 10", "חדשות 2" ו"הארץ", בהן דיווחתי על הנעשה בעוטף ובצפון, בתום היום הנורא ההוא הבנתי, שזה כבר לא מספיק לספר את הסיפור, אני צריכה לפעול כדי לשנות אותו, לא רק למחות ברחובות אלא לשבת סביב שולחנות קבלת ההחלטות.

אני ממייסדות תנועת "בונות אלטרנטיבה" וממובילות צעדת השפחות ומחאת הנשים. אחרי 7 באוקטובר הובלתי את מחאת בני העוטף "לא שותקים", את ההפגנות ברוטשילד, הבימה ובקפלן ועמדתי כל העת לצידן של משפחות החטופים.

מהמחאה ידענו גם להוציא תשתית פוליטית והקמנו את "חוזה חדש" – התארגנות של אנשי המחאה לריצה משותפת ברשויות המקומיות, מתוך מטרה ליישם חוזה חוקתי-חברתי חדש בין אזרחי ישראל לרשויות המדינה. כמנכ"לית התנועה, הובלתי את ייסודן של רשימות, שרצו ב-26 רשויות – כולן זכו נכנסו למועצות.
כחברת מועצת העיר תל אביב-יפו אני עומדת בראש הוועדה לטיפול בנפגעי 7 באוקטובר בעיר, מעורבת בתחומי החינוך, הרווחה וזכויות נשים ומקדישה את עיקר זמני למאבק משותף עם התושבים בהדתה.

ההתיישבות החקלאית זקוקה לממשלה אחרת

הממשלה הנוכחית משתמשת במשרד ההתיישבות כצינור להזרמת תקציבים להדתה ולשינוי האופי החילוני של הערים הליברליות, מפנה תקציבים נכבדים לחב"ד, לגרעינים התורניים ולחוות הטרור היהודי בשטחים. אחרי שנקים ועדת חקירה ממלכתית למחדל ולטבח ה-7 באוקטובר, ומרגע שאתחיל לכהן כחברת כנסת, אפעל לייבוש כל תקציבי ההדתה והפנייתם לשיקום העוטף והצפון. כי אם לא נפעל עכשיו לחיזוק ההתיישבות בגבולות, לא נוכל להשתקם.

לפני כשנה הוריי שבו להתגורר בנתיב העשרה. בדמוקרטים, אני היחידה שהיא בת למשפחה חקלאית ולאור הביוגרפיה שלי, ברור לי לגמרי שמרגע בחירתי לכנסת אפעל לחיזוק הלובי החקלאי, ולמען שיקום חבלי הארץ שנחרבו ונפגעו קשות.
חסרות לנו ידיים עובדות, חסרים לנו מכסות מים, ובעיקר חסרה ההבנה שהנגב והצפון הם לא רק אסם התבואה של ישראל אלא המקור לביטחון התזונתי שלנו – בעת חירום וגם בעת שלום.

אני שואפת לקדם שינוי טוטאלי בגישה לענף החקלאות. אפעל להבטחת רשת ביטחון, שתאפשר לחקלאים להתמודד עם משברים ביטחוניים ועם פגעי אקלים, אלחם בפערי התיווך, שמותירים את החקלאים עם הכנסה נמוכה, את הצרכים עם מחירים גבוהים ואת המשווקים עם כיסים מתנפחים. אפעל למניעת ייבוא בלתי מבוקר שפוגע בתוצרת המקומית ואינו מבטיח הוזלה לציבור.

מדינת ישראל אינה יכולה להמשיך להתייחס לחקלאות כאל "עוד ענף", שאפשר לצמצם ולייבא במקומו, ולהבטיח "רפורמות" חסרות היתכנות שכל תכליתן לפגוע בחקלאות ובחקלאים. מדינה, שאינה יודעת לייצר בעצמה חלק משמעותי מהמזון שלה, מסכנת את אזרחיה ואת קיומה. על המדינה לשנות את התפיסה המעוותת הזאת ולעשות כל שנחוץ בכדי לשמר ולחזק את החקלאות בישראל.

ההתיישבות העובדת היא מרכיב הכרחי בעתידה של מדינת ישראל אך כדי שתוכל להמשיך להתקיים ולשגשג, היא זקוקה לממשלה שרואה אותה, שמקשיבה לה ופועלת למענה.
עם דוד מנהל גד"ש בחולתה, אבא ואח מגדלי פרחים בנתיב העשרה, אח שעובד כאגרונום ברחבי הארץ והרבה יותר מדי שעות שלי ברפתות בפארן ובדורות – אני מבינה את צורכי החקלאים בישראל ואת האתגרים שבמגורים על הגבולות ובפריפריה. מכירה מקרוב את מחיר ההפקרה, אבל גם את הכוח של הקהילה, הערבות ההדדית והאחיזה בקרקע. בכנסת אהיה הקול של ההתיישבות העובדת – בכל זמן ובכל מאבק שיידרש.

הדס רגולסקי היא חברת מועצת העיר תל אביב-יפו ומתמודדת בפריימריז של הדמוקרטים