חברים לשעבר ביזרעאל שהמשיכו להתגורר בקיבוץ חויבו לשלם לו למעלה מ-660 אלף ש"ח

פסק דין חדש שניתן בבית המשפט המחוזי בנוף הגליל-נצרת חושף סכסוך רב־שנים בין הקיבוץ השיתופי יזרעאל לבין בני זוג, שהמשיכו להתגורר בקיבוץ ולצרוך שירותים קהילתיים, גם לאחר שהופסקה חברותם בו.

עשור של הליכים משפטיים

הסיפור מתפרש על פני למעלה מעשור שנים. בן הזוג הוצא מחברות בקיבוץ כבר בשנת 2013, בעקבות סכסוך שנסב בעיקר על אי עבודתו של בן הזוג ואי העברת כספי השתכרותו מחוץ לקיבוץ אל הקופה המשותפת. הוא עתר לבית המשפט המחוזי כנגד הוצאתו בשנת 2015.

השופט אשר קולה הציע לערוך "הצבעה חוזרת" באסיפה, אך בה הוחלט ברוב מוחץ של 88% על הפסקת חברותו, והוא חויב לשלם לקיבוץ 45,000 שקלים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. ערעור שהגיש בן הזוג לבית המשפט העליון נדחה בינואר 2017, בידי הרכב השופטים: אסתר חיות, יצחק עמית ומני מזוז, שהוסיף וחייב אותו בהוצאות הקיבוץ בסך 15,000 שקלים נוספים.

לאחר הפסקת חברותו, המשיך בן הזוג להתגורר בדירת הקיבוץ עם בת זוגו (שהייתה בת הקיבוץ וחברה בו) וילדיהם. בדצמבר 2023 הופסקה חברותה של בת הזוג עצמה, אך המשפחה המשיכה להתגורר במקום ולצרוך שירותים קהילתיים כרגיל.

תביעת בני הזוג והטקטיקה המשפטית שלא צלחה

לאחר שהורחקה בת הזוג (שהיא בת יזרעאל) מחברותה בקיבוץ, הגישו בני הזוג, בנובמבר 2023, באמצעות עו"ד שגיא רובין, תביעה כנגד הקיבוץ עצמו, כנגד תאגיד האחזקות של הקיבוץ וכנגד שני נושאי משרה באופן אישי.

הם עתרו לבטל את ההחלטה בדבר הפסקת חברותם, לתקן את פנקס החברים כך שיירשמו כחברים, דרשו לתקן את הוותק הרשום של בת הזוג וזכויות הנובעות מכך, דרשו "סעד של התנצלות מנושאי המשרה" בטענה ל"רדיפה פרסונלית", וביקשו צו מניעה שימנע את הוצאת בת הזוג מהקיבוץ.

אמר כי בני הזוג "התעשרו על חשבון הקיבוץ" כשהמשיכו לגור בקיבוץ למרות שחברותם הופסקה, והקיבוץ המשיך לספק את עלות מחייתם ומחיית ילדיהם מבלי שהסכים לכך ומבלי שקיבל תמורה על כך

בין לבין ניתן להם צו מניעה זמני שמנע מהקיבוץ לנתקם מאספקת המים והחשמל או לחסום את גישתם לדירתם דרך שער הקיבוץ.

אך הטקטיקה הזו של צירוף נושאי משרה לתביעה לא צלחה. השופט ערפאת טאהא נענה לבקשת הקיבוץ ומחק על הסף את התביעה האישית כנגד נושאי המשרה ותאגיד האחזקות. התביעה נותרה אפוא כנגד הקיבוץ בלבד. ערעורם של בני הזוג לבית המשפט העליון נדחה, בהחלטת השופטת רות רונן ובהסכמת השופטים דוד מינץ ויחיאל כשר.

הקיבוץ תבע את בני הזוג בתביעה נגדית

הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין עומר כהן ומעין אוחיון (נשיץ, ברנדס, אמיר ושות') דחה בכתב הגנתו את טענות בני הזוג, והוסיף והגיש "תביעה שכנגד" בגין חובות העבר של בני הזוג בסכום העולה על 600,000 שקלים, הנובעים מכך שהם לא שילמו מעולם על אחזקת בן הזוג והילדים.

בני הזוג לא השלימו עם "החלטת המחיקה" של תביעתם, ובהמשך ערערו לבית המשפט העליון. הם טענו שניתן היה לדחות את הדיון למועד אחר, ולא למחוק את התביעה שהגישו

בירור התביעה נקבע ליום 14.1.2026, והינה דרמה. בני הזוג לא התייצבו לדיון. הופיע רק פרקליטם. ערב קודם לכן, הגישו בני הזוג בקשה לדחיית הדיון בטענה שבן הזוג "נאלץ לטוס בדחיפות לחו"ל בעניין עסקי וכי בת זוגו תחליף אותו בעבודתו בארץ".

בית המשפט דחה את בקשתם לאלתר, והסביר שזו בקשה שנטענה "בעלמא ללא ביסוס עובדתי, וללא אסמכתאות". הדיון נקבע זה מכבר, אמר השופט, והעדפת עיסוקים פרטניים על פני התייצבות לדיון, אינה עילת דחייה.

בית המשפט: למחוק את תביעת בני הזוג

משלא התייצבו בני הזוג בעצמם לדיון, מחק השופט את תביעתם, וחייב אותם בהוצאות הקיבוץ בסך 20,000 שקלים. הוא הוסיף ש"הקיבוץ רשאי להוכיח תביעתו, וככל שייעשה כן, יינתן פסק דין".

בני הזוג לא השלימו עם "החלטת המחיקה" של תביעתם, ובהמשך ערערו לבית המשפט העליון. שם פגשו, פעם נוספת, את השופטת רות רונן. הם טענו שניתן היה לדחות את הדיון למועד אחר, ולא למחוק את התביעה שהגישו. הם סיפרו ש"המחיקה תביא לפקיעת תוקפו של צו המניעה הזמני, שמכוחו הם נשארים בביתם ואינם מורחקים מהקיבוץ".

הקיבוץ טען שהגם שחברותו של בן הזוג הופסקה בשנת 2013, הוא המשיך להתגורר ביחד עם בת זוגו וילדיהם המשותפים בדירה בקיבוץ, ועל כן, שניהם חייבים לשאת בעלויות מגוריו של בן הזוג בקיבוץ ובמחצית מעלויות אחזקת ילדיהם

השופטת רונן פסקה כי לפי תקנות סדר הדין האזרחי החדשות, כאשר התובע לא התייצב ולא נתן לכך טעם סביר "ימחק בית המשפט או ידחה את התביעה", ואין לו שיקול דעת לסטות מכך. השופטת דחתה את הבקשה לערער, והוסיפה כי אכן כתוצאה ממחיקת התביעה, פקע הצו הזמני המונע את הרחקתם מהקיבוץ, אך "ככל שהם יבחרו להגיש את תביעתם מחדש – הם יוכלו גם להגיש בקשה חדשה למתן צו מניעה זמני".

הקיבוץ: בני הזוג חייבים לשאת בעלויות המגורים והשירותים

באולמו של השופט ערפאת טאהא, נמשך הדיון, בהעדר בני הזוג. בית המשפט "שמע את המצהירים מטעם הקיבוץ אשר נחקרו בחקירה נגדית על ידי בא כוחם של בני הזוג" (שכן התייצב לדיון). הקיבוץ טען שהגם שחברותו של בן הזוג הופסקה בשנת 2013, הוא המשיך להתגורר ביחד עם בת זוגו וילדיהם המשותפים בדירה בקיבוץ, ועל כן, שניהם חייבים לשאת בעלויות מגוריו של בן הזוג בקיבוץ ובמחצית מעלויות אחזקת ילדיהם.

החל מחודש 12.2023, הוסיף ותאר הקיבוץ, הוצאה גם בת הזוג מחברותה בקיבוץ, אך המשיכה לגור בקיבוץ ביחד עם בני משפחתה. גם ממועד זה, מוסיף הקיבוץ, היה על בני הזוג "לשלם לקיבוץ את עלויות מגוריהם מאחר שהם המשיכו להתגורר בקיבוץ אף שלא היו חברים בו ולא הייתה להם כל זכאות להמשיך ולהתגורר במקום ולצרוך את השירותים שהקיבוץ מספק לחבריו".

הקיבוץ ציין כי לפי החלטות אסיפת הקיבוץ: "תושב שאינו חבר קיבוץ ומתגורר בקיבוץ כבן משפחה של חבר קיבוץ עליו לחתום על הסכם תושבות עם הקיבוץ"

הקיבוץ ביסס את תביעתו על התקנון והחלטות הקיבוץ וכן על דיני עשיית עושר שלא במשפט. הוא אמר כי בני הזוג "התעשרו על חשבון הקיבוץ" כשהמשיכו לגור בקיבוץ למרות שחברותם הופסקה, והקיבוץ המשיך לספק את עלות מחייתם ומחיית ילדיהם מבלי שהסכים לכך ומבלי שקיבל תמורה על כך.

לפי "דיני עשיית עושר", טען הקיבוץ, חייבים בני הזוג "שהתעשרו שלא כדין" להשיב לקיבוץ את שווי השירות או טובת ההנאה שקיבלו שלא כדין. יזרעאל הוא קיבוץ שיתופי, ללא "הפרטת מזון" (ניתן להניח שעלות אחזקת משפחה מגיעה לעשרות אלפי שקלים לחודש). עוד הפנה הקיבוץ להוראות שונות בתקנון יזרעאל, שמכוחן חייבים בני הזוג לשאת בעלויות הוצאות המגורים, הילדים הקטינים והשירותים בקיבוץ.

הקיבוץ ציין כי לפי החלטות אסיפת הקיבוץ: "תושב שאינו חבר קיבוץ ומתגורר בקיבוץ כבן משפחה של חבר קיבוץ עליו לחתום על הסכם תושבות עם הקיבוץ". וכן – חבר קיבוץ שבן זוגו מתגורר עמו אחראי ביחד עם בן הזוג לתשלום עלויות המגורים של בן זוגו שאינו חבר קיבוץ.

בית המשפט: בני הזוג חייבים לשאת בהוצאות גם מכוח התקנון וגם מכוח דיני עשיית עושר

בית המשפט דחה את טענת בני הזוג כי הם עדיין חברים, ולכן "לא חתמו על 'הסכם תושבות' או על מסמך אחר שמכוחו ניתן לחייבם בתשלום עלויות שהותם בקיבוץ". "בהעדר הסכם", הם טענו, "אין בסיס לתביעה".

בית המשפט פסק כי בן הזוג, בתקופה בה היה תושב ובת זוגו חברה, חייב במחצית עלות החזקת הילדים וחינוכם מכוח תקנון הקיבוץ הקובע כי גם אם "נפסקה חברותו של חבר בקיבוץ – ישא החבר בהוצאות החזקת ילדו הקטין המתגורר בקיבוץ".

השופט הסביר כי מאחר שבן הזוג המשיך להתגורר בקיבוץ בתקופה בה הוא לא היה חבר קיבוץ, והמשיך לצרוך את השירותים שהקיבוץ מספק לחבריו, מוטלת עליו חובה לשאת בעלויות אלה, לא רק מכוח החלטות הקיבוץ, אלא גם מכוח הוראות "חוק עשיית עושר ולא במשפט". מאחר שגם חברותה של בת הזוג הופסקה, הוסיף השופט, זכאי הקיבוץ לתבוע ממנה את עלות המשך מגוריה במקום במשך תקופה זו.

בית המשפט: בני הזוג אינם חברים בקיבוץ

ההחלטה להפסקת חברותה של בת הזוג התקבלה בידי האסיפה הכללית, וכל עוד לא בוטלה על ידי בית המשפט, בת הזוג אינה נחשבת חברה בקיבוץ, פסק השופט. החלטת האסיפה מחייבת מעת קבלתה, ואינה טעונה אישור של בית המשפט כדי שיהיה לה תוקף.

האם בת הזוג ערבה לחוב בן הזוג?

אחת מטענות הקיבוץ הייתה שעל בת הזוג (בהיותה חברה) לשאת בחוב בן זוגה (בהיותו תושב), מכוח היותה ערבה לחובותיו, זאת בהסתמך על החלטת האסיפה שקבעה כי "בני משפחתו, החברים של התושב, יערבו בערבות אישית לקיום התחייבויותיו".

השופט לא קיבלת טענה זו וקבע כי מאחר שבת הזוג לא חתמה על כתב ערבות לחובות בן זוגה, לא ניתן מכוח החלטת אסיפה "לחייבה בחובות של בן הזוג לקיבוץ, שכן היא לא ערבה לחובותיו".

בית המשפט: על בני הזוג לשלם חובם לקיבוץ

השופט מצא, לפי כרטסות הנהלת החשבונות שהציג הקיבוץ, כי חוב בת הזוג לקיבוץ הוא 97,312 שקלים ואילו חוב בן הזוג לקיבוץ הוא 516,454 שקלים. השופט פסק שעליהם לשלם לקיבוץ סכומים אלה בצירוף הוצאות משפט בסך 49,000 שקלים.

תם ולא נשלם

סאגה ארוכה, שעוד טרם הגיעה, כך נדמה, לסיום.

עוד קודם שניתן פסק הדין במחוזי בנצרת, בני הזוג פתחו חזית נוספת בבית משפט השלום בעפולה, בפני השופטת ודאד יונס גננאים. שם ניתן להם צו מניעה זמני, כפי שתואר כאן, שתוקפו היה עד ההכרעה בתביעה. הם הוסיפו וטענו בפני השופטת כי למעשה לא נדונה תביעתם כי זו נמחקה, ולכן שאלת חברותם לא נקבעה סופית.

השופטת נעתרה חלקית לבקשתם וקבעה שעליהם להציג לקיבוץ אמצעי תשלום תקף ולשאת בתשלומים השוטפים, שאחרת צו המניעה יבוטל (שמשמעותו כי השירותים המסופקים להם ובכלל זה חשמל ומים – יופסקו).

תובנות לסיום

• עו"ד עומר כהן מדגיש את החשיבות בפסיקה לפיה ניתן באמצעות הכלי המשפטי של "חוק עשיית עושר ולא במשפט", לחייב תושב, למשל, לא רק בעד דמי שכירות (מגורים), אלא גם בעד שירותים שהתושב צרך מהקיבוץ, תוך שהוא "כפה" עצמו על הקיבוץ, ללא הסכמה.

• נכון ורצוי כי כל מי שאינו חבר ומתגורר בקיבוץ יחתום על "הסכם תושבות". זה יכול "לחסוך" את הקושי המשפטי, כמו במקרה זה, בו היה סירוב לחתום, אומר עומר כהן ומדגיש כי התקבלה העמדה המשפטית שהוראות תקנון הקיבוץ ממשיכות לחול גם אחרי שהחבר מפסיק את חברותו (במקרה זה: בתשלום עבור הילדים).

• לתשומת לב מנהלי הקהילות: החלטת אסיפה, מסביר עומר כהן, אינה יכולה ליצור ערבות של חבר לצד שלישי. אם מבקשים שהחבר יהיה ערב לחובות בן זוגו התושב, נדרש הסכם מפורש (כדוגמת הסכם תושבות) שהחבר התושב והקיבוץ צדדים לו, ובו נכללת הוראה מפורשת בדבר ערבותו של החבר לחובות בן הזוג.