החתונה הקיבוצית: מחופה על רובים למסכת כלולות

כבר מראשיתה נדרשה החברה הקיבוצית לשאלת דמותו של טקס הנישואים. לא הועילו ההצהרות על היות "משפחת הקיבוץ" חלופה לתא המשפחתי הגרעיני, ואף ולא ביטויי החשש מפגיעה אפשרית של חיי המשפחה בחיי הקבוצה. הטבע עשה את שלו והיצר לממש זוגיות והורות גבר על השאיפות המהפכניות.

נישואי החלוצים שלאחר ההתנערות מהדפוסים המסורתיים היוו כר להתלבטות ומחלוקת הן מצד העניין עצמו – סוגיית מקומה של המשפחה המסורתית בצורת החיים החדשה והקולקטיבית, והן מצד ביטויים הטקסי: האם יצוינו הנישואים בטקס, ואם כן, מה יהיה אופיו ואיזה משקל יינתן בסוגיה לרצונו של הפרט.

וכך, אם מקדמת דנא נתפסה החתונה לא רק כשמחתם של יחידים אלא גם כשמחת החברה על הקמת בית חדש בישראל, קל וחומר בימי התיישבותו המחודשת של העם בארצו.

כשהתחדרות הספיקה כדי להיות משפחה

מבחינה מעשית, בימי ראשיתו של הקיבוץ די היה בכניסת בני הזוג לאוהל או לחדר משפחתי ("התחדרות") כדי לעשותם למשפחה בעיני החברה, אך מה מהבחינה הטקסית?

אף שתחילת החיים הזוגיים לא הותנתה בגושפנקא הרבנית ובפועל זוגות רבים חיו בקיבוצים כיחידה משפחתית מבלי להעמיד חופה, לא נעלם הן מהזוגות והן מקהילותיהם הרצון לציין את הולדת המשפחה החדשה בטקס, אלא שפרט לגישושים וניסיונות ראשונים טרם נתגבשו אז דפוסים מוסכמים, חלופיים לאלו המסורתיים.

"התנגדנו לטקס החתונה המסורתי ורצינו לחולל בו איזה שינוי 'מהפכני'. פרשנו את החופה על גבי ארבעה רובים וחברינו החזיקו בהם. כששבר ישראליק את הכוס, נפלטו בבת אחת ארבע יריות. השוחט שניהל את הטקס כמעט והתעלף"

צביונן של האלטרנטיבות שהלכו והתגבשו בקיבוצים הושפעו משלושה גורמים: האידיאולוגיה השיתופית, המחסור החומרי והיחס למסורת. בכל שלושת הפרמטרים נבדלו הקיבוצים השונים והתנועות הקיבוציות אלו מאלו, מה שהוליד קשת רחבה של דפוסי נישואים קיבוציים, שהמשותף לכולם (לרבות הקיבוצים הדתיים) הוא היותם מושפעים הן מצורת החיים השיתופית והקולקטיביזם הרעיוני והן מהמסורת היהודית. השפעות אלו ניכרו במסגרת החגיגה, בתוכן הטקסים ובצורתם.

חופה על רובים וקלשונים

על חזותם של טקסי החתונה בארץ-ישראל החלוצית השפיעו הקִרבה לעבודת אדמה, המציאות הביטחונית והתרבות הסובבת. החופות, למשל, הועמדו לעתים על רובים ועתים – על קלשונים. הנוהג להעמיד חופה על רובים ראשיתו בארגון "השומר", אך הוא רווח גם בקבוצות אחרות וכמוהו גם ה"פנטזיה" (ירי שמחה), שמקורו בתרבות הערבית ותאם גם הוא את רוח הזמן ואתגריו.

תיאורה של קיילה גלעדי (כפר-גלעדי) את חתונתה עם ישראל, משקף את האמביוולנטיות ביחסם של החלוצים לטקס המסורתי: מחד גיסא, קריאת תגר עליו ומאידך גיסא, שמירה של חלק ממאפייניו.

"התנגדנו לטקס החתונה המסורתי ורצינו לחולל בו איזה שינוי 'מהפכני'. פרשנו את החופה על גבי ארבעה רובים וחברינו החזיקו בהם. כששבר ישראליק את הכוס, נפלטו בבת אחת ארבע יריות. השוחט שניהל את הטקס כמעט והתעלף, ואילו אנו היינו מבסוטים מן החידוש שהיה בו משום סמל: לא לבכות על חורבן ירושלים באנו, אלא להקימה מחדש!".

השינוי, אפוא, לא היה רק תוצאה של מרד נעורים או שלילת המסורת והגלות, אלא נבע גם מההכרה במציאות שהשתנתה. לכן, למשל, לשיטת "השומרים", אף שהטקס המשיך להיערך בידי הממסד הרבני וכלל שבירת כוס, בעידן של תקומה מחודשת התייתר הצורך לְבַכּוֹת בו את החורבן.

ב-1912 נישאו בדגניה מרים ויוסף ברץ. "והחתונה עצמה מה דמות תהא לה בקבוצה?", שאלה מרים והסבירה: "אנשים חופשיים אנו, רחוקים מטקסים דתיים". מכיוון שחיפושיהם אחר דפוסי טקס חדשים טרם נשאו פרי, "הוחלט פשוט להעמיד חופה".

שמואל דיין, ממייסדי דגניה: הדעות נחלקו בין התמהים "לשם מה לבטל מנהג המוסיף תוכן ליום-זיכרון זה", למלגלגים: "הנה מהפכנים ומחזיקים באיוולת – טבעת, כתובה וחופה"

תיאורה את חתונתה הוא כהליכה בין קצוות של מי שנפשו חצויה בין שלילת המסורת לכמיהה אליה כאל ערש ההולדת, בין הקידושין כדת משה וישראל לדחף שחשה ברץ "להתקדש בעבודה", בין מראה "היהודים הכשרים" לובשי הקפוטות שבאו מטבריה למראה החופה ה"קלועה שבלי חיטה ושעורה ומוחזקת על-ידי קלשונות".

בתיאורה של דגניה ביום החגיגי כאילו היא עצמה "הזהירה ככלה", יש, אגב, כדי להדגיש את משמעות המאורע הזה שבחיי יחידים גם לחיי הקבוצה הצעירה.

הרב תהה "שמא העניין כולו אינו אלא מעשה ליצנות"

האמביוולנטיות באשר לטקס הדתי והלבטים על דפוסים חדשים, ניכרים גם בדברי שמואל דיין, אף הוא ממייסדי דגניה. הדעות נחלקו בין התמהים "לשם מה לבטל מנהג המוסיף תוכן ליום-זיכרון זה", למלגלגים: "הנה מהפכנים ומחזיקים באיוולת – טבעת, כתובה וחופה".

דיין מתאר את התכונה במשק לקראת החתונה, את חבורת הצעירים העושה דרכה "בפנים שוחקות ובלבבות אכולי געגועים" למקום הטקס, "שם נקשרה שמיכה לכלונסאות הפרדס כאפריון", את הבחורים שהקלו ראש במתרחש ואת השוחט-הרב שחש כמי שנמצא "בחברת לצים" ותהה "שמא העניין כולו אינו אלא מעשה ליצנות".

זוגות רבים העמידו חופה כהלכתה אצל רב, ודאי אם ביקשו לתת תוקף חוקי לנישואיהם. אלא שבקיבוץ נערך לכבודם טקס נוסף, שהושתת אומנם על רבים ממרכיבי הטקס המסורתי אך תוך ריקונם מתוכנם הדתי ומילוים בתכנים הומוריסטיים

וכשתם הטקס והכול התכנסו בחדר האוכל, מתוארת השירה ש"פרצה מלבבות רבים" כ"שירה שבאה להשרות שמחה והביעה תוגה חרישית גם יחד". תיאורים שכאלו, של הפער בין השחוק וקלות הראש בחתונות החלוציות לבין הגעגועים שהציפו דווקא ברגעים שכאלה, מוכרים גם מכתביהם של אחרים.

לעג ודחייה לצד געגוע

מטקסי-החתונה בראשית ימי הקיבוץ משתקפים אפוא המאבק האידיאולוגי, על שלביו השונים, בין דת ומסורת לחילוניות. וכך, אם בכתבי אנשי העלייה השנייה פגשנו היצמדות יחסית למסורת בהיעדר טקס חלופי בעוד החיים החלוציים השפיעו בעיקר בסממנים החיצוניים, אצל אנשי העלייה השלישית ניתן כבר לזהות ניצנים של חלופות, תחילה בשילוב זרועות עם הדפוסים המסורתיים ואחר-כך במקומם.

צמיחת האלטרנטיבה לא הייתה כרוכה בהכרח בביטול הטקס המסורתי, זוגות רבים העמידו חופה כהלכתה אצל רב, ודאי אם ביקשו לתת תוקף חוקי לנישואיהם.

אלא שבקיבוץ נערך לכבודם טקס נוסף, שהושתת אומנם על רבים ממרכיבי הטקס המסורתי אך תוך ריקונם מתוכנם הדתי ומילוים בתכנים הומוריסטיים: דמות היתולית של רב, ריקוד השֶׁרָלֶה, קבוצות של "חברה טראסק", קטעי מקרא מהספרות העברית המתארים את החתונה בעיירה ועוד. בכל אלה ניתן לזהות את יחסם הדו-ערכי של החלוצים כלפי העולם בו צמחו: לעג ודחייה ולצדם געגוע ורצון לשמר ולו שמץ מה"גירסא דינקותא".

את שורשיהם של החתונה מרובת הזוגות שרווחה בקיבוצים עשרות בשנים ושל הנוהג להעביר טבעת אחת מזוג לזוג, ניתן לזהות בחתונתם של ארבעה זוגות שנערכה באסֵפה השנתית של "השומר" ב-1912. דפוסים אלה התנחלו בתרבות הקיבוצית כתוצאה מהמפגש שבין האידיאולוגיה למציאות, בין הקולקטיביות הרעיונית וההתנגדות לקניין פרטי לבין המחסור החומרי.

הבת התעקשה להינשא אצל רב

את נקודת המפנה ביחס לטקס המסורתי זיהה דוד מלץ (עין-חרוד) בהגעת דור הבנים הראשון לפרקו ובסירובו להינשא ללא רב וחופה. "הדור הצעיר" כותב מלץ, "כאילו חש שאין זה מעשה של חולין, שלא יתכן שיעשה סתם ככה, כניסה לחדר משותף, נדרש משהו יותר יציב, יותר מסמל".

הוא מספר על חברת קיבוצו שהיתה מראשוני גדוד העבודה ובחופתה "ירו ברובים והיתה 'פנטזייה' וכל העניין של הרב נחשב אז כמובן לזעיר בורגנות", בעוד בתה התעקשה להינשא אצל רב ולענוד את הטבעת גם אחרי החתונה. "לשאלת האֵם מדוע אינה מסירה את הטבעת", השיבה: "הרי קידשו אותי בה, ורוצה אני בה שהיא תהיה על אצבעי". אלה "גלגולי מחשבת הדורות", סיכם מלץ.

גם מתתיהו שלם (רמת-יוחנן) ראה בנישואי בני המשק הראשונים פרשת דרכים. לטענתו, בעוד הדור המייסד הפך את החתונה ואת טקס החופה מציון-דרך בעל משמעות לאקט פורמלי, "הדור הנוכחי רוצה חתונה". לשם כך יש לעצב "חג כלולות" שיהלום את סגנון החיים בקיבוץ.

בברכתו בחתונתה של אחת מבנות המשק ב-1950, נתן שלם ביטוי מחורז לתהליך חזרתם של הבנים לערוך חתונות וראה באי-הידרשותם עד אז של האבות המייסדים לעיצוב חלופה לחתונה המסורתית, לָקוּנָה בהבניית התרבות הקיבוצית:

"מִסְכֵּנָה הַקְּבוּצָה, בִּמְבוּכָה נְתוּנָה,/ הוֹי! מִי פֹּה יָּעוּץ, אֵיךְ עוֹרְכִים חֲתֻנָּה./ […] פִּתַּחְנוּ כְּבָר מֶשֶׁק, הֵקַמְנוּ מְדִינָה,/ וְאִלּוּ דַּוְקָא בִּנְקֻדָּה זוּ עֲדִינָה,/ נֶעֱלַם הֶחָזוֹן, נִסְתַּלֵּק הַמָּעוּף./ מִי חָכָם וְיֵדַע שֶׁהֶעָבָר עוֹד יָשׁוּב./ מִי שִִׁעֵר זֹאת מֵרֹאשׁ שֶׁבְּנֵי הַמַּהְפְּכָנִים/ יִרְצוּ לְשַׂחֵק מִשְׂחַק חֲתָנִים?". שלם אף מודה לבנים על שבאומץ לבם לבחור אחרת "הֶחֱזִּירוּ עָלֵינוּ אֶת כְּבוֹד הַכְּלוּלוֹת/ זִלְזְלוּ וְתִיקִים זֶה דּוֹר הָאָבוֹת".

ואומנם, שלם היה הראשון מבין מעצבי החג הקיבוצי שנרתם ליצירת מסכת כלולות קיבוצית מוּבְנית, שתערך לצד העמדת החופה ולא במקומה.

המסכת כללה שירים משלו וריקודים משל לאה ברגשטיין, ולצדם חלק היתולי שיצרו צעירי המשק מדי חתונה לכבוד הזוג הנישא. ראשון היה שלם, אך לא יחיד.

תהליך דומה התרחש בקיבוצים לא-מעטים, שגם בהם החלו נרקמות תכניות ומסכות למסיבות החתונה, במטרה שיהפכו לדפוסי קבע. פירוש הדבר שההידרשות להבניית טקס החתונה הקיבוצי נבעה בעת ובעונה אחת מרצונם של יחידים (בני הזוג) באקט טקסי הצהרתי שייתן פומבי לנישואיהם ומהצורך הציבורי וראיית נקודת הציון האישית כאבן-דרך גם בחיי הקהילה.

לרוב לא נועדה מסכת הכלולות להחליף את הטקס הדתי אלא להשלימו בביטוי חברתי וחופשי, וכמוה ה"כְּתוּבּה" הקיבוצית ("מגילת הנישואין") שלא היתה חוזה מחייב, אלא הצהרה על התקשרות הזוג ועל השתרשותו במקום, וכללה גם מילות ברכה מאת הקיבוץ.

חוזרי הנחיות של מחלקות התרבות התנועתיות

הפעילויות המקומיות לעיצוב החתונות קיבלה גם מעטפת תנועתית ובין-תנועתית, כשלצד הניסיונות שנעשו בכל קיבוץ וקיבוץ, התקיימה גם חשיבה משותפת, החלפת דעות והפריה הדדית בין נציגי הקיבוצים השונים, נערכו כנסים בין-קיבוציים, הוצא ילקוט בענייני כלולות, ומחלקות התרבות התנועתיות הפיצו חוזרי-הנחיות, חומר עיוני וכן תוצרים מקומיים שהועמדו לשימוש הכלל.

גם מתתיהו שלם (רמת-יוחנן) ראה בנישואי בני המשק הראשונים פרשת דרכים. בעוד הדור המייסד הפך את החתונה ואת טקס החופה מציון-דרך בעל משמעות לאקט פורמלי, "הדור הנוכחי רוצה חתונה"

המחלוקת בין המצדדים בהמשך קיומו של הטקס המסורתי גם לאחר שנוצרו החלופות הקיבוציות-חילוניות לבין המתנערים ממנו, לא הוכרעה גם כשקמה המדינה והחוק הותיר את הסמכות הבלעדית לאשר נישואים, כמו בימי המנדט, בידי הרבנות: "בנידון זה מדינת ישראל היא מדינה תיאוקרטית כרוסיה הצארית בשעתה וכארצות האיסלאם בימינו", כתב אהרן ישראלי (גבת), וקרא "להאבק בכל הכוח" ב"מונופולין זה של הרבנות".

מנגד, כתב חברו לקיבוץ, משה ברק: "טקס החתונה היהודי הוא מן היפים בטקסים, […] העל טקס זה נוותר? עם אינו מוותר על מסורתו".

ברם, מכיוון שמהכורח הפורמלי לקיים את הטקס הדתי לא יכלו להתעלם גם שולליו החריפים ביותר, הם ביקשו לנהוג כלפיו במדיניות "הפרד ומשול".

בנוהל חג הכלולות שפרסמו מחלקות החברה והתרבות ב"הקיבוץ הארצי" נכתב: "כל עוד מחייבים בישראל חוקי האישות הדתיים יש לראות בטקס הכלולות אצל הרב עניין פורמלי בהחלט, שיש לעורכו […] ללא פומביות יתרה וללא כל צמידות לחגיגת הכלולות בקבוץ. בשום אופן אין לערוך את הטקס הדתי הזה בתוך הקבוץ – וצמוד לחג הכלולות".

דפוס משולב: חופה וקידושין ותוכנית אחריה

משעה שנתקיימה אפוא תמימות דעים הן ביחס לקיומו של טקס חברתי-קיבוצי והן ביחס להעמדת חופה כהלכה, ויהיו הנימוקים לכך אשר יהיו, נולדה שאלת יחסי הגומלין בין השניים במכלול שמחת הכלולות הקיבוצית.

קשת האפשרויות נמתחה בין הדפוס העצמאי (הטקס החברתי עמד כשלעצמו, לא הותנה בעיתוי החופה, לא היווה השלמה או קישוט לה, אלא נועד להביע משמעות חברתית עדכנית ואת שמחת הקהילה), לבין ויתור גורף על כול ייחוד קיבוצי ומשמעות חברתית, מה שקרב את החתונה הקיבוצית לזו המוכרת מן הערים (חופה וקידושין ולאחריהם סעודה ואולי איזו תכנית).

בתווך התקיים הדפוס המשולב, בין כשהטקס החברתי בא ביחד עם הטקס הדתי, בסמיכות של זמן ומקום, והיווה לו מעין מסגרת חיצונית בשירים, מחולות ודברי קישור, ובין כששני הטקסים באו בזה אחר זה מבלי לנסות לשלב ביניהם.

תהליכי ההפרטה והשינוי שעברו הקיבוצים השפיעו גם על צדם הטקסי של החיים. ואולם, דומני שיותר משהיו אלה השינויים במודל הכלכלי שלפיו מתנהל הקיבוץ שקידמו היווצרות של חלופות אישיות-משפחתיות לטקסים המשותפים, היו אלה התרופפות האידיאולוגיה ועליית קרנם של הרצונות האישיים, לצד השיפור ברמת החיים וביכולות הכלכליות, שסתמו את הגולל על החתונות מרובות-הזוגות ועל מסכות הכלולות הקיבוציות.

גם השינוי בהרכבו של קהל האורחים בחתונה הקיבוצית כך שאין הקיבוץ כולו מוזמן לחגיגה אלא רק מקורבים, בעוד מרבית המוזמנים הם אורחים "מבחוץ", העמיק את הנתק בין המסכת לבין הצופים בה.

הביקורת על מסכות החתונה בשעה שנתקיימו נגעה, אגב, בין היתר, לדגש שהושם בהן, פעמים רבות, על הקיבוץ והרחבת הבית הקיבוצי יותר מאשר על הזוג עצמו המקים משפחה חדשה.

לגיטימציה לטקסים אלטרנטיביים

ניתן אפוא לומר שבסופו של דבר מה שהכריע את גורל המסכות הללו הוא הרצון האינדיבידואלי ולא רצונו של הכלל. הן פסקו מלהתקיים כשהזוגות "הצביעו ברגליים" ובחרו צביון אחר לחתונתם, מה שטשטש את זהותה המובחנת של החתונה בקיבוץ מזו שבכל מקום אחר.

ככל שחלף הזמן החלו אדוותיה מורגשות גם בציבור הישראלי החוץ-קיבוצי, שמצא בה מענה אם מצד קהילתיותה, אם מצד חילוניותה ואם מצד גמישותה

ואולם, מעניין להיווכח כי בה בשעה שביותר ויותר חתונות קיבוציות שבו החופה והקידושין למרכז החגיגה, נפתח הציבור החוץ-קיבוצי החילוני שהתמיד כל השנים בקיום הטקס המסורתי, אל הטקס הקיבוצי, או ליתר דיוק לרציונל העומד מאחורי עיצובו, וינק ממנו.

הוא אומנם לא אימץ את מסגרת החגיגה הקיבוצית ולא החל לערוך מסכות, אך הושפע גם הושפע מגמישות החברה הקיבוצית ביחס לטקסיה. הקיבוצים כמו נתנו לציבור זה לגיטימציה לחיפוש אלטרנטיבות לטקס המסורתי ולתפירת חלופות על-פי מידות אישיות ובמינונים משתנים של זיקה למסורת. וכמו בחתונות, כך בטקסי בר ובת מצווה, ולהבדיל – בלוויות.

וכך, אם בראשיתה יצרה התרבות הקיבוצית שפה טקסית חדשה שלצד היותה מושפעת מהמסורת היהודית לדורותיה, שיקפה את ייחודיותה של צורת החיים הקיבוצית, ככל שחלף הזמן החלו אדוותיה מורגשות גם בציבור הישראלי החוץ-קיבוצי, שמצא בה מענה אם מצד קהילתיותה, אם מצד חילוניותה ואם מצד גמישותה.

הכותבת ד"ר נורית פיינשטיין, חברה בצוות המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה והמכון להווי ומועד ברמת-יוחנן