"לתת לחביבה רייק את המקום הראוי לה בהיסטוריה". הארכיונאית ממענית שמה קץ ל"קיפוח" הצנחנית האמיצה

לפני כחודש פנה יעקב בכר, יו"ר קיבוץ מענית, אל חברת קיבוצו, רינה ברקת, והציע לה להצטרף למשלחת של התנועה הקיבוצית לטקס חנוכת אנדרטאות לזכרם של הצנחנים חביבה רייק ורפאל רייס, שהוצבו בבית העלמין הצבאי בפראג.

"ההצעה הזו בהחלט הפתיעה אותי", מספרת רינה ברקת ל"זמן קיבוץ" עם שובה ארצה, "והתלבטתי קצת אם להיענות לה, בעיקר בגלל כאבי גב קשים ומגבלות הליכה, אבל ההצעה החמיאה לי והרגשתי שיש פה הזדמנות לסגירת מעגל רב שנים, שהיתה חשובה לי מאוד. נעניתי להצעה והעניינים התגלגלו במהירות".

רינה ברקת (85), חברת מענית זה למעלה משישה עשורים, נשואה ליגאל, מהילדים הראשונים של מענית, אם לחמישה, סבתא ל-15 וסבתא רבתא לשלושה, שימשה זה למעלה מ-30 שנה ארכיונאית הקיבוץ.

היא מקור השראה לצה"ל, מפקדיו וחייליו. צה"ל פוסע היום בשבילי מורשתם של חביבה רייק, שלה ושל חבריה וחברותיה

היא ילידת קיבוץ עין השופט. הוריה נמנו עם מייסדיו. הרזומה שלה כולל גם תפקידים כמו מזכירת קיבוץ ומנהלת אדמיניסטרטיבית של סמינר גבעת חביבה. לאחר אותם תפקידים היא מימשה כדבריה את חלומה להיות ארכיונאית של קיבוצה.

"אחד הדברים ששמתי עליהם את הדגש", היא מציינת, "זה לתת לחביבה רייק את המקום הראוי לה בהיסטוריה. היא היתה מקופחת תמיד. תמיד שמו את הדגש על חנה סנש ולא על חביבה רייק. פעלתי הרבה בכל מיני צורות, בין היה מדובר באירוח קבוצות מהארץ ומחו"ל, ארגון טקסים ופרסום חומר אודותיה. השקעתי הרבה משאבים כדי לתת לה את הכבוד הראוי לה".

איך את מסבירה את "הקיפוח" הזה של חביבה רייק לעומת חנה סנש?

"יש כל מיני תיאוריות שמסבירות את העניין. סנש כתבה שירים. לקיבוץ הארצי היו הרבה גיבורים כמו מרדכי אנילביץ', אבא קובנר, חייקה גרוסמן. לקיבוץ המאוחד לא היו כל כך הרבה גיבורים. אז הם ניכסו את חנה סנש. היא לא נשארה בגבולות שדות ים, אלא הפכה להיות נכס של הקיבוץ המאוחד. לכן כתבו עליה ופרסמו את השירים שלה. בפעילותי ביקשתי לתקן את העוול הזה. במלאת 60 שנה להירצחה של חביבה רייק, קיבוץ שדות ים הסכים אז לערוך עצרת משותפת לשתיהן".

מה בעצם מביא אותך להתמקד בפעילותך כארכיונאית הקיבוץ דווקא בהנצחתה של חביבה רייק?

"אני לא בת מענית. התחתנתי עם בן מענית ומאז אני כאן. ידעתי מי זו חביבה רייק. הכרתי את השם, אבל לא ידעתי עליה הרבה. כשהתחלתי לעבוד בארכיון, למדתי עליה יותר והחלטתי שמגיעה לה חשיפה יותר גדולה והקדשתי לזה הרבה זמן. זה היה חשוב לי".

אז ההשתתפות בטקס הצבת האנדרטה לזכרה של חביבה רייק היא מבחינתך סוג של סגירת מעגל?

"כן. אחרי כל כך הרבה שנים שעסקתי בזה".

עבודת תיאום ממושכת

הצבת האנדרטאות בבית העלמין הצבאי בפראג היא למעשה מימוש רעיונו של דור בן ארי, ישראלי שמתגורר בפראג, שאת שירותו הצבאי עשה ביחידת דובר צה"ל ומשמש כיום כמדריך טיולים בפראג. אבי בניהו סיפר במהלך הטקס כי "דור היה חייל שלי. הוא סיפר לי על יוזמתו כבר לפני ארבע שנים ועל האוזן הקשבת שקיבל בשגרירות, בנספחות הצבאית ובמשרד הביטחון".

ממשרד הביטחון נמסר כי "הקמת האנדרטאות התאפשרה לאחר עבודת תיאום ממושכת שקיים אגף משפחות, הנצחה ומורשת מול הרשויות בצ'כיה. מדובר במהלך בעל חשיבות היסטורית ולאומית, המבטא את מחויבותה של מדינת ישראל להנצחת לוחמי היישוב העברי ולהבטחה כי גם עשרות שנים לאחר נפילתם, זכרם ופועלם ימשיכו להיות מונצחים".

חנה סנש כתבה שירים. לקיבוץ הארצי היו הרבה גיבורים כמו מרדכי אנילביץ', אבא קובנר, חייקה גרוסמן. לקיבוץ המאוחד לא היו כל כך הרבה גיבורים. אז הם ניכסו את חנה סנש

"האנדרטאות הוקמו במקום מאוד מרכזי בבית העלמין הצבאי בפראג", מציינת רינה ברקת, "והן תואמות בסגנון שלהן את הנצחת 'צנחני הישוב' בהר הרצל. כל חלקי האנדרטאות, אבני הזיכרון בעברית ובאנגלית וכן חלוקי הנחל השחורים נאספו ויוצרו בישראל ושונעו לפראג. האנדרטאות כוסו במצנח טרם הוסר הלוט מעליהן.

זה היה מאוד מרשים. בטקס השתתפו שר ההגנה של צ'כיה, כל ראשי הצבא הצ'כי, הרמטכ"ל הצ'כי מפקד חיל האוויר, מפקד זרועות היבשה של צבא צ'כיה, שגריר ישראל בפראג, סמנכ"ל משרד הביטחון וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, אריה מועלם. אזור ההתכנסות קושט בדגלי ישראל וצ'כיה, הושמעו ההמנונים של ישראל ושל צ'כיה והוצבו לוחות עם תמונותיהם של הצנחנים וסיפור חייהם ופועלם".

כשאת עומדת מול אותן אנדרטאות, מה התחושה?

"זה מאוד שימח אותי. זה מאוד ריגש אותי. הרגשתי סוג של שייכות, סוג של התעלות. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. הזמן לא היווה משמעות בשבילי, גם אם עברו מאז הירצחם 81 שנה.

באתי לארץ זרה והרגשתי שייכות. נסעתי לשם כנציגת מענית ולקחתי איתי גם את תואם דגל קיבוץ מענית וכן שלושה ספרים אודות חביבה רייק. הספרים, שנכתבו על ידי תהילה וזאב עופר, תורגמו לאנגלית וניתנו על ידי בשם קיבוץ מענית לרמטכ"ל הצ'כי, למפקד כוחות היבשה ולשגרירות ישראל בפראג.

כשעמדתי מול האנדרטאות, הרגשתי שאני לא עומדת שם בתור רינה אלא כנציגת קיבוץ מענית וכנציגת משפחתה של חביבה רייק. הייתי בקשר עם האחיינית של חביבה. בני המשפחה ידעו שאני נוסעת והם שמחו על כך והרגשתי שאני מייצגת גם אותם. הרגשתי מחויבת למעמד, שאני צריכה להיות שם".

רייק ורייס נמנו עם קבוצת צנחני הישוב העברי, שפעלה מעבר לקווי אויב במלחמת העולם השנייה. הם נשלחו לסייע ליהודים, לחבור לכוחות הברית ולפעול לצד הפרטיזנים ולוחמי המחתרות. במהלך פעילותם נתפסו חלק מחברי הקבוצה, בהם שניהם, בידי הנאצים ושבעה מהם הוצאו להורג.

האנדרטאות הוקמו במקום מאוד מרכזי ותואמות בסגנון את הנצחת 'צנחני הישוב' בהר הרצל. כל חלקי האנדרטאות, אבני הזיכרון וחלוקי הנחל השחורים נאספו ויוצרו בישראל

רייק נולדה בסלובקיה בחודש יוני 1914 ובהיותה בת 18 הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר", בה שימשה כמדריכה וראש קן. בנוסף לכך גייסה כספים לטובת עליית יהודי סלובקיה לארץ ישראל והיתה פעילה בהנהגת "השומר הצעיר". בחודש נובמבר 1939 היא עלתה בעצמה לארץ ישראל והצטרפה לקיבוץ מענית. בקיבוץ היא בחרה לעבוד בעבודות שיועדו לגברים בפרדס ובמחצבה ולאחר שנה החלה לנהל בקיבוץ את "מפעל התפוזים" של מענית וגם עסקה בפעילות ציבורית.

בחודש מאי 1942 היא התנדבה לפלמ"ח ובסיום קורס מפקדי כיתות, נכלל שמה ברשימת ההמלצות שהגישה אז "ההגנה" לבריטים, שהקימו אז יחידה יהודית שתפעל באירופה הכבושה.

היחידה, שנקראה "צנחני היישוב", מנתה 37 איש, בהם גם רייק, שעברו תחילה אימונים במסגרת הפלמ"ח, בהמשך גויסו לחיל האויר המלכותי, עברו קורס צניחה ויצאו לשליחותם בסלובקיה. רייק הגיעה לסלובקיה בספטמבר 1944, בזהות בדויה תחת השם "עדה רובינסון" והזדהתה כסמלת בחיל האוויר הבריטי. לפני צאתה לשליחותה אמרה כי "עלינו לצנוח לתוך אירופה זו כאם הפורצת לתוך בית בוער להציל את ילדיה".

אוטובוס להר הרצל

רייק וחבריה פעלו הן למען הקהילה היהודית באזור באנסקה ביסטריצה בסלובקיה וסייעו בבריחתם של היהודים מהאזור שהיה אז נתון למתקפה של הצבא הגרמני, והן בחילוצם של עשרות חיילים בריטים ואמריקאים, רובם טייסים ואנשי צוות אוויר שהופלו באזור.

בסוף אוקטובר הסתערה יחידה גרמנית על מקום המסתור של יהודי האזור. חלקם נהרגו במתקפה, חלקם נלקחו בשבי, בהם גם חביבה רייק ורפאל רייס ובשלהי חודש נובמבר 1944 הם נורו למוות בידי הנאצים ונקברו בקבר אחים. בת 30 היתה בנופלה. עם שחרור סלובקיה באפריל 1945 ערך הצבא הבריטי חיפוש אחר חלליו, גופותיהם של חביבה רייק ורפאל רייס נמצאו וזוהו והועברו לבית קברות צבאי בריטי בפראג. בשנת 1952 הועלו עצמותיהם של השניים לישראל והם נקברו בטקס צבאי בהר הרצל.

כאמור, 81 שנה לאחר נפילתם בידי הנאצים הושלם מהלך הנצחתם, כאשר בשבוע שעבר הוסר הלוט מעל אנדרטאות שהוצבו בבית העלמין הצבאי בפראג, במקום שבו נקברו השניים לאחר הוצאתם להורג.

בטקס, פרט לברקת, נטלה חלק משלחת של התנועה הקיבוצית שכללה את יעקב אשר (עין השופט), מנהל חטיבת ההיסטוריה בגבעת חביבה, הסמינריון של התנועה שמנציח את שמה של חביבה רייק, תא"ל (מיל.) אבי בניהו (להבות חביבה), דובר צה"ל לשעבר, שמואל ורון מהקיבוץ העירוני "רות" בנהריה כנציג התנועה החינוכית.

"לאט לאט, טיפין טיפין", מציינת רינה ברקת, "קיבלה חביבה רייק נוכחות. בתאריך הירצחה היו לוקחים במענית אוטובוס, עולים להר הרצל, הורים וילדים, עולים לקברה, יש לנו בקיבוץ את 'בית חביבה'. עשיתי הרבה פעילות בקיבוץ בנושא הנצחתה".

רייק הגיעה לסלובקיה בספטמבר 1944, תחת השם "עדה רובינסון" והזדהתה כסמלת בחיל האוויר הבריטי. לפני צאתה לשליחות אמרה כי "עלינו לצנוח לתוך אירופה זו כאם הפורצת לתוך בית בוער להציל את ילדיה"

"כמו כל נער ונערה במדינת ישראל", ציין בניהו, "גדלתי וחונכתי על גבורתה ועוז רוחה של חביבה רייק ועל מורשת הגבורה של חבריה וחברותיה (…) כחניך בתנועת השומר הצעיר, העלינו את זכרה בפעילות התנועה ביחד עם זכרו של מנהיג מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ' ועם גבורתם של חייקה גרוסמן הפרטיזנית ושל עוד רבים וטובים(…)".

בדבריו בטקס ציין בניהו, כי "כקצין בצבא ההגנה לישראל, כחבר במטה הכללי של צה"ל וכדובר צה"ל, למדתי והבנתי עד כמה רוח הלוחמים והלוחמות כמו חביבה רייק, חנה סנש, אנצ'ו סירני ועוד רבים וטובים, היא מקור השראה לצה"ל, מפקדיו וחייליו ביחד עם כוח המגן העברי והיהודי שפעל בטרם היתה לנו מדינה וצבא. צה"ל פוסע היום בשבילי מורשתם של חביבה רייק, שאותה אנו מנציחים היום, שלה ושל חבריה וחברותיה. בנוסף לאלו – זימן אותי הגורל לחיות עם משפחתי, ילדיי ונכדיי בקיבוץ להבות חביבה, מצבה חיה ותוססת של קהילה שמנציחה במעשה היומי את חביבה רייק ופועלה".

מבקרים בגינת חביבה

אבי בניהו הוסיף וציין, כי "כל ילד וילדה בקיבוץ מבקר ב'גינת חביבה' שנחנכה לפני שנה ולומד את סיפור חייה, גבורתה ומותה. אני מצדיע לעפרה ולמורשתה ומבטיח כי זכרה ומורשתה לא משו ולא ימושו לעולם".

בטקס ההנצחה השתתפה, כאמור, משלחת של משרד הביטחון. סמנכ"ל משרד הביטחון וראש אגף משפחות, הנצחה ומורשת, אריה מועלם, אמר בטקס, כי "הציווי 'זכור' הוא ההבטחה של מדינת ישראל – לעולם לא תהיה הקרבה שנשכחת. חביבה רייק ורפאל רייס יצאו אל לב התופת בלי מדינה שתגן עליהם. היום, המדינה שקמה אחריהם מגיעה עד לכאן כדי לומר – שמכם חקוק בזיכרוננו, גבורתכם חיה בתוכנו ומורשתכם תמשיך לעבור מדור לדור".