דעה // האלימות בחברה הישראלית, תוצרת עצמית שמפוררת אותנו מבפנים
האלימות מבחוץ מאיימת על ביטחוננו, אבל האלימות מבית היא זו שמפוררת את החברה הישראלית. כדי לעצור את מעגל ההקצנה נדרשים לא רק אכיפה ומשטרה חזקה, אלא גם שינוי עמוק בשיח, בחינוך ובהוויה המדינית שמזינה את האלימות
אלישע שפירא
בימים הרחוקים, לפני האסון של 7 באוקטובר, כתבתי כאן על האלימות בחברה הישראלית, והדגשתי את הצורך לשלב כוחות ולהוביל מהלך של התמודדות רב ממדית לשינוי חברתי.
זה היה מזמן, לפני הטבח שחולל חמאס בנגב המערבי, לפני המלחמה שאין לה סוף בעזה, בלבנון ובאיראן. כבר קרוב לשלוש שנים שאנחנו חיים בתוך מערבולת של אלימות מבחוץ, הניזונה בין השאר מאידיאולוגיה מוסלמית קיצונית ומגילויי אנטישמיות במקומות שונים ברחבי העולם.
האלימות הפנימית בחברה הישראלית, מדאיגה ומסוכנת לעתידנו. היא אינה תולדה של גילויי האנטישמיות או של הפונדמנטליזם המוסלמי
ולאחר הכול נדמה לי שהאלימות הפנימית בחברה הישראלית, מדאיגה ומסוכנת יותר לעתידנו. האלימות שמטלטלת את החברה הישראלית, בפוליטיקה, בכבישים, בבתי החולים, בבתי הספר, בקרב הנוער, ברחוב הערבי ובכל מקום, אינה תולדה של גילויי האנטישמיות או של הפונדמנטליזם המוסלמי.
האלימות הזו היא תוצרת עצמית בעיקרה. תוצרת עצמית שאינה מנותקת מהמציאות המדינית שלנו. האלימות מבחוץ קשה וכואבת אך על פי רוב היא מלכדת, האלימות מבפנים מפוררת תמיד.
מתממשת לנגד עינינו נבואתו הקודרת של פרופ' ליבוביץ'
הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים, ללא אופק של פתרון מדיני, שיבטיח זכויות לאומיות ואזרחיות לפלסטינים, מגביר את האלימות מהכיוון הזה. המשך הקיפאון יביא בהכרח לסבבים חוזרים ונשנים של אלימות שתלך ותגבר. אלימות שתפגע באזרחי ישראל, במיוחד באזורי המפגש והחיכוך, הנגב המערבי והצפון, אך לא רק שם.

מטבעה של האלימות שאין לה גבולות ומה שקורה בשטחים שנכבשו בששת הימים חוזר ומשפיע על החברה הישראלית, על האווירה השלטת ועל הנורמות הפנימיות שלנו. ההכרח להפעיל את כוחות הביטחון מול אוכלוסייה אזרחית, בתפקידי שיטור, אכיפה ומרדף אחרי מחבלים, מאתגר את דפוסי ההתנהגות וההתנהלות של הלוחמים.
אנחנו חוזים בחרדה כיצד הטרור מתעצם ומקצין, כיצד הנורמות של הטרור הפלסטיני והטרור היהודי בשטחים חודרות ומציפות את החברה האזרחית הישראלית
לא במקרה יש מי שמבקשים שם להקל ולשנות את הפקודות והנהלים לפתיחה באש. "שיהיה פשוט וקל יותר לירות על פלסטינים". הולכת ומתממשת לנגד עינינו נבואתו של פרופ' ליבוביץ', שחזה את השפעת הכיבוש המתמשך על החברה הישראלית ואת הסכנה בהמשך הכיבוש למפעל הציוני כולו. כל זאת לפני שהכרנו את התופעות המחרידות של נוער הגבעות, הקיצוניים שבין המתנחלים, ואת חוסר האונים של המדינה וכוחות הביטחון מולם.
ליבוביץ' לא נאבק בכיבוש משום דאגה יתרה לזכויות הפלסטינים, אלא מתוך דאגה לעם היהודי ולמדינתו. לטענתו השלטון על עם אחר יגרום בהכרח לאיבוד צביונה היהודי של המדינה, יפגע במעמדה של ישראל בעולם, וישחית מוסרית את שני העמים.
המשטרה בלבד, חזקה ונחושה ככל שתהיה, לא תצליח להתגבר על האלימות רק באמצעים של כוח, בדרך של הרתעה ואכיפה
ואכן, אנחנו חוזים בחרדה כיצד הטרור מתעצם ומקצין, כיצד הנורמות של הטרור הפלסטיני והטרור היהודי בשטחים (כן, יש דבר כזה!) חודרות ומציפות את החברה האזרחית הישראלית. במובן זה חלים על האלימות כללי "הכלים השלובים". כאשר עולה המפלס בצד אחד הוא עולה גם בצד השני.
שינוי ההוויה המדינית המדממת
להתמודדות עם האלימות מבית נחוצה משטרה חזקה ומיומנת, אך בכך לא די. מבלי לשחרר את המשטרה, את מפקדיה, ואת השר הממונה עליה מאחריותם, חשוב להבין שהמשטרה בלבד, חזקה ונחושה ככל שתהיה, לא תצליח להתגבר על האלימות רק באמצעים של כוח, בדרך של הרתעה ואכיפה.
יש לפעול נגד הקיצוניות הלאומנית והדתית, שמרסקת וריסקה חברות אנושיות לאורך כל ההיסטוריה
כדי להשתחרר מהדחפים האלימים שחדרו והשתלטו במידה רבה על החברה הישראלית, יש להשקיע הרבה יותר בחינוך ובשינוי השיח הציבורי, בידיעה שהשינוי, אם יבוא, לא יהיה מהיר.
יש לחנך לסובלנות, ליצור אווירה של קבלה והידברות, ולחזק את הסולידריות החברתית. יש לפעול נגד הקיצוניות הלאומנית והדתית, שמרסקת וריסקה חברות אנושיות לאורך כל ההיסטוריה.
אך כל אלה לא יספיקו, כדי להצליח בהתמודדות עם נגע האלימות נחוץ גם שינוי של ההוויה המדינית המדממת בה אנחנו חיים.
