דעה // הכיבוש: המשך ודאי של הטרור

אירועי 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת מאז, לא יצאו מהשטחים הכבושים, אך אין ספק שלכיבוש המתמשך יש תרומה משמעותית לליבוי התסכול ולחיזוק הטרור הפלסטיני.

האירועים הקשים לא הביאו להסכמה בין בעלי הדעות השונות בציבור הישראלי, לגבי עתיד השטחים והמדיניות שנכון לאמץ. בימים הראשונים דיברו על "התפכחות" ועל "אחדות", אך ככול שחלף הזמן התברר שחילוקי הדעות לא נעלמו וברוב המקרים הם הוקצנו.

מי ששללו תמיד את פתרון שתי המדינות, מציעים היום ביתר תוקף "להשליך את חלום שתי המדינות לפח האשפה של ההיסטוריה".

התומכים השתכנעו שהניסיון להמשיך את הכיבוש, ללא חתירה לסיומו, בהסכם כזה או אחר, ינציח בהכרח את הטרור הפלסטיני וינציח גם את הטרור היהודי מול תושבי השטחים. מצב שמעבר למשמעותו לביטחון השוטף, סביר שיביא מדי פעם להתפרצויות אלימות קשות, במרווחי זמן שילכו ויתקצרו.

השטחים: "קלף לשלום" או "סלע קיומנו"

לחילוקי הדעות ולהימנעות ממשלות ישראל מקבלת החלטות ברורות על עתיד השטחים, היסטוריה ארוכה. ההיסטוריון ד"ר עמרי שפר רביב מתאר בספרו "בעלי הבית", את תהליכי קבלת ההחלטות בשנים 1967 – 1969, שהובילו להחלת שלטון צבאי ישראלי על הפלסטינים בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, מבלי לקבל החלטות מחייבות על עתידם.

הספר מספר כיצד הפך הכיבוש הצבאי למציאות, בשנים בין "מלחמת ששת הימים" ל"יום כיפור", כאשר שלטונה של תנועת העבודה נראה עדיין חזק ויציב, אך חילוקי הדעות היו גם בה.

לאחר סיום הקרבות שמענו (בטרנזיסטורים במילואים) את נאומו של אשכול, שדיבר על השטחים כ"קלף למו"מ לשלום". הייתה "תוכנית אלון" שדיבר על תיקוני גבולות ביטחוניים, סיפוח בקעת הירדן והרכסים המזרחיים ("השדרה הכפולה") ועל יציאה מרוב השטחים היותר מאוכלסים.

היו אמירותיו של בן גוריון (משדה בוקר) על נסיגה מכל השטחים שנכבשו כדי למנוע את לחץ המעצמות, והייתה מדיניותו של דיין שהוביל ביודעין לשלטון צבאי בשטחים.

הייתה גם מחלוקת בין אנשי הרוח, שלא על פי החלוקה בין ימין לשמאל (המחלוקת במרכז – שמאל מתוארת בהרחבה בספרו של אסף ענברי: "נתן ועמוס"). מי שהיה המוביל והמשפיע על התהליך, יותר מכל, היה שר הביטחון הנערץ (אז) משה דיין, בימים שלפני המפולת (הלאומית והאישית) ביום כיפור.

על פי מחקרו של ד"ר שפר רביב, דיין היה השר היחידי בממשלת אשכול שביקש לקבע שלטון צבאי בשטחים שנכבשו. השאלה שעמדה ועומדת עדיין במרכז המחלוקת, מאז ועד היום, היא: האם הכיבוש הוא מצב זמני בדרך להסכם כלשהו, או שהוא מצב קבוע בדרך ל"סיפוח מלא", או ל"מדינת אפרטהייד".

מה שאפשר את המשך הכיבוש עד היום, ללא החלטה ברורה לאן רוצים להגיע, הייתה נחישותם של הזרמים המשיחיים, שפרצו לאחר ששת הימים, מול חוסר יכולתה של ממשלת ישראל להכריע עד היום בשאלת זמניותו או קביעותו של הכיבוש.

כך גם "ממשלת הימין המלא" של השנים האחרונות, אינה יכולה להחליט על סיפוח השטחים, כל עוד ארה"ב ורוב המדינות הדמוקרטיות הליברליות מתנגדות.

חשוב להבהיר כי הימין המשיחי היותר קיצוני בממשלת נתניהו, לא מדבר על סיפוח הפלסטינים, הם חולמים על "ניקוי המרחב שבין הים לנהר מערבים", כולל ערביי ישראל. הם ישמחו אם יהיה זה טרנספר מרצון, אבל לשיטתם זה יכול להיות גם טרנספר כפוי.

כך או כך, קשה להאמין שהממשלה הזו, או זו שתבוא אחריה, תוכל לקבל החלטה שתסיים את המחלוקת. כדאי לזכור שרוב מרכיבי הגוש המבקש להחליף את ממשלת נתניהו, מגדירים את עצמם כימין מדיני – בטחוני, ואינם מדברים על סיום הכיבוש.

ההכרח להחליט

ככל שחולף הזמן מתחזקת ההכרה שאין די בהחלפת הממשלה. אין לי כל ספק בצורך להחליף את הממשלה הכושלת, כדי למנוע את המהפכים שבכוונתה לחולל, אך יותר ויותר מתחזקת ההכרה כי לא ניתן לשפר את הביטחון האישי והלאומי ללא מהלך נועז לסיום הכיבוש.

לאחר המלחמה המתמשכת, כמעט שלוש שנים ללא הכרעה באף אחת מהחזיתות, ספק האם בכוחנו להביא לסיום סביר של המלחמה בתנאים הקיימים. לא החמאס ולא החיזבאללה מסוגלים לאיים על קיום מדינת ישראל, אך ביכולתם להמשיך בטרור ובהפרת השקט והביטחון האישי באזורי הגבולות, ולמעשה בכל שטחי המדינה.

הרקטות והטילים יחלפו מעל כל רצועות הביטחון והעליונות הצבאית המוחלטת שלנו לא תמנע את הטרור, כל עוד ארגוני הטרור אינם מתייצבים לעימות גלוי ויישיר מול צה"ל.

הלקח העיקרי מ-7 באוקטובר ומהמלחמה שלא נגמרת, הוא שלא ניתן להמשיך את הקיפאון המדיני, בהנחה שתמיד נדע "לנהל את הסכסוך על אש קטנה". צריך לקחת בחשבון שגם בעתיד, לאחר כל וועדות החקירה (שאינן עדיין) יתכנו מצבים בהם האויב לא יירתע ולא תהיה לנו התרעה סבירה על כוונותיו, או שתהייה ולא תובן כהלכה.

מכך שההחלטה המתבקשת אינה רק על ניהול השטחים. זו בחירה בפועל בין השלמה עם המשך ודאי של הטרור, בצורותיו השונות, בשני הצדדים, לבין ניסיון להשתחרר ממנו בעתיד כלשהו. בחירה בדרך שהצלחתה אינה מובטחת, אך יש בה סיכוי שאינו בנמצא כל עוד ימשך הכיבוש.