רק על עצמי לצייר ידעתי: תערוכת סיום לבוגרות מכללת אורנים

בתערוכת הסיום של 15 בוגרות התואר הראשון במגמת האמנות במכללת אורנים, ה"חוץ" נותר בחוץ. הטראומה שעברה החברה הישראלית המפולגת מאז 7 באוקטובר, לא חלחלה לעבודות שהוצגו בתערוכה. במרבית העבודות שהוצגו ההתמקדות הייתה בדרמה האישית- האוטוביוגרפית, במשפחה הגרעינית, ב"עצמי" ובמצוקותיו ובמסורת התרבותית.

"סבתי כאיקונה בוהקת"

בין בוגרות התואר הראשון בלט המיצב "היכן שנגמר" של גל ניר פרייזגר . בפתח המיצב ציור דיוקנה העצמי הפונה חזיתית לעבר הצופה; דיוקן המקרין דרמתיות, עוצמה וכריזמה.

עיניה פקוחות לרווחה ומבטן ספק פונה פנימה, ספק כלפי הצופה. עיניה זבות דם. שערה העבות והשחור על פסיו התכולים גולש מטה ומסתיר את כתפיה. בין אצבעות כף ידה שציפורניהן צבועות בלק תכול, היא אוחזת סיגריה.

האפקט הדרמטי המוקרן מהציור מועצם עוד באמצעות חיבור של שני בדי סאטן בכחול רויאל המשתלשלים מטה באלכסון משני צדי הציור כווילונות העוטפים ומחבקים את הדיוקן.

עיניה פקוחות לרווחה ומבטן ספק פונה פנימה, ספק כלפי הצופה. עיניה זבות דם. בין אצבעות כף ידה שציפורניהן צבועות בלק תכול, היא אוחזת סיגריה

על מיצבה היא כותבת בין היתר: "במרכז התערוכה ניצבת דמותה של סבתי כאיקונה בוהקת, אם קדושה שלקחה אותי תחת חסותה והעניקה לי את האפשרות הראשונה להיגמל מכאב. במרחב שבין תהום לישועה, סיפור חיי נפרש בחלל המיצב כעדות חיה. ביוגרפיה של נדודים, מציאות שנעה בין היעדר לנוכחות, בה השטן הוא לא רק מיתוס".

דמותה הגואלת של הסבתא נוכחת במיצב בציור דיוקנה ובציור שיניה התותבות הצפות על רקע כחול רויאל. במיצבה, מרכז תקרת חלל התצוגה ממוסגר במבנה של משושה שהורכב מצימוד של ששה ציורים בעלי מסגרת טרפזית. בארבעה מתוך ששת הציורים הללו, נראית דמות היוצרת כבעלת ראש עז, עטויה בחליפה כסופה ונעולה במגפי עור חומות המכסות את שוקיה.

סבתי כאיקונה בוהקת, אם קדושה שלקחה אותי תחת חסותה והעניקה לי את האפשרות הראשונה להיגמל מכאב. במרחב שבין תהום לישועה, סיפור חיי נפרש בחלל המיצב כעדות חיה

בחלק מהציורים היא נאבקת מול דמות גברית ערופת ראש שבדים בגוון אדום – כצבע הדם הזב מטה מבסיס צווארו – וכחול מכסים חלקית את גופו העירום.

בציור נוסף, דמותה של היוצרת, כפי שתוארה לעיל, יושבת בסמיכות לסבתה השכובה על ספה, ספק ישנה, ספק מתה. המבנה של המשושה הממסגר את מרכז תקרת חלל התצוגה והציורים הרוויים בתיאור בדים בגווני האדום והכחול, מעלים על הדעת את הכיפות בכנסיות הנוצריות.

על גבי המילה "זכויות" נרקמו שני איקסים

פאטמה סלימאן מאמצת את הרקמה ככלי המרכזי למקבץ עבודותיה המכונות "שחיקה" בהן היא נותנת ביטוי לחוסר האיזון והשוויון ביחסי הכוחות בין הבעל לאשתו בחברה הערבית המסורתית (בדומה לכל חברה מסורתית) ולהשלכותיה השוחקות.

בחלוקת התפקידים המגדרית המסורתית ומקדמת דנא, האישה קושרה למיומנויות של אומנות קישוטית, דקורטיבית ופונקציונאלית הכרוכות בכישורים של מוטוריקה עדינה כמו תפירה, רקמה ואריגה; מיומנויות שנתפסו כהולמות את מקומן ותפקידם "הטבעי" של הנשים.

האמנות המודרנית ששומרי הסף שלה היו גברים, יצרה הבחנה ברורה בינה לבין האמנות הדקורטיבית, העממית והשימושית שזוהתה עם נשיות מהותנית ותפסה אותן כנחותות.

על הבד היא תפרה בחוט שחור ולבן קוים אלכסוניים הממלאים את משטח הבד והמקנים ל"זכוכית" הראי מראה של מראה מנופצת, כזו שתשקף למתבוננת בעצמה דמות מסולפת, שבורה ושברירית

על בד לבן סלימאן רקמה בחוט שחור שלוש פסקאות בערבית מתוך חוזה הנישואין. בתרגום לעברית נכתבו, בין היתר, המשפטים הבאים: "השאתי לך… בתי על המוהר שנקבע בינינו, על פי ספר אלוהים וסונת שליחו… שני הצדדים מצהירים על כשירותם ההלכתית והמשפטית לנישואין, … ועל התחייבותם לזכויות ולחובות חיי הנישואין". על גבי המילה "זכויות" נרקמו שני איקסים הפוגמים בפענוחה.

עבודותיה של סלימאן בתערוכתה מבוססות על סיפוריהן וחוויותיהן של נשים במגזר הערבי במערכת היחסים הזוגית שלהן

בהמשך נכתב עוד בעיפרון שרישומו על הבד רפה ושחוק, כיתוב המתייחס להתחייבותם של בני הזוג לאהוב בכנות איש את רעהו, להיות נאמנים זה לזו, ולכבד זה את משנהו, "עד אשר יפריד בינינו המוות על פי רצון אלוהים". מן הראוי לציין שעבודותיה של סלימאן בתערוכתה מבוססות על סיפוריהן וחוויותיהן של נשים במגזר הערבי במערכת היחסים הזוגית שלהן.

בעבודה נוספת, סלימאן מתחה בד בתוך מסגרת של מראה. על הבד היא תפרה בחוט שחור ולבן קוים אלכסוניים הממלאים את משטח הבד והמקנים ל"זכוכית" הראי מראה של מראה מנופצת, כזו שתשקף למתבוננת בעצמה דמות מסולפת, שבורה ושברירית; מראה שאינה יכולה עוד לשקף את דמותה של האישה כדמות שלמה וקוהרנטית.

מדמות אנושית לישות מפלצתית

הציור המרשים "נקודת רתיחה" של מרים חיגאזי המבוצע על קנווס גדל ממדים ובגווני השחור לבן, מתאר תהליך של מטמורפוזה בו הדמות הראשית חושפת ו/או משתנה בהדרגה מדמות אנושית לישות מפלצתית ואכזרית.

הציור דחוס ועמוס בדימויים מוכרים הלקוחים מתולדות האמנות: החל מתיאור קאריאטידות (עמודי תמיכה באדריכלות בדמות אישה) מהארכתאון האקרופוליס באתונה, עבור דרך המלאכים המכונפים, הכרובים מהציורים בכנסיות מתקופת הבארוק, וכלה בתיאור שלדים, גולגולות, שדונים, חפצים וריהוט ביתי עכשווי ואף שקי חול.

בין שלל הדימויים הללו משובצת דמותה החוזרת ונשנית של נערה בת ימינו ופניה המשוכפלות כשבחלקן חציין הימני מעוות ומאיים.

הצטברות שקטה של לחץ פנימי, גירוי-יתר שאינו מתפרץ, אלא מתגבר בהדרגה בתוך הגוף והנפש

על ציורה חיגאזי כותבת בין היתר: "הפרויקט החל כניסיון חזותי לבטא את התחושה הנובעת מעומס חזותי ומנטלי מתמשך… הצטברות שקטה של לחץ פנימי, גירוי-יתר שאינו מתפרץ, אלא מתגבר בהדרגה בתוך הגוף והנפש."

מסע פרידה מסבא

יערה סופר מתארת את עבודותיה המכונסות תחת הכותרת "החלוץ 49" כמסע פרידה מסבה שהיה אדריכל. על שלושה גיליונות נייר לבנים נפרדים הוצג הדפס של סרגל השרטוט של הסב, במנעד משתנה של נראות – החל מזה המזוהה והנראה כשכפולו של כלי השרטוט וכלה בהדהודו ובהתפוגגותו ברקעו, בדומה לרסיסי זיכרון חמקמקים.

בעבודה נוספת משלה הוצג תחריט של שרטוט אדריכלי של חזית של מבנה ציבורי פונקציונלי. העבודות הללו ונוספות משלה מאמצות גישה אובייקטיבית, חפה מכל נימה סנטימנטלית. דברן נאמר בשקט ואף בלחש ובאופן תמציתי הלוכד את המהות.

בסדרת ציוריה המכונה "Let the Chaos Begin" נעה אדות נוקטת בגישה ניסיונית בה היא עושה שימוש בנוסף לחומרי הציור המסורתיים כמו גואש ואקוורל גם בחומרים "חוץ אמנותיים" כמו תה, קפה, סודה לשתיה ומלח לימון.

על פי הטקסט שכתבה, בין היתר, אודות ציוריה היא "מחפשת צד אחר, אני רוצה לתת לחומרים לדבר. אולי לשם שינוי אין צורך להחליט עליהם ולתכנן את דרכם, אלא לתת להם לזוז כרצונם".

במבט ראשון ציוריה, בה שולטים כתמים בגווני האדמה, נראים כציורים מופשטים ודינמיים אולם, במבט נוסף, בדומה לחוקי הגשטלט, כתמי הצבע מתלכדים לכדי מראה של דיוקן.

את תערוכת בוגרות התואר הראשון אצרה הילה בן ארי.