הניגונים שנשארו בלב: מסע אל מחוזות הזיכרון, הבית והמשפחה

לעיתים די בשיר אחד כדי שנרצה לקרוא ספר שלם. כך קרה לי עם ספר שיריה של רוחה שפירא, "לגעת בעצב". כבר מן העמודים הראשונים הבנתי שאין זה רק קובץ שירים, אלא מסע אל מחוזות הזיכרון, הבית והמשפחה – מסע הנוגע בלב הקורא.

רוחה שפירא נולדה בקיבוץ גבעת השלושה הישן, ומרבית חייה היא חברת קיבוץ עינת. נדמה כי שני הקיבוצים הללו שזורים זה בזה בשירתה: האחד מעניק לה את זיכרונות הילדות, והאחר את מבט הבגרות. מן המפגש ביניהם נולדת שירה שיש בה געגוע, הכרת תודה ואהבת אדם.

כבר במבט ראשון מורגש כי הספר נעשה מתוך מחשבה ואהבה. עטיפתו היפה, המעוטרת בפרחים ובדמויות צבעוניות, מזמינה את הקורא לפתוח אותו, ובגב הספר ציור מרשים המשלים את תחושת המסע.

הספר ראה אור בהוצאת "עמדה". בעריכתו של המשורר והעורך יקיר בן־משה, שעריכתו המאופקת מאפשרת לשירים להישמע בקולם הטבעי. ראויה להערכה גם תרומתו המתמשכת של רני יגיל, ממקימי ההוצאה, שהפכה במשך השנים לבית חשוב לשירה העברית ולבמה מרכזית למשוררים ותיקים וליוצרים צעירים.

מבין השירים כולם מצאתי את עצמי שב אל "שתלתם ניגונים". כבר הכותרת מהדהדת את שירה האלמותי של פניה ברגשטיין, שנכתב בשנת 1944 והולחן בידי דוד זהבי. אולם רוחה שפירא אינה מבקשת לשחזר את השיר המוכר – היא מנהלת עמו דיאלוג אישי ועדין.

אם אצל פניה ברגשטיין הניגונים נשתלים בלבה של הילדה, הרי שאצל רוחה שפירא הם לובשים דמות של אם הפותחת את הדלת, של אב הנושא את בתו על כתפיו, של שביל המוביל הביתה ושל שיר הערש "נומי נומי", הממשיך להתנגן גם לאחר שנים רבות. זהו שיר של אהבה ושל זיכרון, המאיר באור מיוחד את הספר כולו.

ככל שהעמקתי בקריאה הבנתי כי שמו של הספר מדויק להפליא. "לגעת בעצב" אינו ספר על עצב בלבד. יש בו געגוע, הכרת תודה, חמלה ואהבה. שיריה של רוחה שפירא כתובים בפשטות, אך זו פשטות של מי שאינה מבקשת להרשים אלא לומר אמת. אולי משום כך הם מצליחים לרגש.

מצאתי את עצמי חוזר אל כמה מן השירים פעם נוספת. אולי זהו סימנה של שירה טובה: היא אינה מסתפקת בקריאה אחת. היא מזמינה את הקורא לשוב אליה, ובכל פעם מגלה לו רובד נוסף.

אני מאמין שביקורת ספרותית הוגנת היא זכות כפולה: זכותו של המשורר שפגש קורא קשוב, וזכותם של הקוראים שפגשו באמצעותה יצירה שאולי לא היו מגיעים אליה. ספרה של רוחה שפירא ראוי למפגש כזה.
סגרתי את הספר, אך לא את ההתרגשות. יש ספרים שמוצאים מקום בספרייה. ויש ספרים שמוצאים מקום בלב. "לגעת בעצב" הוא אחד מהם.