דעה // כדאי להפנים שערביי ישראל יישארו איתנו

ערביי ישראל זוכים לעלות לכותרות בתקשורת הישראלית בעיקר בשני הקשרים. הראשון – כשמדברים על הפשיעה, משפחות הפשע, הפרוטקשן ומספר הנרצחים בחברה הערבית בשבוע/חודש/שנה.

השני, כאשר מתקרבות בחירות, שנותנות הזדמנות למפלגות שקוראות לעצמן ציוניות להתחרות זו בזו, מי תפסול את הערבים כשותפים לקואליציה עתידית ביתר תוקף ובוטות. למרכז-שמאל יש בעניין זה בעיה: אנשיו מייחלים שהערבים ינהרו לקלפיות על מנת להפיל את שלטון נתניהו-בן גביר-סמוטריץ, אבל לשתף אותם בקואליציה – זה כבר מוגזם.

אבו גוש, בחייאת

מבחינת רוב היהודים אזרחי ישראל, היישובים הערביים מהווים ישות אקסטריטוראלית, והם לא ממש מבדילים בין טייבה לבין טול כרם או שכם. אז נכון, יש את "פייסל הגדול" ויש את מסעדת אל באבור, ואת אבו גוש, אבל אלה היוצאים מן הכלל.

כמה יהודים ביקרו בימי חייהם בבאקה אל ג'רבייה? במג'ד אל כרום? כמה ישראלים מכירים את השכונות המוזנחות, בהן הלכלוך והזוהמה שולטים ברחובות והביוב זורם חופשי? שתי החברות מדירות זו את זו, לא רק ברמה של חתונות מעורבות שהן נדירות ביותר, אלא גם ברמה של לשתות כוס קפה ביחד.

הדרישה שהציבור הערבי יכיר בישראל כמדינה יהודית, מיותרת. אם הם מצייתים לחוק ומשתלבים בכלכלה ובחברה, בספורט בתרבות ובאמנות, ברפואה ובהיי-טק, אין צורך בהכרה נוספת. אני לא מצפה שיהפכו לציונים

קיים כמובן מחסום השפה. בעצם זה מחסום חד צדדי: יהודים מעטים מאוד מסוגלים לנהל שיחה בערבית (גילוי נאות: לצערי אני לא ביניהם). לעומת זאת, חלק גדול מערביי ישראל דוברים עברית כמעט ברמה של שפת אם. אין להם ברירה: כדי להשתלב בשוק העבודה, כמעט בכל המקצועות (אולי חוץ מבניין ושיפוצים) הם חייבים לדבר ולהבין את שפת הרוב.

לא רק שרוב היהודים לא דוברים ערבית, הם גם לא מכירים וכנראה לא רוצים להכיר את התרבות הערבית (שהיא לא רק חומוס וקפה בדואי מר) , או – וזו לא מילה גסה – את דת האיסלאם. ממשלת הימין תרמה את תרומתה הצנועה כשביטלה את המעמד המיוחד שהיה לשפה הערבית בישראל.

בצד היהודי קיימת לאורך השנים גזענות, לעיתים סמויה (בשמאל) ולעיתים גלוייה ובוטה (בימין). בצלאל סמוטריץ אמר בזמנו שהוא מעדיף שאשתו לא תהיה באותו החדר בבית חולים עם אשה ערבייה. אסנת מארק השוותה והגדילה כשקראה "לייהד" את בתי החולים ואת בתי המרקחת.

מיותר לומר שאם פוליטיקאי באירופה היה יוצא בקריאה שכזו בהתייחס ליהודים, הייתה קמה בארץ צעקה גדולה על אנטישמיות. אבל אצלנו – מותר. משר הבריאות (מי זה בעצם? חיים כץ אולי?) לא שמענו שום תגובה. יפה ענה המנכ"ל, שמערכת הבריאות בישראל, על מאות הרופאים ואלפי האחיות, האחים והרוקחים הערבים, מהווה מופת לדו קיום ולשיתוף פעולה, ודוגמה להזדהות למוסדות נוספים.

ומה עם הפוליטיקאים שלנו, בעיקר הימנים? האם הם מגנים את הטרור היהודי (בחלום, אולי). או כשישראל מחזיקה במעצר בתנאים קשים רופא חולה מעזה, בלי משפט ובלי האשמות ברורות?

כאן המקום לדון בשלוש דרישות שמופנות אל המפלגות המייצגות את ערביי ישראל ואל הציבור הערבי בכלל.

הדרישה הראשונה היא שיכירו בישראל כמדינה יהודית. בעיני זו דרישה מיותרת. אם הם מצייתים לחוק ומשתלבים בכלכלה ובחברה, בספורט בתרבות ובאמנות, ברפואה ובהיי-טק, אין לי צורך בהכרה נוספת. אני לא מצפה שיהפכו לציונים. ויש להעיר: המדיניות של הימין שהופכת אותנו בהדרגה למדינה דו לאומית עם רוב ערבי, מאיימת על אופייה היהודי של ישראל הרבה יותר מכל הכרזה של טיבי או ג'ברין.

הסתייגות? אין מצב!

הדרישה השנייה היא שיגנו מעשי טרור שמבוצעים על ידי ערבים. זו דרישה מוצדקת ומובנת מאליה, והם בדרך כלל אכן עושים זאת, תוך ניסיון לא לשלול באופן גורף את הזכות למאבק של בני עמם ביהודה ושומרון נגד הכיבוש הישראלי.

אני לא חסיד של הוואטאבאוטיזם, אבל אי אפשר שלא לשאול: ומה עם הפוליטיקאים שלנו, בעיקר הימנים? האם הם מגנים את הטרור היהודי (בחלום, אולי). האם הם מסתייגים כשצה"ל הורג חפים מפשע? או כשישראל מחזיקה במעצר בתנאים קשים רופא חולה מעזה, בלי משפט ובלי האשמות ברורות? חס וחלילה, הרי הבייס הבן גבירי – ביביסטי לא יאהב את זה ואז ייגרם נזק בפריימריז.

הדרישה השלישית היא הכללת הצעירים הערבים בחוק הגיוס. הבעיה עם גיוסם לצה"ל ברורה ואכן יש למצוא נוסחה שתחייב כל צעירה וצעיר בישראל להקדיש מספר שנים מקביל לשירות בצבא לשירות לאומי – זה יתרום גם להם וגם לנו.

אי אפשר לסיים טור זה מבלי להזכיר את הפיל הענק שבחדר – השליטה הישראלית על כ-2.5 מיליון פלסטינים. ישראל של נתניהו עשתה כל מאמץ להחליש את הרשות הפלסטינית ולהוריד את הנושא מסדר היום. במשימה הראשונה היא הצליחה לא רע, בשנייה – כישלון מוחלט.

נראה שהרוב היהודי בישראל טרם הפנים: ערביי ישראל מהווים קצת יותר מ-20% מאזרחי המדינה. יש כאלה שמבכים על כך שצה"ל לא סיים את העבודה ב-1948. אחרים מפנטזים על הנכבה והטרנספר הבאים. אלה כאלה יצטרכו כנראה להמשיך לחלום. ערביי ישראל נמצאים פה כדי להישאר, להשתלב ולהיות אזרחים שווי זכויות.