"האמון של כולם נפגע, ייקח שנים לשקם את זה": צילומי פורטרט בליווי מונולוגים בגלריה באורים

"קשר עמוק חי בתוכנו", תערוכת צילומי הפורטרטים, נולדה בהמשך לפרויקט ראיונות עם חברי קהילת קיבוץ אורים בעקבות אירועי 7 באוקטובר ופינוי הקיבוץ.

דליה רימר, חברת אורים, ראיינה את חברי הקהילה ותיעדה את סיפוריהם. לאחר שפרסמה את הראיונות, הציעו הצלמים איתן בן אריה ודובי בליט, בני המקום לשעבר, לצלם את המרואיינים.

הראיונות, כמו גם הפורטרטים, מבטאים את הקשר העמוק למקום שהיה בית ואת תחושת השייכות אליו. בקרוב יתכנסו לספר שיוצא לאור בהוצאת "יד טבנקין". קטעים משניים מהראיונות מובאים כאן.

הייתי בטוחה שאני בטוחה

חוה ועידו אברוצקי, שניהם שוטרים, סיפרו על שעבר עליהם באותה שבת שחורה: "התעוררנו לבומים" מספרת חווה. "חשבתי שזה עוד סבב וזה יעבור. ואז, בקבוצת עבודה, המפקד שלי שגר בחולית, כותב שהוא שומע שיורים מאחורי ביתו. בזמן הזה גם אני שומעת ירי בצומת אורים. ואנחנו מתחילים להבין שיש חדירת מחבלים. אבל לא הבנו באיזה סדר גודל. תמיד יש התראות לפח"ע (פעילות חבלנית עוינת), אבל לא בסדר גודל כזה. אני נשארתי רגועה ולא דמיינתי שיכול לקרות דבר כזה. עידו מאד נדרך, והתעקש שנלך לבית עם ממ"ד".

בקבוצת וואטסאפ של המשטרה הם קיבלו הודעות שנגעו לחילוץ מהנובה. "מסיבה ברעים. אזרחים מודיעים למשטרה שהם צריכים חילוץ. שמעתי הודעות קוליות מאוד נסערות – 'תבואו, תגיעו'. ועדיין חשבתי שידינו על העליונה. שאנחנו מתמודדים עם זה. הייתי בטוחה שאני בטוחה".

"היינו בלי שכפצ"ים, בלי אפודים קרמיים, רק עם אקדחים. חבר שלי לקח נשק ארוך. הגענו לכניסה מול רנן, אספנו חבר נוסף ונענו למקום ההיתקלות באופקים. ראינו שם טנדר עם RPG

"שמענו נשק קל מצומת אורים, וקיבלנו הקפצה בוואטסאפ", מספר עידו. "7:11 בבוקר וחבר שלנו שלח הודעה שיש מחבלים באופקים. הוא נהרג. מיד התארגנתי והעברנו את המשפחה לממ"ד של גיא כראל. עליתי על הרכב ונסעתי לאופקים. בצומת אורים פגשתי חבר'ה מיס"ם נגב שהם אלה שבלמו את המחבלים בצומת אורים".

חשבנו שאנחנו משתלטים

הוא הגיע לאופקים וחבר לשני חברים מהיחידה. הם נעו על פי דיווחים. "היינו בלי שכפצ"ים, בלי אפודים קרמיים, רק עם אקדחים. חבר שלי לקח נשק ארוך. הגענו לכניסה מול רנן, אספנו חבר נוסף ונענו למקום ההיתקלות באופקים.

"ראינו שם טנדר עם RPG ונ"ט. הייתה שם היתקלות, הרגו שם את המחבלים. (…) בקשר שמענו את כל הזירה, את כל המרחב. שמענו ששוטרים זקוקים לעזרה ברעים. אנחנו טסים לשם ואני שולח מיקום בזמן אמת, וגם לאחי שהוא קצין בימ"מ. עדיין לא הבנו את גודל האירוע, חשבנו שאנחנו משתלטים על מה שקורה".

הם הגיעו 400 מטר מרעים. "המחבלים שלטו לגמרי בכל האזור, אי אפשר היה להרים את הראש. חברנו ליס"מ נגב. ניסינו להבין איפה המחבלים, כי לא ראינו אותם". הם הקימו כוח מאולתר.

יכולתי להיות אלמנה

"עידו יצא החוצה. לא יודעת מה הוא עבר. הוא לא מספר את כל מה שהוא ראה. הבנתי מהחברים שלו, שיכולתי להיות אלמנה כמה פעמים באותו היום", הוסיפה חווה.

"אני לא נלחמתי. מבחינתי המלחמה שלנו, של הנשים, זה לגונן ולשמור על הילדים. (…) יום למחרת כבר חזרתי לתחנת רהט. מהתחנה שלנו נהרגו ארבעה שוטרים. (…) תחנת רהט זה כמו משפחה גדולה. זה מרגיש כאילו מישהו מהאחים שלי נרצח ואיננו. קשה מאוד להכיל".

עידו מספר כי המשיך לקיבוץ רעים ועסק, עם חבריו, בחילוץ אנשים מבתים בוערים. בתחנת אופקים חברתי ליחידה שלי. עשינו סריקות במבטחים, ראינו מלא גופות של אזרחים. המשכנו לתוך הלילה. חששו שיגיעו עוד מחבלים בלילה. ראינו את כל המשאיות שחילצו את החבר'ה מבארי. בלילה חזרתי למשפחה שלי באורים".

פינו אותנו וחזרתי לעבוד במיידי. צריך להמשיך לשרת ולהגן, גם כשאני אימא. גייסתי את כל המשפחה כדי שאוכל לחזור לעבוד. התגייסתי למשטרה מתוך הרגשת שליחות

הם עברו זמנית באותה התקופה למושב בו גרים הוריו ומאז שבו לקיבוץ. ביום למחרת המשכנו בסריקות למצוא מחבלים שנשארו בשטח. הרבה שוטרים נהרגו, הקריבו את החיים. אנחנו בהוקרת תודה שלא חדרו מחבלים לאורים".

חווה חזרה לעבוד מיד. "פינו אותנו ולמי שיש ילדים קטנים זה יותר קשה. חזרתי לעבוד במיידי. צריך להמשיך לשרת ולהגן, גם כשאני אימא. גייסתי את כל המשפחה כדי שאוכל לחזור לעבוד. התגייסתי למשטרה מתוך הרגשת שליחות. יש רגעים קשים מאוד בפינוי מהבית. עברנו שלוש פעמים, ועכשיו כנראה נשכור בית. אנחנו צריכים להיות ליד מקומות העבודה שלנו ולא יכולים לגור רחוק מהאזור. זה לא פשוט לעבור ממקום למקום, לעקור, לנדוד".

עידו עסק מאז לא מעט מאז בפוסט-מורטם של האירוע. "בימים הראשונים כשסיפרתי מה קרה ומה עבר עלי, זה היה מעלה לי את הדופק. כל פעם, הייתי שואל את עצמי אם יכולתי להילחם יותר טוב, להציל יותר אנשים. אני משתדל לא להלקות את עצמי . בפן הרגשי שאלתי את עצמי, מה היה קורה אם היו נכנסים מחבלים לאורים. אין לנו ממ"דים. אלו בתים ישנים של הקיבוץ. אם הם היו נכנסים כשאנחנו היינו בדרך לממ"ד של גיא הם היו רוצחים אותנו".

הם יצאו מהתופת

הריאיון עם איציק ואריאלה צרפתי התקיים בינואר 2024. "כשהתחילו הטילים, כמו תמיד, נשארתי בפינתי על הספה" מספר איציק . כשהתחילו היריות, הבנתי שזה לא רק טילים, שהירי פה בצומת. עמית (בתו שגרה באורים) והילדים באו לממ"ד. גילינו מאוחר יותר שהדלת לא נסגרת. וכשכולם היו בממ"ד, שמעתי יריות של נשק קל. הוצאתי את האקדח. יצאתי החוצה וחיכיתי. בדיעבד, הסתבר שהייתה פריצה לבסיס של פיקוד העורף. לא הבנתי גם אז, את גודל האירוע. אבל כשיורים פה, ברור שהעניין הוא גדול".

בנם של אריאלה ואיציק, איתי, התגורר עם משפחתו בניר עוז והדאגה הייתה גדולה. "הבנו שיש שם מחבלים, בתוך הקיבוץ. בסביבות השעה 17:00 הוא כתב שחילצו אותם. נסענו לאילת".

אחרי שבוע הוא החליט לחזור הביתה, אבל הפגישה עם הילדים והנכדים היתה מרגשת מאוד. "כשנפגשנו עם איתי, מור (אשתו של איתי) והילדים, זה היה מאוד חזק. אבל בלי להתפרק. הם יצאו מהתופת, ונפגשנו בלובי של המלון. לא זוכר… זה היה מאוד חזק. אי אפשר להתפרק במצב כזה. זה בלתי אפשרי. הייתי במוד של 'מה שצריך לעשות' וזהו.

אריאלה היא מיילדת, כך שהיא מכירה בניר עוז אנשים רבים ואת בני גילו של בנה היא יילדה. "זה היה נורא. זה היה פחד שלא הרגשתי בחיים, השעות האלה. השעות שהם היו בממ"ד, ושלא ידענו מה קורה. אני לא חושבת שחוויתי דבר כזה בחיים. את יודעת, כל סיפורי השואה. זה היה פשוט… סיוט. סיוט".

איתי אמר: 'אנחנו לא ניצלנו, כי לא באו להציל אותנו. אנחנו שרדנו'. כל השעות האלה לא היה צבא. בניר עוז לא הייתה ירייה אחת של הצבא. אלה שבאו להוציא אותם היו הכוחות שראשונים שהגיעו"

גם אצלם לא היה קל. "היו לי בממ"ד שלושה נכדים רועדים מפחד, חברים, שני כלבים, עמית (הבת של אריאלה ואיציק). כולם בהיסטריה. זה היה סיוט. ממש לא הייתי פנויה אליהם, וזה מילא אותי בייסורי מצפון אחר כך. אני לא יכולה להסביר את התחושה שלי, בשעות הנוראיות האלה".

היא היתה חייבת לראות את הבית של בנה ומשפחתו בניר עוז. "הכרחתי את איתי לקחת אותי לשם. זה לא להאמין שהם יצאו משם בחיים. כל הבית נשרף, חוץ מהממ"ד. הבעיה הייתה, שנכנס עשן, מהשריפה של הבית. והיה חושך. ואין אוויר. כל השעות האלה… נורא. איתי אמר: 'אנחנו לא ניצלנו, כי לא באו להציל אותנו. אנחנו שרדנו'. כל השעות האלה לא היה צבא. בניר עוז לא הייתה ירייה אחת של הצבא. אלה שבאו להוציא אותם היו הכוחות שראשונים שהגיעו".

שנתיים לאחר הראיונות, קיבוצי הנגב המערבי מתחילים להתמלא ולניר עוז טרם חזרו, "אבל אין שום סיכוי שהם יחזרו", אריאלה בטוחה. "אני לא חושבת שאפשר את הילדים האלה להביא לפה. מה הסיכוי שמשהו ישתנה? תזרוק את שניים וחצי מיליון העזתים לים? מה תעשה? זה לא כאילו שאפשר לפנות את הרצועה. להחזיר את הילדים והתושבים לניר עוז, כששני קילומטר מהם רואים את הגדר 'שאי אפשר לפרוץ אותה' והשקיעו בה מיליארדים….".

היא מוסיפה ש"האמון שלהם ושלי נשבר. אם לא הייתי בת 70, גם אני לא הייתי נשארת באזור הזה. אנחנו מדברים על ניר עוז, אבל מה יהיה עם עמית והילדים שלה? לא יודעת, אם הם בכלל יכולים לחצות את כביש 232. אני חושבת שהאמון של כולם נפגע, וייקח שנים לשקם את זה".

מאז הריאיון שבו עמית ובעלה אמיר וילדיהם לחיות באורים.

דימויים שנצרבו בזיכרון

דובי בליט ואיתן בן־אריה, שניהם בני קבוצת "ערבה", עזבו את אורים לפני שנים רבות. דרך המפגש עם המרואיינים הם חוזרים אל המקום שבו גדלו, כל אחד בדרכו, ונפגשים מחדש עם נופי ילדותם ועם אנשים שהיו, וחלקם עדיין, חלק מסיפור חייהם.

כל אחד מן הצלמים בחר את המצולמים מתוך רשימת המרואיינים, אך יצר עמם מפגש אישי ושונה.

דובי בליט מצלם בצבע. מתוך המפגשים האלה בחר לכל אדם אביזר, חפץ או פריט לבוש — פרט חזותי שהרגיש לו נכון לסיפור, לאישיות ולקשר של אותו אדם לאורים.

איתן בן־אריה בחר לצלם בשחור־לבן. בחלק מן העבודות הוא מציב את המצולמים בתוך מקומות ודימויים שנצרבו בזיכרונו שלו מילדותו. את הצעירים יותר בחר לצלם במקומות בקיבוץ שאליהם הם עצמם חשים קשר — מקומות המעניקים להם תחושת שייכות וקרבה.

גם הקשר של גילת בן־אריה, אוצרת התערוכה, לקיבוץ אורים נטוע שנים רבות אחורה. בתיכון למדה לצד בני קבוצת "ערבה", ובאותן שנים ביקרה רבות בקיבוץ. לימים נישאה לאיתן.
אפשר לעזוב מקום, אך לא תמיד המקום עוזב אותנו.

"קשר עמוק חי בתוכנו" – גלריית "ציאורים". נעילה: 24.10.2026

שעות פתיחה: שישי 11:00-13:00, שבת 11:00-14:00
לפרטים נוספים או תיאום ביקור אישי: אסתי 054-6786432