כ-70 קיבוצים מארחים מפגשי "סלון עוטף" שמביאים עדויות ישירות מ-7 באוקטובר
לוחמים, אנשי זק"א, שורדי שבי, הורים לפצועים וכל מי שחווה על בשרו את אירועי 7 באוקטובר, מוזמן לדבר במסגרת מפגשי "סלון עוטף" שיתקיימו השבוע בכ-500 סלונים שונים (כולל חדרי אוכל קיבוציים). המטרה: לייצר ליום הזה נרטיב מושתת זיכרון. "כשמישהו מדבר את הכאב והטלטלה הגדולה שלו בפרספקטיבה של היום, זה יוצר תחושת קירבה וחיבור רגשי עמוק"
החל מה-4 באוקטובר ועד 8 באוקטובר יתקיים מיזם ״סלון עוטף״, בבתים ובקהילות ברחבי הארץ, ויציע לציבור עוד דרך לזכור, לתת ביטוי ולהשתתף, אולי גם לעבד בעצמו, עם ציון שלוש שנים לאסון שבעה באוקטובר.
מאות מנפגעי 7 באוקטובר – בהם שורדי שבי, אנשי כוחות הביטחון והמעגל המשפחתי הראשון של מי שחוו על בשרם ישירות את הקטסטרופה של אותה שבת, יאפשרו לציבור לשמוע באופן ישיר ובלתי מתווך את סיפוריהם, במרחק של כמה מטרים מהם. כמעט הכי קרוב שיכול להיות.
המיזם ״סלון עוטף״ קיים כבר מ-2024, ומאז מתקיים מדי שנה סביב יום השנה ל-7 באוקטובר, תחת ההבנה הברורה שהחברה הישראלית מעוניינת וזקוקה להתמודד עם העדויות וההשלכות של אותו יום ועם הצורך והחשיבות לשמוע, לנכוח, לזכור ולהעביר הלאה את הסיפורים האישיים.
הוא פועל תחת עמותת 255, ארגון החטופים ומשפחותיהם, ושותפים בו ארגונים רבים: תנועת עתיד לעוטף, קהילת שבט הנובה, עדות 710, זק״א, תנועת קומו, התנועה הקיבוצית ועוד. המיזם פועל בתמיכת קק״ל וקרן קונרד אדנאואר.
הסלון צריך להכיל קשת רגשות וזה הגיוני שיהיו תחושות של כעס ותסכול, אבל הוא צריך להביא פן מחבר והמטרה היא לעצור רגע ולשמוע. זאת פלטפורמה של הקשבה
"המיזם הזה רץ ומתרחב ונותן מקום לביטוי מילולי של כל מי שה-7 באוקטובר נגע בו באופן אישי שהקשר שלו הוא קשר ישיר ומשפחתי. הסלון הזה נותן מקום לציבור רחב מאוד של אנשים לקחת חלק ולספר את הסיפור שלהם", מסבירה נורית שני צ'רצ'ס, מנהלת מחלקת התרבות של התק"צ.
העדות, היא מסבירה, יכולה להיות גם של בן משפחה קרוב ("זה לא חייב להיות הלוחם או הפצוע או שורד השבי עצמו"). המטרה השנה היא להגיע לכמה שיותר מקומות ברחבי הארץ ולספר את הסיפור. הסלון יכול להיות גם חד"א, מתנ"ס, מועדון תרבות – המטרה היא הקשבה בסוג של התכנסות משותפת קהילתית, כולל לשאול שאלות ובעיקר להיות יחד בשבוע הקשה הזה", היא מסבירה.
מרחב מזמין ובטוח
הימים, כידוע, הם ימי טרום בחירות. הכל נפיץ ופוליטי וכשכל זה פוגש את הפצע העמוק והפתוח, עלולים להיווצר קלאשים מאוד לא סימפטיים ולא בטוח שיש צורך לתת דוגמאות.
"כשעשינו את מפגשי ההכנה שמענו דוברים שבאו עם דעות שונות. הנושא הזה לא עולה כ'ימין' וכ'שמאל', ומי ששיתפו לא התייחסו לצד הפוליטי של המפה, אבל הכי חשוב לתת מרחב מזמין ובטוח", שני צ'רצ'ס מדגישה. "הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהדוברים והדוברות ייצאו בתחושה לא טובה. אנחנו עושים לכל הדוברים setting מאוד ברור של המפגש הזה. הסיפור מגיע באופן אישי, חשוב לתת תשובות לשאלות שעלולות להיות נוקבות וקצת פחות נעימות, אבל אנחנו מקפידים לשמור על גבולות וכבוד".
הסלונים עצמם מתקיימים בכל הארץ. "עשרות קיבוצים מהתנועה הקיבוצית התנדבו לארח ולוקחים השנה חלק ומארחים בסלון הקהילתי", אומרת שני צ'רצ'ס. בגדול, בקיבוצים המוזמנים הם אנשי הקהילה המקומית, כאשר הדובר אינו בהכרח תושב המקום או האזור הגיאוגרפי. המיזם הוא ש"משדך" את הדוברים לכלל הסלונים.
"הכוח של הפרויקט הוא פגישה פנים מול פנים עם הכאב והתחושות, זה יוצר אדוות מטורפות גם במפגשים גדולים יותר. אתמול הייתי במפגש ברשפון של מאה איש ולהערכתי לא נותרה שם עין אחת שלא דמעה", אומרת מנהלת "עוטף בסלון", מאי קורנפלד בן ישי. "כשמישהו מדבר את הכאב והטלטלה הגדולה שלו בפרספקטיבה של היום זה יוצר תחושה של קירבה ויחד ויש חיבור רגשי עמוק".
תקווה ואיחוד ולא פילוג
כ-70 מכלל הסלונים (יש כמה מאות השנה) הם בקיבוצים ("זה המון"). "יש ייצוג משמעותי לקיבוצי העוטף ובקהל הדוברים יש מגוון רחב, יש המון דוברים קיבוצים והיתה היענות מאוד גדולה. יש לנו שני סלונים בשער הנגב, אבל מרבית הקיבוצים המארחים פזורים בכל הארץ".
עניין חשוב נוסף הוא "אזהרות טריגר", כלומר איך יידעו המשתתפים שהעדות לא תהיה קשה מדי עבורם, מה מספרים, מה נשאר בחוץ – נוכח האירועים הברוטליים והמחרידים שהתרחשו באותו יום. קורנפלד בן ישי מוכנה היטב לשאלה הזאת.
כבר בהזמנה לסלון את יודעת בקצרה מה הסיפור. יש אזהרות לפני חומרים וידאו והקלטות, אבל גם אנשי זק"א, למשל, מונחים לא להביא חומרים מצולמים ושהעדויות לא יכללו תיאורים גרפיים קשים
"אנחנו מלוות את הדוברים גם במובן הרגשי, יש בתמונה עובדות סוציאליות וכבר בהזמנה לסלון את יודעת את מי תפגשי ובקצרה גם מה הסיפור. יש אזהרות לפני חומרים וידאו והקלטות, אבל גם אנשי זק"א, למשל, שנותנים עדות, מונחים לא להביא חומרים מצולמים ושהעדויות לא יכללו תיאורים גרפיים קשים אלא יתמקדו בחוויה שלהם עצמם".
בהקשר לפוליטיקה ולשיח המקומי הקשה, קורנפלד בן ישי אומרת ש"הסלון צריך להכיל קשת רגשות וזה הגיוני שיהיו תחושות של כעס ותסכול, אבל הוא צריך להביא פן מחבר והמטרה היא לעצור רגע ולשמוע. זאת פלטפורמה של הקשבה. דיאלוגים נוצרים. זה לא שלא מכוונים לשאלות חברתיות אבל מנסים מאוד לכוון למקומות של תקווה ואיחוד ולא פילוג.
על השאלה האם המפגשים האלו, בהנחה שחלקם הגדול מפגיש אוכלוסייה הטרוגנית, עוזר להצמיח דיאלוג, אמפתיה או שותפות, היא עונה ב"מאוד".
"המוטיבציה היא שהסיפור ייספר על ידי הקולות שהיו שם וזאת מוטיבציה משמעותית. אנחנו מדברים על איך להחזיק את השיחה ולקחת אותה למקומות לא מתנצחים ויש לזה הצלחה די גדולה. המוטיבציה היא ששום דבר אחר לא יעיב על הזיכרון".
