נוסטלגיה קיבוצית // כך העלינו את ניר עוז על מפת התעשייה הישראלית

07.10 – ניר עוז – נירלט

שוב מגיע התאריך הזה, שוב מגיע חג הסוכות.

הזמן לא עוצר, והכאב לא עובר.

על הטבח כבר כתבתי כמעט את כל אשר על לוח ליבי.

את השנתיים של המפגש השבועי בכיכר החטופים אני עוד נושא איתי תמיד, ותמיד נשארות עוד מגירות שלא פתחתי.

היום הוא היום הארור ביותר בחיי, טרגדיה שאין מי שלוקח עליה אחריות, שיש מי שממשיך להתל בכל כך הרבה לבבות שותתי דם, ויעשה את כל שלאל ידו כדי לשוב ולתפוס את ההגה שדרדר את המדינה הנפלאה שלנו לחור עמוק ושחור.

יש סיפורים שלוקח זמן עד שמצליחים לספר אותם, לעכל ולהשלים איתם.

חסרונם של חברים שהלכתי איתם את הדרך, שנחטפו, שנרצחו, שהופקרו ואינם עוד, ילוו אותי לנצח.

מצביעים. מי בעד שנצטרף לניר יצחק? מי בעד שנקים תעשייה עצמאית בחצר המשק? ברוב זעום הוחלט: הולכים עצמאית

היום אני רוצה לספר לכם על נפתולי ההקמה של נירלט בניר עוז, מה שאולי לא ידעתם. מקום בו התחלתי את ימי ההנדסיים, מקום בו איבדתי חברים אהובים.

יובל שנים עבר מאז הגעתי עם משפחתי הקטנה לניר עוז.

נפגשנו עם חברי ילדות מהגרעין החדרתי והתאהבנו.

הייתי אז הנדסאי מכונות צעיר, עושה את ההכשרה במסלול ההוראה ב”מעלה הבשור” (בית הספר האזורי של חבל אשכול). את ימי השבוע חלקתי בין הוראה טכנולוגית לעבודה במוסך.

בתחילת שנות ה-70 עסקו ברחבי התנועות הקיבוציות כולן בחיפוש אחר מקורות פרנסה נוספים לענפי החקלאות.

לצד ענפי הבקר, הלול, הפלחה, הגד”ש, גידולי הבעל והשלחין, והמטעים, חיפשו כולם להיכנס ולעסוק בתעשייה, וכך גם בניר עוז.

במעבדה צנועה רווית ריח אמוניה, פגשנו את השפילבים. השיחה התקיימה באנגלית. הם התקשו בעברית, ומה לנו ולרוסית… איש מאיתנו לא שיער שהנסיעה הזאת תשנה את עתידו של הקיבוץ

על אבי קלינגבייל ידידי, או כפי שכולנו מכירים כ-קלימו, הוטל למשוך את העגלה. רעיונות רבים עברו על שולחנו, אבל אני בוחר להתמקד דווקא בפִינָלֶה.

צריך היה להחליט סופית בין שני כיוונים, החלטות שהיו האופציה שהונחה להחלטת אסיפת הקיבוץ:

1. האם להצטרף כשותפים למפעל “כימדע” שבקיבוץ ניר יצחק, או:

2. להקים בניר עוז מפעל עצמאי, שיתבסס על מומחים וידע חיצוני.

כמדי מוצ״ש, מתקיים בחדר האוכל מפגש חברים שבועי, זו ה”שיחה”. מה שיוחלט בה על ידי רוב החברים בהצבעה גלויה, זה מה שיהיה.

במהלך השבוע שקדם לשיחה המדוברת חולק לחברים שאלון להבהרת הסעיף עליו נדון במוצ״ש. כולנו היינו טרודים בשאלה:

מה יהיה, מה יוחלט על ידי רוב החברים?

השבילים התמלאו ויכוחים, לעיתים קולניים. כולם ניסו לשכנע את כולם בצדקת דרכם.

את האוויר בחדר האוכל אפשר היה לחתוך בסכין.

חברים וחברות שקיבלו את רשות הדיבור סנגְרו, או קִטרגו, כל אחד לפי עמדתו.

רוב החברים דיברו מתוך תפיסה אידיאולוגית, שכן ידע הנדסי לא היה בדיוק נקודת החוזקה של חברי הקיבוץ, בטח לא בזמנו.

טרנזיט ליום רביעי

מצביעים.

מי בעד שנצטרף לניר יצחק?

מי בעד שנקים תעשייה עצמאית בחצר המשק?

ברוב זעום הוחלט:

הולכים עצמאית.

כעת צריך להתקדם.

הייתי אחד מחמשת אנשי הצוות שנבחרו לקדם את הנושא.

יחד עם קלימו, היו אז בנו גלצור, יוסי אצילי, אורי גרף ואנוכי.

יוצאים לדרך.

כמקובל, נרשמנו בסידור הרכב כדי שישמרו לנו את הטרנזיט ליום רביעי.

את מי נפגוש?

על מה מדובר?

קמנו מוקדם ונסענו לכרמיאל לפגוש את מיכאל ואולגה שפילב,

זוג דוקטורים לכימיה, עולים מחבר העמים.

בני הזוג שפילב סיימו ברוסיה את הדוקטורטים שלהם בפיתוח תעשיות שהתבססו על החומר הטבעי הנקרא לַטֶּקְס.

לא מכבר הם עלו ארצה ממוסקבה, והוכוונו כאנשי מדע לפעול במסגרת החממות הטכנולוגיות.

הם גרו בדירת סוכנות קטנה, ובאזור התעשייה שם, הפעילו מעבדה יישומית שאמורה להיות הבסיס להקמת מפעל תעשייתי מבוסס לַטֶּקְס.

במעבדה צנועה רוויית ריח אמוניה, פגשנו את השפילבים.

השיחה התקיימה באנגלית.

הם התקשו בעברית, ומה לנו ולרוסית…

איש מאיתנו לא שיער שהנסיעה הזאת תשנה את עתידו של הקיבוץ.

בכרמיאל סוכם שזוג הדוקטורים יעברו לגור בניר עוז כתושבים.

קיבלנו רשימה שלמה של אמצעים שיש עלינו להכין לפני הגעתם.

אך לפני הכל היה עלינו למצוא מקום בו יפעל המפעל העתידי.

במזכירות הוחלט: לול 7 ינוקה ויוכשר להיות מתקן הנדסי. הוקמה מעבדה קטנה, נרכשו מבחנות, מד חומציות, מאזניים, תנור, מד חום, ומערבל מתאים, וכמובן חומר גלם

בעצה אחת במזכירות הוחלט:

לול 7 ינוקה מלשלשת התרנגולות, ויוכשר להיות מתקן הנדסי.

אחרי שלושה חודשים הלול הפך את ייעודו, הוקמה מעבדה קטנה, נרכשו מבחנות, מד חומציות, מאזניים, תנור, מד חום, ומערבל מתאים, וכמובן חומר גלם בדמות שתי חביות לטקס טבעי שמצאו את מקומן בפינת המחסן.

הלטקס שיובא ממלזיה, הופק, כך למדנו באמצעות חריץ לולייני בקליפת עץ הגומי, ממנו נזל תרחיף לבן שנאסף בכלים.

כדי שלא יתקרש, הוסיפו לו אמוניה בריכוז נמוך, וזה היה מסריח ביותר…

נזכרנו בשעות הקטנות של הלילות הרבים, בהם התאספנו בלול 7 להעמסת עופות ומשלוחן לשווקים.

אז ריח האמוניה נבע מפירוק הפרשת התרנגולות…..

וכעת – אנחנו צריכים להפוך את חומר הגלם למוצר סופי שאמור להעלות את ניר עוז על מפת התעשייה בישראל.

כאן גם חשוב להזכיר שחיפשנו שם שניתן למפעל העתידי.

הפרופיל של ארנון ליפשיץ

השם שנבחר מתוך מספר שמות ועלה מחיבור שתי המילים:

ניר – מתוך ניר עוז.

לט – מתך לטקס.

והנה לנו את ״נירלט״.

את הלוגו עיצב אלי אלגרט, בציור צדודית של ארנון ליפשיץ עלם החמודות.

כמה עצוב שרבים מהאנשים המופיעים בתמונות שהנצחתי לאורך שנות נירלט אינם עוד איתנו.

אני לא יכול לסיים מבלי ולהזכיר כמה מהאנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהדרך שלי, מעיצוב חיי הבוגרים.

ב”מעלה הבשור” לימדתי לצד אלכס דנציג.

במוסך עבדתי עם מיור, נתן בהט, יוסי אצילי, חיים פרי ורמי קציר.

במפעל נירלט אחרי הקמתו זכיתי לעבוד עם יורם מצגר ופריץ שלו שאינם עוד, ועם חגי בלייברג ויהודה ג׳ינג׳י.

ומעבר לעבודה היו גם שיחות, ההתלבטויות, ולעיתים וויכוחים על דרכו של הקיבוץ ועל עתידה של המדינה.

במיוחד זכורות לי שיחות העומק עם שכני היקר עודד ליפשיץ, עם עמירם קופר, השי רובין, וגדי מוזס.

לא תמיד הסכמנו, אבל תמיד ידענו להקשיב ולכבד זה את זה.

ולכל מי שצעדתי איתו לאורך הדרך ולא הוזכר כאן בשמו – אנא סלחו לי.

אי אפשר לספר על 50 שנות חיים בכמה עמודים. כל אחד ואחת מכם הם חלק מהסיפור שלי, וחלק מהלב שלי.

מאחל לכולנו חיים בריאים ומאושרים, מלאי ערכים טובים למען הדורות הבאים.

באהבה ובהתרגשות.

אודי