"גן העדן הפסטורלי שלנו נקרע לגזרים"

"שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר נורא, מהכישלון הגדול שלנו כצבא. 7 באוקטובר, שבת שמחת תורה, 06:29 בבוקר, היום והשעה ששינו את חיינו ללא היכר כפרטים, כקהילות, כחיילים וכמפקדים".

כך אמר אלוף פיקוד הדרום, האלוף יניב עשור, בדברים שנשא אמש (יום שלישי) בטקס הזיכרון של המועצה האזורית אשכול לציון שלוש שנים למתקפת הטרור של החמאס ב-7 באוקטובר.

האלוף יניב עשור, בן מושב מבטחים שבאשכול, ציין בדבריו כי "התעצבתי באדמת הנגב, בשדות החקלאיים, בשמש הקופחת. ככל שהצטברו הידיעות והשמות באותו הבוקר, כשחשבתי על המשפחה ועל החברים מהבית, חשתי שמשהו בי, עמוק בתוך הלב, נשבר.

הבית שלנו, שהיה בשדה כלניות עם שקיעות אדומות, הפך לשדה מוות וקטל

"הבית שלנו, שהיה בשדה כלניות עם שקיעות אדומות, הפך לשדה מוות וקטל. אויבינו בכוונת מכוון תקפו יישובים וקיבוצים וגם צעירים שרקדו במסיבת טבע. הם לא הבחינו בין זקנים, נשים וטף. באמצעות הרצח, השריפה והפגיעה במקום שאמור להיות המקום הכי בטוח ומוגן, הבית שלנו, הם ביקשו לערער על זכות קיומה של מדינת ישראל.

"הלכנו אחרי תקוות ומשאלות לב לשכנות טובה. נכזבנו. חמלה לא היתה ביום ההוא. האויב איננו מבקש שלום ודו קיום. הוא מבקש את קיומו על חשבון קיומנו".

אלוף פיקוד הדרום חזר והדגיש, כי "החורבן היה נורא. האסון היה כבד מנשוא. אתם, תושבי המקום, לחמתם באומץ ובגבורה להציל חיים, להגן על המשפחה ועל הבית. לא יכולנו להביט לכם בעיניים. האכזבה מאיתנו היתה גדולה. נכשלנו בייעודנו להגן על המדינה, לשמור על הבית.

"האמון שנתתם בנו נשבר. מתוך השברים הללו קמנו. כואבים ונחושים. נחושים שלא לקרוס תחת כובד המהלומה. נכפתה עלינו מלחמה שלא ידענו כמותה. קיבוצים שרופים. אלפי אזרחים הרוגים ומאות חטופים בעזה. אנחנו נלחמים נגד אויב רשע, ציני ואכזרי. המלחמה תובעת מאיתנו מחיר דמים כבד מנשוא. אנחנו מקדשי חיים ולא מבקשי מוות.

"מסע התקומה לא נשלם. אם החמאס יבחר לתקוף, הוא יחוש את נחת זרועו של צה"ל במלוא עוצמתו. נעשה הכל, נלמד מהטעויות, נפיק לקחים, נתקן ונשפר כדי להיות ראויים לאמונכם ונבטיח בענווה וביראה גדולה, כי לעולם לא עוד".

בשעה 06:29 העולם התהפך

המועצה האזורית אשכול, שהיתה למוקד הטבח ב-7 באוקטובר, התייחדה עם זכרם של 259 תושבות ותושבי המועצה שנרצחו באסון של אותה שבת שחורה. כ- 3,000 איש השתתפו באירוע שהתקיים במדשאה שבמתחם בניין המועצה, בהם תושבות ותושבי יישובי אשכול, לרבות תושבים שטרם שבו לבתיהם לאחר שפונו לפני שלוש שנים עם פרוץ הלחימה, משפחות שכולות, שורדות ושורדי שבי.

עדי גבאי, חברת קיבוץ רעים, שכלה את בנה עמית ז"ל, שנרצח ב-7 באוקטובר במתקפת המחבלים על שכונת הצעירים ברעים.

"עמית היה נער מאוד פעיל מבחינה חברתית", סיפרה ל"זמן קיבוץ" האם השכולה, "החברים היו אצלו במעלה הראשונה. הוא היה קיבוצניק אמיתי כזה. תמיד יחף, הוא אהב להיות בחוץ, בטבע, לשבת עם חברים ועם פק"ל קפה. זה עמית. ילד של שמחה, של אושר. גם דעתן, קצת וכחן לפעמים. הוא היה מאוד שורשי לקיבוץ. מבחינתו, הקיבוץ היה הכי חשוב.

"בספר המחזור שלו עם סיום הלימודים הוא צוטט בתשובה לשאלה – מה יהיו המילים האחרונות שלך? והוא השיב- 'תקברו אותי בקיבוץ'. אף אחד לא חשב שמספר חודשים לאחר מכן נצטרך לקבור אותו בבית העלמין של הקיבוץ

"בספר המחזור שלו עם סיום הלימודים הוא צוטט בתשובה לשאלה – מה יהיו המילים האחרונות שלך? והוא השיב- 'תקברו אותי בקיבוץ'. אף אחד לא חשב שמספר חודשים לאחר מכן נצטרך לקבור אותו בבית העלמין של הקיבוץ. זה רק מראה את החיבור שלו כנער למקום בו הוא גר".

היכן "תפס" אתכם 7 באוקטובר?
"היינו בבית, בעלי, אני ושני ילדינו הצעירים. עמית היה בשכונת הצעירים. היה אז בוקר שגרתי. בשעה 06:30 נשמעו אזעקות, רצנו לממ"ד. בעלי נועם, חבר כיתת כוננות יצא החוצה להילחם. עמית נשאר בחדר שלו. הספקתי באותו בוקר לדבר איתו והוא אמר לי שיותר מאוחר הוא יגיע הביתה.

גילינו שעמית נרצח בין הראשונים בקיבוץ, בסביבות השעה 08:15. כל השעות האלה היינו נצורים בממ"ד

"כאשר הבנו שהמחבלים כבר בתוך הקיבוץ, אז תכננו שנועם יגיע אליו וייקח אותו הביתה. אבל נועם לא הספיק להגיע אליו, גם לא לשכונת הצעירים. את ההודעה על הירצחו של עמית קיבלנו רק למחרת היום. לפי העדויות, גילינו שעמית נרצח בין הראשונים בקיבוץ, בסביבות השעה 08:15. כל השעות האלה היינו נצורים בממ"ד. היינו במתח כל הזמן ולא הבנתי מה קורה".

שלוש שנים אחרי, מה התחושות?
"הייתי בטוחה שעם הזמן יהיה קל יותר לעכל את המציאות הזו. פעם לימדו אותנו, שעם הזמן מתרגלים לדברים ועכשיו כשאנחנו משפחה שכולה גיליתי שזה לא באמת המצב, לא מתרגלים לזה ולא קל לחיות עם זה. לומדים להמשיך לחיות יחד עם הסיטואציה.

"התחושות לא קלות, בעיקר בימים האלה, כשהכל מציף וחוזר אליך בחזרה. אני מגדלת את עומר ועופרי, האחים של עמית, ממקום של לבחור בצמיחה, לבחור בטוב ולבחור בשמחת החיים. זה הדבר שהכי ייחד את עמית. למרות הכעס ולמרות הקושי אני בוחרת בתקווה".

יאיר ויזנר, חבר קיבוץ כרם שלום, היה ב-7 באוקטובר חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ. במתקפת המחבלים ב-7 באוקטובר הוא נפצע קשה בלחימה מול המחבלים.

"הייתי באותם ימים חבלן משטרה בגזרת העוטף", הוא משחזר, "וביום שישי בערב, מספר שעות לפני מתקפת המחבלים, קיבלתי משימה להגיע למסיבה ליד קיבוץ בארי כדי לתת תדריך חבלה לשוטרים שמאבטחים את האירוע. לימים כולם מכירים את מסיבת הנובה. אותו ערב היה שקט ורגוע. לא היה שום רמז שיעיד על שיקרה שם כעבור משפר שעות.

קיבלתי הודעות בקבוצת הוואטסאפ של כיתת הכוננות, ואשתי הגיבורה בכל הסיפור הזה מסתכלת לי בעיניים ובלי מילים שולחת אותי להילחם והיא נשארת בממ"ד עם ארבעת הילדים

"סיימתי את המשמרת וחזרתי הביתה לקיבוץ. בבוקר שלמחרת כבר התכוננתי ללכת עם הילדים והאורחים שהיו לנו לבית הכנסת לחגוג ולשמוח בשמחת תורה, אבל בשעה 06:29 העולם, מבחינתנו, התהפך.

"קיבוץ כרם שלום הוא הקיבוץ הכי צמוד לגדר עם רצועת עזה. אנחנו יושבים 40 מטרים מהגדר. אנחנו מכירים סבבים, אבל מהר מאוד הבנו שאנחנו לא בסבב רגיל. רצנו כולנו לממ"ד, קיבלתי הודעות בקבוצת הוואטסאפ של כיתת הכוננות, ואשתי הגיבורה בכל הסיפור הזה מסתכלת לי בעיניים ובלי מילים שולחת אותי להילחם והיא נשארת בממ"ד עם ארבעת הילדים.

חיסלנו את גל המחבלים הראשון שחדר לקיבוץ. רצנו מנקודה לנקודה, נלחמנו מול עשרות מחבלים

"הייתי חמוש רק באקדח ולקחתי בהמשך נשק של חבר כיתת כוננות שהיה כבר בדרכו לחו"ל ומהר מאוד נכנסתי להיתקלות עם מחבלים שחדרו לקיבוץ. חיסלנו את גל המחבלים הראשון שחדר לקיבוץ. רצנו מנקודה לנקודה, נלחמנו מול עשרות מחבלים".

באיזה שלב אתה נפצע קשה?
"קיבלנו הודעה מאחת מחברות הקיבוץ, שמחבלים פרצו לביתה. רצנו לכיוון הבית שלה. בתוך הבית המחבלים כבר פוצצו את דלת הממ"ד. אבי המשפחה נפצע באורח אנוש כתוצאה מהפיצוץ. המחבלים יצאו החוצה כדי להילחם בנו. חיסלנו אותם בפתח הבית. ניהלנו קרב מול המחבלים ולפני שאני מספיק לחשוב איך אני נילחם כמעט בלי תחמושת, נורתה פצצת אר.פי.ג'י לכיוון שלי, עפתי באוויר, נפצעתי קשה בשתי הידיים ובמותן.

"אם עד עכשיו נלחמתי על הקיבוץ, עכשיו הייתי צריך להילחם על החיים שלי. לא היה מורפיום להקל על הכאבים, זעקתי למים והישקו אותי עם צינור גינה וכל זה תוך חילופי ירי של החבר'ה שלנו מול המחבלים".

איך זה מרגיש באותה סיטואציה?
"ההרגשה איומה. היה פחד איום ונורא, שהנה המחבלים כובשים אותנו. הבנתי שאני לא שורד את האירוע. אמרתי לחברים שלי מילות פרידה. נפרדתי מאשתי ומהילדים. נלחמים על החיים שלי.

"פינו אותי למבנה המזכירות של הקיבוץ. אין ציוד רפואי, הניחו לי חוסמי עורקים על שתי הידיים. דימום במותן שלא מפסיק. אנשי רפואה, ללא נשק, יוצאים כדי להציל אותנו תחת אש. מאוחר יותר פוניתי לבית החולים 'שיבא' בתל השומר, לא לפני שאיבדתי את ההכרה.

"שעות ארוכות הוגדרתי כאלמוני. בני משפחה וחברים חיפשו אותי בבתי חולים ולא מצאו אותי. בסופו של דבר מצאו אותי בחדר טיפול נמרץ כשעל מיטתי הותקן שלט המכריז שאני אלמוני בן 25, כשלמעשה הייתי אז יותר קרוב לגיל 40".

שלוש שנים אחרי, מה מרגישים?
"לפני ימים אחדים ציין בפניי אחד החברים שאנחנו עומדים בפני שבוע קשה. השבתי לו שלמעשה עוברות עלינו שלוש שנים קשות. כולנו, כל תושבי המועצה, וכל העם שלנו, מחזיקים בתוכנו צער וכאב בלתי נתפס, שלפעמים אתה נופל אליו.

"מצד שני, יש גם תקווה. חייבים לקום. העיסוק הזה בתקומה ובשיקום נותן לי כוח. מצד אחד מחזיקים את השיקום ומצד שני, הכאב נוכח כל הזמן. הלב כואב ומקווה. כאב עצום שאי אפשר להכיל אותו. מצד שני, תקווה חזקה מאוד וגם הרגשה חזקה שאנחנו בדרך לתקומה אדירה ונפלאה".

סגן אלוף במילואים גלעד בלנק, מזכיר קיבוץ מגן בחיים האזרחיים, מציין, כי "ערב הזיכרון המועצתי מחזיר אותנו בבת אחת לאותו בוקר נורא. השקט באותו בוקר שבת של חג הופר בשעה 06:29. גן העדן הפסטורלי שלנו נקרע לגזרים. בתוך דקות מצאתי את עצמי על מדים, עוזב את הבית וממהר אל תוך התופת כמנהל הלחימה של החטיבה הדרומית. לעולם לא אשכח את הנסיעה הזאת, את מטחי הרקטות, את ההבנה המצמררת שמשהו שונה לחלוטין קורה כאן".

תסביר.
"הכניסה לחמ"ל החטיבתי באותן שעות היתה כניסה לעולם של ערפל קרב כבד, אירועים רב זירתיים במקביל, לצד לחימה עיקשת לבניית תמונת המצב, להזרמת כוחות ולהצלת חיים. שם מצאתי את עצמי קרוע בין שני עולמות ושני תפקידים.

נפער סדק עמוק בבסיס הקיום שלנו כאן. האמון המוחלט, זה שהיה מובן מאליו, קרס. חווינו שבר עמוק, הן כתושבים שהרגישו נטושים בבתיהם והן כחלק ממערכת צבאית שלא הצליחה לתת את ההגנה המיידית שהיתה מחויבת לה

"מצד אחד – כמנהל הלחימה של החטיבה, כשצריך לנתק רגשות, לקבל החלטות קרות ולנהל מערכה מול אויב אכזרי. מצד שני – כמזכיר קיבוץ, כשהלב שלי מחובר בכל שבריר שנייה לבית. הדאגה לא הרפתה לרגע – מה קורה עם הקהילה שלי? עם החברים שלי? עם המשפחה שלי שנמצאת שם בקו ההגנה של הקיבוץ? תוצאות היום הזה היו קשות מנשוא".

"באותו בוקר", ציין גלעד בלנק, "נפער סדק עמוק בבסיס הקיום שלנו כאן. האמון המוחלט, זה שהיה מובן מאליו, קרס. חווינו שבר עמוק, הן כתושבים שהרגישו נטושים בבתיהם והן כחלק ממערכת צבאית שלא הצליחה לתת את ההגנה המיידית שהיתה מחויבת לה. זהו כאב שנצרב בלב של כולנו.

"אבל שיקום האמון נבנה מאז, יום אחר יום, שנה אחר שנה, באמצעות המעשים. הוא נבנה מן העמידה העיקשת של המפקדים ושל הלוחמים הממשיכים להגן על הגבול. הוא נבנה מתוך הבחירות של הקהילות שלנו. הבחירה לחזור, הבחירה להרים ראש ולהוכיח שהרוח של אשכול חזקה מכל תופת, שהשיקום האמיתי קורה כאן ועכשיו".

בחרנו להיאבק למען השבת כל החטופים עד האחרון שבהם

ליאורה סלע-דוד, חברת קיבוץ צאלים, ריכזה במשך שנתיים את מטה החטופים במועצה האזורית אשכול. 119 מתושבי המועצה האזורית אשכול נחטפו באותה השבת ההיא לרצועת עזה.

ליאורה סלע-דוד נזכרת, ש"באותה שבת נוראה התרחש אסון מזעזע, אסון שלעולם לא היה אמור לקרות, אך זה קרה. לעולם לא נהיה אותם האנשים שהיינו ב- 6 באוקטובר.

אנשי אשכול התייצבו בחצי שעה קריאה בכל רגע של היום או הלילה לעמוד בצומת גמא וללוות את השבתו ארצה של כל אחד מהחטופים

"לצד זה בחרנו לפעול ולהיאבק למען השבת יקירינו, למען השבת כל החטופים עד האחרון שבהם ולמען השבת ערכים. כוחה שחל קהילת אשכול התגלה במיוחד לאחר השבת החטופים החיים, כשלאורך חודש וחצי אנשי אשכול התייצבו בחצי שעה קריאה בכל רגע של היום או הלילה לעמוד בצומת גמא וללוות את השבתו ארצה של כל אחד מהחטופים.

"ביום, בלילה, בקור ובשמש הקופחת התייצבנו עם דגלים למשמר כבוד ומהר מאוד יצרנו תנועה וכוח של אלפי אנשים שעמדו בצמתים לכל אורך הדרך עד המרכז.

"לעולם לא נשכח את מה שקרה. לעולם לא נשכח את הגיבורים שלחמו עבורנו ואינם איתנו עוד. לעולם לא נשכח את יקירינו. לעולם נוקיר תודה לחיילינו האמיצים ולאנשי כוחות הביטחון שהגנו עלינו בנפשם וברוחם".

"במשך שמונה חודשים החזקנו בתקווה"

דולב יהוד ז"ל, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ ניר עוז נפל באותה שבת שחורה בעת שיצא להגן על קיבוצו מול המחבלים שפלשו לקיבוץ ניר עוז. חבריו, שיר מרום, יובל פדייה ורומי שחר מקיבוץ רעים, אביתר רג'ואן מקיבוץ צאלים, ודקל גורן מקיבוץ ניר עוז ביצעו במהלך הטקס את השיר "אוויר לנשימה", שכתבו לזיכרו של דולב.

"יש אנשים שמתים כגיבורים", סיפר אביתר רג'ואן, "ויש אנשים שחיו ככה עוד הרבה לפני שמישהו קרא להם גיבורים. דולב יהוד ז"ל, דודו שלנו, היה אדם כזה. דודו היה אבא, בן, אח וחבר. אדם שאם מישהו היה צריך אותו, הוא פשוט היה שם. והוא היה הבן זוג של סיגי. אבל להגיד 'בת הזוג שלו' לא באמת מספר את הסיפור שלהם. סיגי ודודו היו יחד עוד מגיל בר המצווה. הם גדלו יחד, התבגרו יחד, בנו חיים ומשפחה יחד.

נאחזנו באמונה שדודו נחטף, שהוא חי ושהוא עוד יחזור הביתה

"ב-7 באוקטובר דודו היה אבא לשלושה ובדרך להיות אבא לארבעה. דודו התנדב במד"א, באיחוד הצלה ובכיתת הכוננות של ניר עוז. להציל חיים לא היה רק משהו שהוא עשה. זו היתה הדרך חיים שלו בעולם. וכשהבית שלו הותקף, דודו עשה את מה שעשה כל חייו. הוא יצא לעזור. הוא יצא להגן על ניר עוז ועל האנשים שלו. ומאותו בוקר לא ידענו מה קרה לו.

"במשך שמונה חודשים החזקנו בתקווה. נאחזנו באמונה שדודו נחטף, שהוא חי ושהוא עוד יחזור הביתה. כחודשיים אחרי הטבח, סיגי שמעה מחטופים שחזרו שבשבי היו רגעים שבהם הצליחו לשמוע רדיו, שירים ואפילו הקדשות מהבית.

ימים ספורים לפני שהשיר היה אמור לצאת, הגיעה הבשורה. שרידיו של דולב נמצאו בניר עוז וברגע אחד, שיר שנכתב מתוך תקווה הפך לשיר זיכרון

"ופתאום נולדה מחשבה אחת. אולי גם דודו שומע, אולי אפשר להגיע אליו. ומתוך התקווה הזו נולד 'אוויר לנשימה'. סיגי כתבה את הגעגוע לאדם שאיתו גדלה. את הקול והמגע שחסרו לה, את הפחד שלא עוזב, אבל גם את התקווה והאמונה שהוא יחזור. והכל התנקז לשאלה אחת – 'מתי תשוב להיות שלי ?'.

"חשוב להבין, זה לא היה שיר זיכרון. זה היה שיר של אישה לאהבת חייה, שכולנו האמנו שהוא חי. שיר שאולי יגיע אליו וייתן לו כוח. עוד קצת אוויר לנשימה. ואז, ימים ספורים לפני שהשיר היה אמור לצאת, הגיעה הבשורה. שרידיו של דולב נמצאו בניר עוז וברגע אחד, שיר שנכתב מתוך תקווה הפך לשיר זיכרון".

להרים את הראש ולהביט קדימה

"הזמן הוא לא רופא והוא גם לא מביא הקלה", סיכמה ראשת המועצה האזורית אשכול, מיכל עוזיהו, "נדמה שהכאב שאנחנו חווים היום, לעתים הוא גדול יותר.

"שלוש שנים אחרי, חטופינו שבו הביתה. החיים שבהם בתהליך שיקום והחללים נטמנו באדמה האהובה שלנו וליווינו אותם בדרכם האחרונה. היישובים שלנו ממשיכים בחזרה הביתה ואנחנו נותרנו משתאים. לעתים נדמה שאנחנו לא באמת מעכלים את מה שקרה. פתאום הפכנו למוקד של אימה.

"259 מאהובינו נרצחו. 119 נחטפו. צעירות וצעירים שבאו לרקוד כאן נרצחו. חיילים, חיילות, כוחות הביטחון וכיתות הכוננות נלחמו עד טיפת דמם האחרונה.

"משפחות נקרעו, בתינו התרוקנו וקהילות שלמות נאלצו להתפנות מבתיהן תחת אש. ההלם, האובדן, הכאב והזוועה היכו בנו. לא ניתן היה לברוח מהאסון.

שכונה חדשה נחנכה לאחרונה בקיבוץ נירים, קהילת בארי חוזרת בשנה הבאה ואפילו בניר עוז קיימנו חתונה ראשונה מאז 7 באוקטובר. באשכול נולדו מאז 7 באוקטובר למעלה מ- 750 תינוקות. זה סמל של חיים

"בבוקר האיום ההוא חווינו את הבלתי נתפס, אבל התברר לנו שהרשת האנושית הזו היא גם המפתח לעוצמה שלנו, לחוסן שלנו, להרים את הראש ולהביט קדימה.

"תראו אותנו, שלוש שנים אחרי. היישובים חזרו והם בתהליך צמיחה משמעותי. שכונה חדשה נחנכה לאחרונה בקיבוץ נירים, קהילת בארי חוזרת בשנה הבאה ואפילו בניר עוז קיימנו חתונה ראשונה מאז 7 באוקטובר. באשכול נולדו מאז 7 באוקטובר למעלה מ- 750 תינוקות. זה סמל של חיים".