חודש המודעות לסרטן השד // "פחדתי מחוסר האפשרות לדעת שיהיה סוף טוב"

בגיל 46 השתנו לי החיים.

עוד לא ידעתי אז שישתנו לי החיים, כמובן: רק הלכתי לאולטרסאונד שד, כי הרופאה אמרה ש"כדאי, בגיל שלך…".

הלכתי ודי. אני לא אוהבת היום, ובטח שאז לא אהבתי, משפטים שמתחילים ב"בגיל שלך…".

הטכנאית בדקה, ובדקה שוב, ובסוף הבדיקה אמרה בפנים רציניים: "יש פה משהו. בטח לא רציני, אבל תוודאי עם הרופאה שהתוצאות מגיעות".

הודיתי לה, ועשיתי את מה שאני תמיד עושה בעת לחץ: קניתי שני זוגות סנדלים וזוג אחד של משקפי שמש, שיהיה לי לחופשה המשפחתית.

כמה שבועות אחר כך, בדיוק כשפרקתי את הכביסה מהחופשה, הרופאה התקשרה: "אנחנו הולכות לבלות הרבה זמן יחד מעכשיו".

"עם ציצי קטן כמו שלי?", כמעט צחקתי. "זה לא יומרני?"

"לצערי הגודל לא קובע," היא נאנחה. "ותבואי לפגישה עם שני קלסרים ועם הרבה סבלנות".

בגיל 46 השתנו לי החיים.

עד אז, כמו בת קיבוץ טובה, ועוד מימי הלינה המשותפת, הייתי עסוקה בעיקר בלעבוד, ולגדל ילדים, ולהיות על הדברים, ולהיות בסדר.

"להיות בסדר", תחת עין ציבורית שופטת, מאיימת, ובעיקר דמיונית, הוא משימת חיים נטולת קצה. ואני חייתי בה, בלי זמן ל"סתם להיות". ואז, בגיל 46, השתנו לי החיים. ונבהלתי נורא

חייתי בלחץ זמן מטורף, כי הייתי חייבת, ובכן, לעבוד, ולגדל ילדים, ולהיות בסדר. ואם לעבודה ולגידול ילדים יש זמן מסוים שזה לוקח, ל"להיות בסדר" יש טווחי זמן אחרים לגמרי. כי את תמיד יכולה להיות קצת יותר בסדר, לא? קצת יותר מכילה/מעניקה/מעורבת בקהילה/אכפתית לבן זוגך/ תומכת בחברות/מתגייסת לפרויקטים. קצת יותר, נו, בסדר. הרי ככה למדתי, וזו הייתה שפת אמי.

הרק ש"להיות בסדר", תחת עין ציבורית שופטת, מאיימת, ובעיקר דמיונית, הוא משימת חיים נטולת קצה. ואני חייתי בה, במרוץ מתיש ואינסופי, תמיד בסדר, בלי זמן ל"סתם להיות".

ואז, בגיל 46, השתנו לי החיים. ונבהלתי נורא.

פחד שמולו מתפוגג כל השאר

בימים הראשונים ממש תקף אותי פחד מוות, פחד שמולו מתפוגג כל השאר: כל ה"צריכה" וה"חייבת" וה"לא נעים", כל ה"להיות בסדר". קלטתי לראשונה בחיי שהמרוץ מכסה על אמיתות יסוד שלא נעים לראות: הכל קצוב. ה"סתם להיות" הזה, שאף פעם אין לי זמן אליו? יכול להיות שלא יהיה לי יותר זמן אליו אף פעם.

ואז חלמתי חלום, מסוג החלומות שתת המודע שולח אלייך כשהוא לא סומך עלייך שתביני רמזים דקים.

בחלומי, נכנסתי אליי הביתה, וגיליתי שהבית שלי מלא אנשים זרים. וביניהם עומדת המורה שלי בקורס רוחני שלקחתי פעם, והיא מחייכת אליי ואומרת: "החלטנו לעשות את הריטריט אצלך, כי זה היה הכי נוח". ובחלומי, אני לא אומרת דבר: לא שואלת מה פתאום ובאיזו זכות ולמה זה דווקא אצלי. בחלומי אני לוקחת כרית, מוצאת קיר להישען עליו, ויושבת ללמוד.

מתלמידה בקורסים לתלמידה של החיים

וככה, בגיל 46, מתלמידה בקורסים, הפכתי להיות תלמידה של החיים: למדתי בלית ברירה להרפות מהמשימות, ולהשאיר גם לאחרים. למדתי שמסתדרים בלעדיי (זה היה פחד אלוהים) ושאני מסתדרת נהדר עם פחות עבודה ופחות לחץ ואפילו פחות כסף. למדתי להיות זאת שצריכה עזרה: זה באמת היה בלתי נסבל, ואז, פתאום, זה היה נפלא.

בגיל 46 השתנו לי החיים לא בגלל שחליתי בסרטן שד (ניתוחים והקרנות. כימו לא היה צריך, למרבה המזל) אלא בגלל שהסרטן שלח אותי למסע גיבורה לא מתוכנן, שבו נאלצתי להתמודד עם השדים הכי גרועים שלי: חוסר ודאות, חוסר ערך ובדידות. פחדתי מחוסר האפשרות לדעת שיהיה סוף טוב. פחדתי להיות לא מועילה, לא יעילה, לא נחוצה. פחדתי שאם לא אהיה מועילה ויעילה ונחוצה, לא יהיה לי מקום.

כמה משחרר לא לעבוד

אבל מסע גיבורה, למרבה המזל והפלא, לוקח אותך מהבורות הכי עמוקים, אל אוויר פסגות שלא שיערת שיש באפשרותך לנשום. מצאתי את עצמי עושה מדיטציה בזמן מיפוי עצם, ומסוגלת לחכות בסבלנות לתשובה. לא יכולתי לעבוד לראשונה בחיי, וזה היה משחרר במידה שלא האמנתי.

אי הוודאות גילתה לי כמה אני תמיד אופטימית, בלי לעבוד על זה אפילו. והיה הגילוי הגדול מכולם, ששבר את לב השורדת שאני, ואיחה אותו בו זמנית: הידיעה שגם כשאני לא יכולה, לא מועילה ולא נחוצה, אני אהובה ומוחזקת. אהוביי איתי. לא משאירים אותי לבד.

קלטתי לראשונה בחיי שהמרוץ מכסה על אמיתות יסוד שלא נעים לראות: הכל קצוב. ה"סתם להיות" הזה, שאף פעם אין לי זמן אליו? יכול להיות שלא יהיה לי יותר זמן אליו אף פעם

אחר כך התחיל החצי השני של החיים שלי: החצי הנינוח. החצי שבו הפסקתי להיות בסדר, והתחלתי באמת לחיות.

עזבתי עבודה מסודרת עם תלוש משכורת והפכתי להיות עצמאית. ירדתי לנחל שמתחת לבית שלי. ישבתי לכתוב את הספר שהתרוצץ לי בראש שנים, רק שתמיד חשבתי שאין לי זמן, ומה יגידו.

הבנתי פתאום שפחות אכפת לי מה יגידו, כי ככל הנראה אף אחד לא אומר, חוץ מהמקהלה היוונית בראש שלי (ובסוף בכלל הספר נהיה רב מכר וזכה בפרס שר התרבות. זה עד כמה צריך לסמוך על מקהלות יווניות מדומיינות).

באחת ההרצאות שערכתי על "איך ללטף קיפוד", באחד הקיבוצים, מישהי שאלה אותי בת כמה נוגה, הגיבורה שלו, כשחייה נשברים לשניים: לפני ואחרי.

"46", עניתי אוטומטית. אני לא יודעת אם במקרה, או שאולי שוב תת המודע שלי לקח בחשבון שאני מבינה לאט. כנראה רציתי לומר לעצמי משהו על לפני ואחרי, ועל האופציה לחיות חיים חופשיים יותר, מאפשרים יותר, ועל מסע גיבורה.

מסע הגיבורה

"מסע הגיבורה" של מי שעברה או עוברת סרטן שד הוא הנושא של סדנת הכתיבה המקוונת שתתקיים ביום ה', ה-22.10, בשעה 20:00.

ניפגש בזום, מחלימות מסרטן שד וגם מי שבמסע עדיין, לשעה וחצי של כתיבה על התחנות בדרכנו.

נכתוב כתיבה חופשית ומונחית על גילוי, טיפול והחלמה, על רגעי השפל ועל רגעי העוצמה, נכתוב על מי שנהיינו דרך המסע: גיבורות, בוחרות, מתמודדות.

ועוד משהו חשוב: המילים שלנו יוכלו לעודד נשים נוספות להיבדק. חלק מהטקסטים יתפרסמו גם בעיתונות הקיבוצית ובאתר של מרכז השלטון האזורי.

הסדנה מיועדת לקיבוצניקיות שהחלימו או מתמודדות עם סרטן שד.

מוזמנות ליצור קשר ולהירשם: ווטסאפ: 052-585-9827

הסדנה ביוזמת הילית בן צבי, מנהלת היחידה לשוויון מגדרי בתנועה הקיבוצית ובמרכז השלטון האזורי ובשת"פ עם דפנה גרונר (מחלקת בריאות ורווחה) ואגף חברה בתנועה הקיבוצית.