סוזי רוסק-אושרוב ממפלסים שרדה את 7 באוקטובר מגולגלת בתוך שטיח

יש ספרים שנכתבים מרצון לספר סיפור ויש ספרים שנכתבים מצורך עמוק לעשות סדר בחיים. "אושר גדול עם שני סוכרזית", שכתבה סוזי רוסק-אושרוב, שייך לסוג השני.

זהו קובץ של 32 סיפורים בו נעה סוזי בין סיפורת, זיכרונות אישיים וכתיבה אוטוביוגרפית לבין התבוננות מפוכחת, אירונית ולעיתים כואבת בחיים עצמם. היא מהלכת בעדינות על קו התפר הדק בין מציאות לדמיון, מזפזפת בין הומור סרקסטי לשפה עשירה, מטלטלת בין אהבות סוערות בציון החמה לאכזבות קטלניות באירופה הקרה וקושרת בהיפוך קרביים בין השואה שעברה אמה לשואה הפרטית שהגיעה בשבת ההיא באוקטובר אל סף הבית שלה ושל מיליון חתוליה בקיבוץ מפלסים.

היה עוני גדול בבית. אמא הייתה מתמטיקאית ופילוסופית, אבל העלייה של היטלר לשלטון השפיעה על החיים של כל היהודים וגם עלינו. הגענו לארץ וגרנו בצריפים עם עקרבים וג'וקים

כל הסיפורים בספר כתובים בקולה הייחודי של רוסק-אושרוב – יוצרת רב-תחומית, משוררת, ציירת, היסטוריונית, עיתונאית, עורכת לשון, חוקרת, מורה, ומה לא – אך לפעמים הקול הוא קולה של אישה נשואה שמתאהבת באקרובט שחמק מקרקס נודד, לפעמים הקול הוא קולו של חוקר שנאלץ לנהל משא ומתן עם לביאה שהגיעה במפתיע לביתו, לפעמים של צעירה יהודייה שפוגשת בסבו הנאצי הדמנטי של אהוב ליבה ולפעמים של מאהב צעיר הכבול בתוך סיפור אהבה בלתי אפשרי.

היא פירסמה בעבר שישה ספרי שירה והציגה 13 תערוכות יחיד, בין השנים 1990-1972. לצד עבודתה העיתונאית, הקדישה תקופה למחקר אקדמי בתחום חקר השואה וההיסטוריה הגרמנית, בנוסף לתארים בתחומי תיאטרון, מוזיקה, אמנות, פסיכולוגיה וספרות. בעשור האחרון היא מתגוררת בקיבוץ מפלסים בנגב הצפוני, פחות מקילומטר וחצי מגבול רצועת עזה

לא ידעתי מה יהיה איתי

היא עלתה כפעוטה מפולין שהתנכרה לה ולהוריה ולא ליקקה דבש גם כנקלטת בארץ. היא נישאה בגיל 18, ילדה בת, נפרדה וחזרה ושוב נפרדה. "בפעם הראשונה התגרשתי כשהילדה שלי הייתה בת שמונה חודשים", היא משתפת. "אחרי שלוש שנים חזרנו, כי היה לי קשה – לא היה לי מקור הכנסה, לא ידעתי מה יהיה איתי. עזבתי את הבית ב-1995, אז עברתי להוד השרון כדי לגור עם האהבה הגדולה של חיי. הוא היה בחור צעיר, אבל בשל מאוד בנפשו, בעל המון ידע. בספר יש לי סיפור שעוסק בו – 'האקרובט'".

ב-1978 הייתי עם סטודנטים במינכן. כשטיילנו ברחובות, ראיתי בפינה תזמורת. הסתכלתי על הבחור שניגן, הוא הסתכל עליי, וזה היה פיצוץ. למחרת נסעתי איתו לשווייץ

חייה הדינמיים נעו בחיפוש מתמיד אחר אהבה, אושר והרפתקאות. למשל: "בשנת 1978 הייתי עם קבוצת סטודנטים במינכן. כשטיילנו ברחובות, ראיתי בפינה תזמורת קטנה של סקסופון וחצוצרה. הסתכלתי על הבחור שניגן, הוא הסתכל עליי, וזה היה פיצוץ. למחרת נסעתי איתו לשווייץ".

היא למדה בבצלאל, הצטרפה לקבוצת קרקס, עברה קורס קוסמות, עבדה תקופה ארוכה בעיתונות, כתבה טור בשם "הפולנייה" במקומוני רשת "שוקן" ובמוסף "חותם", חיה גם בחו"ל וכשהפכה לסבתא הצטרפה לבתה ונכדיה בקיבוץ. אבל אולי השכבה העמוקה ביותר בספרה קשורה לאמה ניצולת השואה ולמטען שהשואה הותירה במשפחתה.

"המשפחות של הוריי היו מה שנקרא 'בני דת משה'", היא מדגישה. "גדלתי עם אמא נפלאה. אבא נפטר מהתקף לב בגיל צעיר, זמן לא רב אחרי שעלינו לארץ. אחרי שהוא נפטר נשארנו אמא, אחותי הקטנה ואני".

איך זה השפיע עליכם כלכלית?
"קשה מאוד. היה עוני גדול בבית. אימא שלי הייתה מתמטיקאית ופילוסופית, אבל העלייה של היטלר לשלטון השפיעה על החיים של כל היהודים וגם עלינו. הגענו לארץ וגרנו בצריפים עם עקרבים וג'וקים".
נוכחות השואה בבית מקבלת ביטוי גם בסיפור "עוד כפית אחת", בו מתארת סוזי רוסק-אושרוב את חודשי חייה האחרונים של אמה.

האם מגיעה לבית אבות כשהיא חלשה מאוד וכמעט לא אוכלת. זיכרון הרעב מתקופת השואה לא מרפה ממנה והיא ממשיכה להאמין שהיכולת להסתפק במועט היא זו שאפשרה לה לשרוד.

עזבתי את הבית ב-1995, עברתי להוד השרון כדי לגור עם האהבה הגדולה של חיי. הוא היה בחור צעיר, אבל בשל מאוד בנפשו, בעל המון ידע. יש לי סיפור שעוסק בו – 'האקרובט'

בסיפור "יום שואה בלי אימא", לידת הבנות מסמלת את המשכיות החיים של האם הניצולה. משולבת בו גם ביקורת חריפה על הביורוקרטיה ועל המאבק שניהלה האם כדי לקבל את התמיכה שהגיעה לה כניצולת שואה.
"קשה לי להיות בפולין", היא אומרת. "אני זוכרת שהלכתי ברחובות שם וראיתי טור עצום של אנשים הולכים אחריי. זה ישר מעלה אסוציאציה של שואה".


הסיפור "אושר גדול עם שני סוכרזית", שעל שמו קרוי הספר, עוסק ברגע קטן שמקבל משמעות רגשית גדולה.
"אני שואלת את הגבר בסיפור אם הוא רוצה לשתות משהו והוא אומר: 'כן, תכיני קפה עם שני סוכרזית'. אני נכנסת למטבח, לוקחת את הספל ואומרת לעצמי: 'יופי, הבחור רוצה לשתות קפה גדול עם שני סוכרזית. זה סימן למתיקות שבדרך'. זה ביטוי כמעט מצחיק, אפילו אבסורדי, לאושר שלא זקוק לאירוע גדול. לפעמים מספיקה כוס קפה שמישהו ביקש ממך להכין כדי להרגיש לרגע שמישהו רוצה אותך, זקוק לך, נמצא איתך".

את הספר "מרחיבים" כמה מציוריה. החיבור בין טקסט לציור מקבל משמעות מיוחדת כשהיא מספרת על 7 באוקטובר "שלה". היא מתארת את עצמה סגורה בתוך הממ"ד בביתה כשמחוץ לבית נשמעו יריות, ריצות, צעקות וחדשות קשות שהלכו והצטברו.

כמו ששפילברג ראיין את אימא

"ראיינו אותי ל'עדות 710' כמו ששפילברג ראיין את אימא על השואה, אבל אני הייתי במצב שאי-אפשר היה… לא יכולתי לסיים משפט בלי לבכות". היא נזכרת כיצד השכן הזהיר אותה שלא תצא מהבית, כיצד שמעה את היריות והבומים ואיך ניסתה למצוא לעצמה מקום בו תוכל להרגיש מוגנת.

"טלפון אין, חשמל אין, רדיו כמובן שאין, ואני רק שומעת את הריצות המהירות ו'לשורות' כל הזמן, כל הזמן. ואני כאילו מדברת לאימא – היא תמיד תשמע כשאני צועקת אליה – אני שואלת אותה: 'אימא, מה לעשות? תגידי!', נזכרתי שהיא הייתה מספרת איך אנשים התחבאו כדי שלא יתפסו אותם, שלא יצודו אותם, אז התגלגלתי בתוך שטיח, גלגלתי את עצמי בתוכו מתחת למיטה, ולא זזתי. היה לי בקבוק, שתיתי לגימה בכל פעם, והייתה איתי שקית תרופות. וככה הייתי מגולגלת שם בפנים. כשהגיעו החיילים, לא רציתי לצאת. פחדתי. הם עזרו לי לצאת".

מה היא היתה אומרת, אם היא היתה כאן עכשיו?
"שזאת שואה שנייה. היא בטוח הייתה לוקחת את זה קשה. כל הזמן היא אמרה שהם – היא ואבא – באו הנה כדי שנהיה מוגנים ולא נחווה את מה שעבר על היהודים בשואה. חשוב לי שגם הדורות הצעירים ידעו מה היה".

על הספר, היא אומרת, "אני כל הזמן מקבלת תגובות יפות וזה מרגש אותי מאוד לדעת שעדיין יש לי את היכולת לספר ולכתוב. חשוב לי להגיד תודה גדולה לעורכת של הספר, לילך, שעודדה אותי לאורך כל הדרך ובלעדיה אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה. כל מי שקורא את הספר אומר שהדבר הכי חזק בו הוא שאני לא מנסה לייפות את המציאות. אני מספרת הכל. כולל על בעיות הלב ועל אשפוז, על תחושת בדידות ועל הרצון לקבל את חיי בחזרה".


הספר "אושר גדול עם שני סוכרזית" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות ובאתר הספר Osher-Gadol.co.il