המכבסה הישנה של כפר גלעדי מחליפה את כיכר "הבימה" בתל אביב

בשבוע הראשון של החודש דווח בהתרגשות מאגמון החולה כי באיחור קצר הגיעו העגורים הראשונים לעמק ומנקודה זו בעונה הסתווית הם צפויים לנחות בו בהמוניהם.

יחד עם העופות מעוררי ההשתאות והסימבוליות של מחזור הזמן והטבע – אחרי ולמרות הכל – שבים גם אירועי התרבות השנתיים בגליל העליון להתקיים במועדם. זה נכון גם לגלילART שחוזר בפעם העשירית תחת הכותרת "אל קו האופק – נוף | מקום | זיכרון".

הוא יתקיים בסוף השבוע הקרוב בכפר גלעדי, מחמישי ועד שבת (העבודות יוצגו בגלריות לשבוע נוסף) וזאת הזדמנות מצוינת לעלות לגליל העליון ולשלב ביקור בתערוכה יחד עם צפייה בעגורים החורפים באגמון, מעט דרומה משם.

גלילART, שמתקיים ביוזמת ובתמיכת המועצה האזורית הגליל העליון, מציין השנה עשור לפעילותו וממשיך להעניק במה לאמנות הנוצרת ופועלת בגליל. "קו האופק הוא נקודת מפגש בין הקרוב לרחוק, בין המקום שבו אנו עומדים לבין המרחב הנפרש מולנו. הוא נע עם האור והזמן, מסמן את גבול הראייה ובה בעת פותח פתח אל מה שמעבר לו", כותבת מי שעומדת מאחוריו, בשמת הראובני זאבי, שהיא גם האוצרת של מוזיאון "השומר" בקיבוץ.

המרחק מן הבית והשיבה אליו העמיקו את היחס למקום; עבור מי שחזרו, וגם עבור מי שנשארו כאן, הנוף היומיומי קיבל נוכחות חדשה

הגליל, כידוע, "פוצל" במהלך "חרבות ברזל": היו שפונו, היו את קיבוצי "השמינייה" שנותרו בביתם לחיות בתכלס במלחמה, והיו את קיבוצי דרום העמק שגם הם חיו מציאות מתוחה, מפחידה ורוויית אזעקות, נפילות, שריפות ושיבושים ומה לא, ואליהם התפנו גם הרבה מקיבוצי צפון העמק. ולכל אלו, על כל ההבדלים ביניהם, היה צורך לאסוף את השברים (לפעמים במובן הפיזי ממש, ולבנות מחדש בית הרוס), לעכל ולהתמודד עם חזרה הביתה או חזרה יחסית למציאות.

מלחמה והפוגות, און אנד אוף

"המרחק מן הבית והשיבה אליו העמיקו את היחס למקום; עבור מי שחזרו, וגם עבור מי שנשארו כאן, הנוף היומיומי קיבל נוכחות חדשה", מזכירה הראובני זאבי, מניסיון אישי.

השנה מתקיים גלילART בחללים ההיסטוריים של הקיבוץ (שחלקם נטושים): בית הראשונים, רפת א׳, מפעל המשקפיים והמכבסה.

העבודות מעולות אחת-אחת ויוצרות מארג מגוון שעושה כבוד לצפון. הראובני זאבי כותבת ש"האמנים המשתתפים מעניקים לנושא התערוכה פרשנות אישית, ומתוך עבודותיהם נרקם שיח עם הנוף הגלילי ועם המציאות שבה אנו חיים. כל עבודה מציעה עמדה אחרת ביחס למקום ולשינויים שהמציאות מחוללת בו".

אפשר להוסיף גם שהן עושות את זה בצורה יצירתית ומתוחכמת. למרות הזעזועים והקשיים שעברו אנשי האזור, הביקורת שלהם עוברת בלי מרירות וקורבנות, זעם והתלהמות.

למשל משי קופלביץ', ילידת דפנה, שהפכה השנה לאם – סטטוס שגם ככה מכניס נוירוטיות לחיים, בטח בהתחלה. אל הפינוי והשיבה לדפנה מתווספת בשיא התנופה המציאות שנותרה מלחיצה ורועשת על הגבול. קופלביץ מעבירה את המציאות הזאת ואת ה"נירמול" הכל כך מדובר ביומן קומיקס צבעוני (שצויר באייפד, שהעניק לה ניידות) שמצליח להיות ממש מצחיק, אירוני וגם עצוב ביותר.

דוגמה נוספת היא הפסל "התעלמות" של מאיר סטארס מכפר בלום (שמוצג ברחבה בין מפעל המשקפיים הישן "גליל אופטיק" והמכבסה). זוהי מחווה עוקצנית משהו, או דיאלוג עם ״התרוממות״ המוכר של מנשה קדישמן מכיכר "הבימה" בתל אביב.

ב״התרוממות״ שלושת עיגולי הקורטן, שניצבים בלב המרחב התרבותי של תל אביב, מתרוממים זה מעל זה באיזון מופלא.

"התעלמות" מאמצת את המחווה הגיאומטרית ואת תנועת המקור, אבל סטארס החליף את דיסקי הענק בשלושה גלגלי השקיה חקלאיים ריקים — אובייקטים מוכרים משדות הצפון, הנושאים איתם את עקבות העבודה, האדמה והחיים באזור.

בניגוד למקור, הם פתוחים וחלולים כך שדרך השלד שלהם נגלים השדות, ההרים והיישובים שמאחוריהם. הנוף אינו משמש רק רקע לעבודה; הוא עובר דרכה. מול ההתרוממות העירונית של המקור מופיעה, ובכן – ההתעלמות, במרחב הכפרי ובפריפריה. פסל שמוצב במקום שקיים, פועל ונושא משקל, אך אינו תמיד זוכה לאותה נראות ותשומת לב – וזה לומר בעדינות.

מיומנו המצויר של הרבש"צ

אריאל פראלטה שביט הוא בן כפר סאלד, שלאחר השירות הצבאי עבר למבוא חמה, בו הוא חי עד היום. מזה עשור הוא רבש"צ הקיבוץ ובתערוכה הוא מציג סדרת עבודות בפחם סינטטי על נייר כותנה שחור, שנוצרו בתום תקופת המילואים העצימה ועומס המלחמה בתפקידו, עם הצורך לפורקן וביטוי ולאחר כ-25 שנים בהן לא צייר "free sytle" שלא לפרנסתו.

עבודותיו, בלוקיישנים שמוכרים לכל קיבוצניק ויכולים להרגיש דרוכים גם כשאתה חי בקיבוץ במרכז הארץ ובימים שקטים, נולדו מתוך התרשמות מצילומים שהתקבלו ממצלמות אבטחה שהותקנו בסביבת הקיבוץ. המצלמות עובדות בלילה ושולחות תמונה כאשר מתבצעת תנועה בקרבתן.

"פוליגונים", מילה שכל תושב צפוני מכיר, הם אזורי התרעה גיאוגרפי מוגדרים שמפעיל פיקוד העורף. זהו גם שם אחת מהעבודות של אריק כלפון, מרצה ותיק (ואדם נדיר) לאמנות ההדפס במכון לאמנויות תל חי, בעל סטודיו להדפס ופסיפס במושב אליעד שברמת הגולן, שגם מסתובב רבות בקיבוצים ומדריך בהם סדנאות כנ"ל.

במשך שנים הוא מלקט באופן אינטואיטיבי דימויים הנמצאים בסביבתי הקרובה ומושכים את תשומת ליבו ואיתם הוא יוצר בהמשך. בתקופת המלחמה צימצם מאוד את תחום הליקוט לסביבתו הקרובה ביותר, לחצר הבית. כיום הוא יוצר סדרה של צמדים: תחילה הדפס, ובעקבותיו ציור. על הציורים השפיעו באופן ישיר תחושות המתח וחוסר הוודאות שאפיינו את תקופת המלחמה.

רגעים של שקט בתוך הרעש

כלפון גם משחק תפקיד בהדפסים של דרור מילר, יליד 1977 שחי ויוצר בקריית שמונה ואת רוב זמן הפינוי העביר בלהבות הבשן. הפורטרט שלו מציג אדם שמנסה לשמור על חוסן ואיסוף עצמי, אבל העיניים מספרות שהוא חי על הקצה כבר תקופה. עבודותיו נוצרו בסטודיו להדפס של כלפון במה שמילר מתאר כ"… רגעים של שקט בתוך הרעש, עם תפאורת מלחמה בדרך אל דרום רמת הגולן ובחזרה", מה ששוב מבהיר איזו פונקציה חשובה יש לאמנות בתקופות קשות.

בתערוכה מוצגים גם צילומים של עופר ״פושקו״ מוסקוביץ׳, יקיר הגליל ואביר החקלאות, שנהרג במלחמה בשדות קיבוצו משגב עם.

"בתצלומיו נרשמים המראות והמרחבים שבהם חי ופעל, ומתוכם נבנה פסיפס חזותי של חיי הגליל, עבודת האדמה והזמן המקומי. התצלומים המוצגים כאן", כותבת הראובני זאבי, "משמרים את הקשר שיצר במשך שנים עם משגב עם ועם סביבת חייו, ומותירים נוכחות של אדם שהאדמה, העבודה והגליל היו חלק בלתי נפרד מחייו".

וזהו באמת רק קצה קצהו של מה שיוצג שם. מומלץ מאוד להגיע ולא רק כדי לתת כבוד לאנשים האדירים האלה, אלא גם בגלל שהעבודות שלהם פשוט מצוינות.