האם "הביתה" הינו אותו הבית שממנו פוניתי ואליו חזרתי?

תחושת הבית של אירנה שרה בר-סלע מקיבוץ אורים התערערה באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר ושוב למחרת היום, עם פטירתו של בעלה. באותו היום היא גם קיבלה צו פינוי ועזבה את ביתה ואת קיבוצה כשהיא נושאת עימה מזוודה אחת.

"לאורך חיי", היא מספרת, "עברתי מקומות שונים כשאני אורזת את ביתי במזוודה אחת וזה תמיד הדהד לי כזיכרון המשפחתי מימים בהם אבא ואמא שלי וגם הסבים ארזו מעט חפצים בבריחה מביתם בימי השואה".

שנתיים לאחר אירועי 7 באוקטובר, מציגה כעת אירנה שרה בר-סלע, במסגרת התערוכה "השיבה הביתה", פרי יצירותיהם של אמני "נווה אשכול", מרכז היום לבני הגיל השלישי במועצה האזורית אשכול, את המיצג המרגש של מזוודה שלגביה מרכזת את כל מה שמבטא עבורה את המושג "בית".

בתוך אותה מזוודה ארזה אירנה פרטים משמעותיים ודברים שכתבה, שמזמינים לגעת, לקרוא ולהוסיף כתיבה.

קדיש עם טנקים ברקע

"בעלי היה בהוספיס בית בקיבוץ באותה שבת של 7 באוקטובר", מספרת בר-סלע, "ולמחרת הוא נפטר. תחושה קשה מאוד בנסיבות האלה כשהמלחמה בעיצומה.

המציאות היתה קשה ביותר. קיבלנו צו פינוי מהקיבוץ והצלחנו לקיים את הלוויה עם כל המגבלות המתבקשות נוכח מצב החירום.

הלוויה היתה מצומצמת וברקע חלפו טנקים בסמוך לבית העלמין ומחבלים עדיין היו באזור והקיבוץ וסביבתו, שהוכרזו כשטח צבאי סגור. יצאתי אז עם מזוודה אחת מהבית מבלי לדעת למה אני חוזרת בעתיד בסיום המלחמה, אם בכלל. מצבנו לא היה ברור בכלל".

מה בעצם הוביל אותך להתמקד באלמנט המזוודה?

"זכרתי את התקופה בה עליתי ארצה, לפני כ-40 שנה, עם שלושה ילדים וחמש מזוודות. היינו מיועדים לקיבוץ חנתון, אבל קודם לכן הגענו להכשרה בקיבוץ כפר החורש שהיה 'קיבוץ אומן' לחנתון.

לפני כ-30 שנה הגעתי לקיבוץ אורים.

המזוודה גם היתה עבורי זיכרון מהסבים והסבתות, כשברחו מציפורני הנאצים כל רכושם היה מזוודה אחת בלבד.

כאשר עלה רעיון קיומה של התערוכה בסימן 'השיבה הביתה' עלתה בי מיד האסוציאציה של המזוודה.

אחרי הקבורה של בעלי ארזתי את החיים שלי במזוודה בלי לדעת אם אי פעם אחזור לביתי. ישבתי שבעה כשהבית שלי במזוודה.

בהרהור על בית, גיליתי שחייתי כמה תקופות רק עם מזוודה. למשל, למשך שנה כמשפחה צעירה עם שלושת ילדינו הקטנים לאחר העלייה לארץ. זה הזכיר לי שגם הדור לפניי, אבא ואמא והסבים ארזו כמה חפצים וחיו בתקופת השואה נתונים לחסדי אחרים שסיכנו את חייהם להעניק להם מחסה.

גם בן זוגי שרד בשואה שלוש שנים ביערות עם הורים ואח, בלי שום דבר מהבית. בחרתי במיצג המזוודה לבטא מה זה בית בשבילי".

תסבירי.

"במזוודה יש פרטים ודברים שכתבתי, שמזמינים לגעת ולהוסיף כתיבה. העבודה הזו מוקדשת לבני משפחתי לדורותיהם. המזוודה שלי היא יותר מאריזה או דרך להעביר דברים או אפילו לשמור חפצים מפני אבק. ידעתי שזה משהו עמוק בתוכי ושאני זקוקה לזה".

עץ השקמה האיקוני

24 אמנים, תושבי המועצה האזורית אשכול, משתתפים בתערוכה, שכאמור נפתחה בימים אלו ומוצגת ב"נווה אשכול" במשך החודשיים הקרובים. מחצית ממשתתפי התערוכה הם חברי קיבוצי האזור.

משתתפי התערוכה לאו דווקא נצמדו לאירועי 7 באוקטובר.

בהתייחסותם האמנותית למושג "בית" רובם הפליגו שנים רבות לאחור במנהרת הזמן והעלו במכחוליהם זיכרונות מבית ילדותם.

מאירה זיג מקיבוץ צאלים השתמשה ביצירתה "הבית בטשרניחובסקי 64 א" בבדים בטכניקת הקולאז'.

"הבדים", היא מציינת, "מחזירים אותי אל בית ילדותי, שם אמא שלי תפרה וילונות. ביצירתי אני חוזרת לשנות ה-50, לבתים שנבנו עבור העולים החדשים בשכונה בירושלים.

החיבור החזק לזיכרונות הבית הוא המדרגות לקומה השלישית בה גרנו. המדרגות גם הובילו לכל מקום – יציאה וכניסה לבית, ירידה לגינה עם הנדנדה ומראה הרחוב משם, עליה לכביש או לשכנים. חוויית המדרגות מחזירה אותי הביתה".

המחבלים פרצו לבית שלנו, שברו מכל הבא ליד, גרמו לנזק רב

עבור זיוה קלסקין מקיבוץ ניר יצחק, נקודות ציון והטבע בקיבוצה הם הגורמים לה לתחושה החזקה של בית.

"פריחת הנוריות באביב", היא מציינת, "עץ השקמה האיקוני המהווה נקודת מפגש ובילוי לחברי הקיבוץ ולכל מי שמזדמן לאזור, אדמת החול והקקטוסים בגינה שלי ובגינות החברים בקיבוץ, כמו גם הגמל, הלוגו של ניר יצחק, ומאחוריו המחרשה המייצגת את ראשית העבודה בניר יצחק, הם חלק ממני ומהמקום שהוא בית עבורי.

"באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר הייתי בביתי שבקיבוץ. הבן שלי, כלתי ושלושת נכדיי הגיעו מבאר שבע והתארחו אצלי. בשעה 06:30, עם הישמע האזעקות, נכנסנו לממ"ד, שהינו בו שעות ארוכות וחיכינו שהצבא יגיע.

המחבלים פרצו לבית שלנו, שברו מכל הבא ליד, גרמו לנזק רב, אך לא שרפו את הבית. למזלנו, לא נפגענו. זו היתה חוויה טראומטית וקשה. למחרת פונינו למלון 'קיסר' באילת ולאחר חודשיים עברנו לקיבוץ אילות.

"מספר חודשים לאחר מכן, לאחר שטסתי לארה"ב לביקור אצל בתי, חזרתי ארצה והחלטתי לשוב לקיבוץ שלי. מלבד אנשים חיוניים כמעט ולא היו אז חברים בקיבוץ. הייתי כמעט לבד בקיבוץ שנראה אז כמו קיבוץ רפאים.

התחברתי ל'נווה אשכול', שעד אז בכלל לא הכרתי את פעילותם למען הגיל השלישי. זו היתה הקהילה הראשונה שבניתי לעצמי עם השיבה שלי הביתה".

מה בעצם הביא אותך לשוב לקיבוץ, בעוד מרבית החברים התגוררו באותו זמן במקומות מגורים זמניים הרחק מהקיבוץ?

"הכי חשוב בשבילי היה לחזור לבית שלי, לגינה שלי. לחזור לשגרה, לשדות החקלאיים, לשדות הנוריות. זו היתה בשבילי השיבה הביתה".

זה גם מה שהוביל אותך ליצור את היצירה שמוצגת בתערוכה?

"נכון. הכי קל היה להיגרר לבית ילדותך כשאתה מתבקש לצייר משהו בסימן המושג 'בית'.

כשחשבתי על יצירה כלשהי, הגעתי למסקנה שניר יצחק זה הבית בשבילי. מבחינתי, זה מה שהוביל אותי ליצירה הזו. הרגשה של בית היא נגזרת מהסביבה ומתחושת ה'ביחד' שלנו. בשבילי הבית הוא לא רק הבית הפרטי שלי, כי אם גם השדות והסביבה ועץ השקמה הנטוע בלב השדות. זה אחד הסמלים שלנו".

הפכנו לניצולים ולמפונים מבתינו

"ביתי הוא מבצרי", מדגישה יהודית פלג מקיבוץ אורים, "האמנתי בכך עד 7 באוקטובר לפני שנתיים, כאשר מרצחי החמאס פרצו לבתי העוטף, חטפו אנשים ממיטותיהם, שרפו בתים ורצחו את יושביהם. על אף הכל, עבורי הבית נותר מרכז המשפחה, המקום בו אני מנסה לאחד את יקיריי ולהשיב להם את תחושת הביטחון והאהבה".

מתוך הכמיהה הזו היא יצרה דגם מיניאטורי של פינת חמד חמה ונעימה, המסמלת את הבית כמרחב של נחמה, חיבור ותקווה.

צופיה וקס מקיבוץ מגן התייחסה למשמעות מושג ה"בית". לדבריה, "מדובר בתחושה של נינוחות, תחושה רפויה, החופש להיות אתה עצמך ולהרגיש ביטחון ומוגנות. יש בזה משהו מאוד אישי, כמו להיות בבית רק עם כותונת לילה".

דרך האומנות התאפשרה חוויה של עיבוד ויצירה מחודשת של תחושת בית, מקום שהוא לא רק קירות וגג, אלא בעיקר לב, זיכרון, רגש ותקווה

לדברי ענת חקלאי רוסט, מנכ"לית העמותה למען הזקן באשכול, חברת קיבוץ מגן, "כולנו נפעמים בימים אלה ונרגשים עם שיבתם של חטופינו החיים הביתה.

חלקם שבים הביתה, אך לא לביתם ממנו נחטפו ב-7 באוקטובר. בצער ובתקווה אנו מייחלים לחזרתם של חטופינו החללים לקבורה באדמתנו. תערוכת 'השיבה הביתה' נפתחת שנתיים לאחר 7 באוקטובר, שנתיים לאחר אותה השבת הארורה והמטלטלת, בה נפגעו רבים מתושבי המועצה האזורית אשכול וכולנו הפכנו באחת לניצולים ולמפונים מבתינו.

בשנה וחצי האחרונות אנו חוזרים בהדרגה לבתינו וחלק מוותיקינו חזרו לבתיהם זה עתה. עם החזרה הביתה ותיקי אשכול עוסקים בשאלה 'מהו הבית עבורי.

האם 'הביתה' הינו אותו הבית שממנו פוניתי ואליו חזרתי? האם הבית הוא מושג שמעבר לארבעה קירות? עיסוק בשאלה זו הינו עוד צעד אותו עוברים ותיקי אשכול כחלק מתהליך מרפא וחיזוק החוסן והידיעה שלמרות הכל- ביתנו הוא כאן באשכול".

"התערוכה 'השיבה הביתה' נולדה מתוך המציאות, לאחר תקופה של ניתוק מהבית ואובדן תחושת הביטחון", מציינת יעל שילה מקיבוץ צאלים, אוצרת התערוכה.

"החזרה הביתה היא לא רק פיזית, אלא גם רגשית ונפשית.

הבית, עבור כל אחד ואחת מאיתנו הוא זיכרון, ריח, מראה, חפץ, דמות קרובה או רגע משפחתי שנחרת בנשמה.

כמנחת התערוכה זכיתי לעבור עם כל אחד מהמשתתפים תהליך אישי, מרגש ומעמיק, שבו פירקו את מושג הבית, כל אחד בדרכו הייחודית.

היה מרתק לשמוע את הסיפורים האישיים ולראות כיצד הם קיבלו ביטוי חזותי המתגבש ליצירה מקורית, שמספרת את סיפורם הייחודי. דרך האומנות התאפשרה חוויה של עיבוד ויצירה מחודשת של תחושת בית, מקום שהוא לא רק קירות וגג, אלא בעיקר לב, זיכרון, רגש ותקווה".