דעה // שותפות לא נבנית בקלפי של יום אחד

עוד לפני שידועות התוצאות הסופיות של הבחירות, דבר אחד ברור: החברה הערבית הגיעה לקלפיות באחוזים שלא נראו עד היום. הרבה אנשים הופתעו. אני לא.

ביום יום אני מסתובב ופועל בחברה הערבית, בפעילות הנוער העובד והלומד בג'סר א-זרקא וביישובים נוספים. זה מה ששמעתי מחבריי וחברותיי בכל השבועות האחרונים. היה ברור לי שתהיה כאן נקמה בבן גביר, ורצון אמיתי להחליף את הממשלה הזאת, בעיקר בגלל האיש הזה, מעשיו וההסתה הבלתי נגמרת שלו נגד החברה הערבית.

אני יודע שבמחנה שנקרא "מחנה השינוי" יש היום הרבה התרגשות מאחוזי ההצבעה, ומחשבה שזה סימן לשינוי ארוך טווח ביחס לחברה הערבית, לפוליטיקה ולחברה הישראלית-יהודית. אני חושב שזו טעות. מה שראינו היה התגייסות חד פעמית. הצבעת מחאה.

היה ברור לי שתהיה כאן נקמה בבן גביר, ורצון אמיתי להחליף את הממשלה הזאת, בעיקר בגלל האיש הזה, מעשיו וההסתה הבלתי נגמרת שלו נגד החברה הערבית

עד הבוקר שבו אני כותב את השורות האלה, אחרי הבחירות, לא שמעתי אף פוליטיקאי, מאף מפלגה, שקורא לשותפות יהודית-ערבית אמיתית, לכניסה של נציגי הציבור הערבי לממשלה, או לראות בערביי ישראל, או לפחות בחלקם, שותפים לפוליטיקה הישראלית, לעיצוב החברה ולאחריות על כל המשתמע מכך.

ערוצי החדשות ובני השיח בסקרים דחקו החוצה את החברה הערבית כולה, ובכך השתתפו במסע דה לגיטימציה שהימין מנהל שנים רבות. קריאה לשותפות יהודית-ערבית מגיעה בדרך כלל משולי הפוליטיקה והחברה, מתנועות וגופים קטנים, ואין לה ייצוג בזרם המרכזי. את זה צריך לשנות. היום.

מי שלא מבין זאת, שלא יתפלא אחר כך על מה שקורה בחברה הישראלית. גם אחרי 7 באוקטובר, ולמרות הקשיים, יש שותפות יהודית-ערבית: בגבורה ובהצלה בעוטף, שבה היו אזרחים ערבים, בבתי החולים, במערכת החינוך, בכל המערכות. מי שמוחק את השותפות הזאת מוחק את היכולת של הערבים להיות חלק, וחלק פירושו גם חלק במערכת הפוליטית ובממשלה. וזה גוזר על מחנה המרכז-שמאל אופוזיציה לנצח.

לא שמעתי אף פוליטיקאי, מאף מפלגה, שקורא לשותפות יהודית-ערבית אמיתית, לכניסה של נציגי הציבור הערבי לממשלה, או לראות בערביי ישראל, או לפחות בחלקם, שותפים לפוליטיקה הישראלית, לעיצוב החברה ולאחריות על כל המשתמע מכך

הייתי מצפה מגדי איזנקוט, מיאיר גולן, מנפתלי בנט ומיאיר לפיד להרים טלפון, קודם כול למנסור עבאס וליואב סגלוביץ', ולומר להם: אתם שותפים שלנו.

אי אפשר לרדוף ערבים על לייק לפוסט, או על דברים שיהודים עושים וחמורים לא פחות, כולל תמיכה בטרור ביהודה ושומרון, הסתה לרצח ותגובות נוראיות למוות של ערבים בתאונות דרכים בעמודי החדשות הגדולים בישראל, ומהצד השני לדרוש מהם להיות בנבחרת, לשיר את ההמנון, לעשות כל מה שברור שלא יקרה, ואז להתאכזב ולאפשר את הדחיקה שלהם החוצה.

מי שנותן יד לכך שהערבים לא יהיו שותפים לגיטימיים בממשלה, לפחות חלק מהמפלגות, גוזר על כולנו שלטון ימין לנצח.

ערוצי החדשות ובני השיח בסקרים דחקו החוצה את החברה הערבית כולה, ובכך השתתפו במסע דה לגיטימציה שהימין מנהל שנים רבות

אני מסתובב כבר עשור ביישובים ערביים, גם בלא מוכרים, גם באלה שבהם האלימות גואה ולא מטופלת. האחריות אינה רק של הממשלה, המשטרה והשב"כ, אבל בגדול נותנים להם לרצוח זה את זה ולא עושים דבר. מי שלא רואה את הציבור הערבי כשותף שלו ביום יום, לא יהיה אחר כשיגיע לשלטון. לכן, במובן העמוק, אין היום הבדל בין מפלגות המרכז למפלגות הימין.

אפשר לדמיין שהשותפות שקיימת כאן ביום יום תימשך, שאנשים לא יחטפו מכות בגלל שהם מדברים ערבית, שלא ירדפו גננות רק כי הן ערביות, ובעיקר שיתנו לציבור הזה לקחת חלק

גם אני ספגתי מכה קשה, אחרי כמעט 40 שנה שאני הולך עם חולצה שכתוב עליה "לעבודה, להגנה ולשלום". היכולת לדמיין שלום רחוקה עכשיו וקשה מאוד. אבל אפשר לדמיין שהשותפות שקיימת כאן ביום יום תימשך, שאנשים לא יחטפו מכות בגלל שהם מדברים ערבית, שלא ירדפו גננות רק כי הן ערביות, ובעיקר שיתנו לציבור הזה לקחת חלק: להיות בממשלה, לשבת בתפקידים משמעותיים.

בלי זה, לא משנה אם ביבי יקבל 59, 60 או 61. אנחנו נישאר בדיוק איפה שהיינו.