זמן קיבוץ
לחוויית קריאה טובה יותר הורד את האפליקציה שלנו
מעבר לאפליקציה
x
19°
Weather תל אביב
תל אביב
חיפה
ירושלים
באר שבע
אילת
קצרין
קיבוץ בארי
מדורים
דעות מגזין
עוד
מילים מהלב // 4 בנובמבר, כבר 31 שנה

מילים מהלב // 4 בנובמבר, כבר 31 שנה

אורי מייזלמן זוכר כמו אתמול את סוף העצרת: "כולם רקדו, ויניב שלום, חברי הטוב, קורא לי בצרחות שהוא רץ למדרגות להגיד לרבין תודה, ושהוא ראה שיורים בו. זוכר את השקט. זוכר את הנסיעה החרישית עם החניכים, ואיך באותו יום, בהודעה ההיא של איתן הבר, עצרנו את האוטו והתחלנו לבכות. הבנו שהחיים של כולנו ישתנו"

כמו ש-7 באוקטובר לעולם יישאר תאריך שנושא את המשמעות הנוראית עבור כולנו, מאותו בוקר, מאותה שבת שחורה, כך לבני דורי ולמבוגרים יותר בחברה הישראלית, 4 בנובמבר תמיד יהיה ה-4 בנובמבר. כבר 31 שנים.

בשלוש השנים האחרונות אני מוצא את עצמי שוב נפגש עם נוער בשנת שירות בתנועת הנוער העובד והלומד, כפי שאני עושה כבר כ־28 שנים, כחלק מתהליך ההתחנכות שלהם על זיכרון רצח רבין בחודש הדמוקרטיה. אחרי 7 באוקטובר המפגש הזה מקבל מימד אחר, וכבר פעמיים קרה שבסוף שאלו אותי: מה היה יותר קשה?

4 בנובמבר 1995. הנאום האחרון בעצרת בכיכר מלכי ישראל | צילום: דוד (דדה) עינב

גם השנה, בשיחה עם קומונרים מחיפה, הצלחתי להתנתק מהיומיום ולחזור ל־1992, השנה שבה יצאנו לקורס מד"צים ורבין נבחר לעמוד בראש הממשלה. השנה ששינתה הכל.

קראו לנו נאצים

נולדתי ב־1977, שנת המהפך של בגין, ובאיזשהו מקום, כל ילדותי, מה שעלה מהמשפחה, מהחברים ומהדודים בקיבוצים היה שהפסדנו, אבל עוד מעט נחזור לנצח. וב־92 זה קרה. קפצנו למים במרכז ספיר בכפר סבא והיינו מאושרים. התחלנו להדריך בנוער העובד והלומד, ורבין התחיל לעשות את מה שהוא עשה: הסכמי שלום, ודיבר איך שהוא דיבר אל המדינות שמסביבנו.

אני זוכר גם את היום ההוא בכיתה י"א, שבו המדריך שלנו אמר לנו שבשישי הקרוב אין יום ניקיון בקן ולא משחקים כדורגל אחרי זה, כי צריך ללכת לצומת רעננה לתמוך בהסכמי השלום. שם, בפעם הראשונה, חטפנו צעקות ואבנים וקללות, וקראו לנו נאצים. באיזשהו מובן זה היה הרגע שבו החלטנו כולנו לצאת לשנת שירות בנוער העובד, להיאבק על החברה הישראלית, כי הבנו שיש פה מאבק.

זוכר את הנסיעה החרישית עם החניכים, את הפינוי המהיר של החניון ליד ההסתדרות, ואיך בהודעה ההיא של איתן הבר, עצרנו את האוטו והתחלנו לבכות. הבנו שהחיים של כולנו ישתנו

יצאנו לשנת שירות בקיץ 95, אחרי שנים של – מצד אחד הסכמי שלום ומצד שני פיגועים, קרע עצום בחברה הישראלית, וההפגנות של נתניהו עם הארון וכיכר ציון וכל מה שעלה שם. ושום דבר לא הכין אותנו לאותו יום במוצאי שבת.

אני זוכר כמו אתמול את סוף העצרת, כולם רקדו, ויניב שלום, חברי הטוב, אחי היקר מגרעין פאנצ'ר, קורא לי בצרחות שהוא רץ למדרגות להגיד לרבין תודה, ושהוא ראה שיורים בו. זוכר את השקט. זוכר את הנסיעה החרישית עם החניכים, את הפינוי המהיר של החניון בבן סרוק ליד ההסתדרות, ואיך באותו יום, בהודעה ההיא של איתן הבר, עצרנו את האוטו והתחלנו לבכות. הבנו שהחיים של כולנו ישתנו.

לא היה תמרור אזהרה מספיק גדול

לא שיערתי ולא האמנתי שנגיע למצב של קיטוב כזה בחברה הישראלית כמו שאנחנו חווים היום, שהאלימות תהיה כל כך קשה אחד כלפי השני. המציאות של עכשיו היא באמת קשה ובלתי נסבלת: אין ערך לחיי אדם. והדם שנשפך אז בכיכר, כנראה שלא היה תמרור אזהרה מספיק גדול, כי כל יום נרצחים עוד אנשים, אנשים מתים בבתיהם בבדידות, נשים נרצחות, ויש כל כך הרבה רוע.

10 בנובמבר 1994. בבית גבריאל שעל שפת הכנרת נערך טקס חילופי מסמכי האשרור בין ראש הממשלה יצחק רבין לחוסיין מלך ירדן, כהמשך לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן | צילום: דוד (דדה) עינב

הקריאה שלי אל הקומונרים, שקמים בוקר־בוקר לעבודתם, הייתה שיחזיקו את הלפיד הזה של התקווה, שיהיה טוב, ושיאחזו בטוב של הנוער שבשנים האחרונות התגייס ונתרם לכל האתגרים של החברה, שהדבר הזה לא יפסק. ואני מאוד מקווה שהנוער יצליח להיות זה שמחבר את החברה הישראלית המקוטבת, האלימה, הגזענית והחשוכה הזאת: נוער שינסה ליצור מפגש בין יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים, נוער מהמושב, מהקיבוץ, מהכפר ומהעיר. קצת פחות אלימות, קצת יותר הכלה וקצת יותר כבוד.

וכן, שיהיה שינוי, ושתהיה ממשלה אחרת, ושהאנשים שהיו אחראים ל-7 באוקטובר בהנהגת מדינת ישראל יזוזו הצידה ויתנו לאחרים לתקן. ושנתחיל פה תיקון. כי זה, אני חושב, גם מה שיצחק היה רוצה מלמעלה.