חגי ספר מקיבוץ שריד, יוצא מארון המתים במופע חשוף

"למרות הקשיים של הלינה המשותפת,
נשארתי תמיד בתוך המסגרת העוטפת.
הייתי עוד ילד רגיל בתוך החבורה,
שיגדל להיות חבר מן השורה.
מנסה לרצות כל הזמן את כולם
ולא להביע את דעותיי ורגשותיי למולם.
והכל בגלל ה'מה הם יגידו' שעיצב לי את החיים
ודחף אותי להישאר תמיד מאחורי הקלעים.
כי כל הזמן היה לי נדמה שמסתכלים עליי,
שתמיד מישהו בוחן ובודק את כל תנועותיי,
ושאם אעז לתבוע לעצמי דברים,
זה תמיד יבוא על חשבון אחרים".

כך מסביר בחרוזים חגי ספר, חבר קיבוץ שריד, בו נולד לפני 73 שנים, שבשנה האחרונה העלה מופע אישי תחת הכותרת "בעקבות לכתי, למי שרחוק ולמי שאיתי".

די נדיר, שבגיל כזה קם אדם ומבקש להיחשף בסיפורו האישי בפני קהלים שונים, סיפור שמלווה בשירים פרי עטו והלחנתו.

"המופע", מעיד חגי ספר על יצירתו, "מוקדש לניפוץ הכבלים בהם היינו קשורים עוד משחר ילדותנו. בשעתו היתה מקובלת אצלנו הסיסמה – 'לעולם אל תתבלט'. גם היום אני שומע את ההערה הזו בנוסח – 'מה אתה דוחף את עצמך? יש לנו את נתן יונתן ואת שלישיית שריד. מי אתה ומה אתה. איך אתה מעז?' זו הסביבה שבתוכה אני נמצא. על רקע זה כתבתי את המופע האישי".

איך נולד רעיון כתיבת המופע, וקל וחומר, להעלות אותו בפני הציבור?
"המופע הזו נולד מתוך הרצון להיחשף. הוא נכתב כולו בחרוזים. אני כותב רק בחרוזים. המטרה היתה להעז ולחשוף את עצמי. מה אני מרגיש, מהן דעותיי, מתקופת הילדות ועד הרגע הזה.

"יש במופע מסרים חברתיים די נוקבים. אני מנסה להעביר לקהל, שברובו הוא קהל של מועדוני ותיקים, מסרים שונים כמו ביקורת על החברה בה אנו חיים, עוברים ורצים מריגוש לריגוש, מטיול לטיול. נמצאים באיזה מין מסלול של צבירת חוויות. ככה אני רואה את זה. ברור שזה מעורר אנטגוניזם, אבל היום אני לא מפחד להביע את דעותיי. זה מה שאני מרגיש".

הרעיון למופע עלה לפני כשנתיים, הוא מספר "אבל תהליך הכתיבה ארך כשנה. בשירי המופע אני מנסה להעביר מסרים, כמו שתמונה או פסל מעביר מסר כלשהו. המסרים הם דעותיי על החברה הנהנתנית סביבי וגם על עמדותיי הפוליטיות. אני לא מתבייש לתקוף את הגישה של 'אין מי לדבר'.

"יש לי גם ביקורת על תופעת 'הנדסת התודעה' ושטיפת המוח של הציבור. החומרים שלי מקוריים. אני לא מופיע עם גרסאות כיסוי לשירים משנות ה-60 וה-70. האמת שקשה להיות מקורי. אנשים מחפשים את הכייף ולא את הכאב. אני בתחום הכאב. מבחינה אמנותית לקחתי סיפור חיים, אבל במהופך".

תסביר.
"המופע מתחיל בהלוויה שלי. כשאני שוכב בארון המתים אני אוזר אומץ לספר את סיפור החיים שלי ולהביע את דעותיי. באופן מטאפורי, אתה יכול להגדיר זאת כיציאה מהארון".

תוצר של המסלול הקיבוצי

חגי, נשוי, אב לארבעה ילדים וסבא לתשעה נכדים, בן קיבוץ שריד, מגדיר את עצמו כ"תוצר של המסלול הקיבוצי הקלאסי, כמי ששייך לדור שחונך לשרת את התנועה הקיבוצית ואת המדינה בכל התחומים. זה היה המוטו שלנו".

לאחר סיום לימודיו במוסד החינוכי ("את רוב הזמן בילינו על הדשא מחוץ לכותלי בית הספר"), התגייס לחיל השריון ובסיום שירותו הצבאי יצא לשנת שירות בקיבוץ גשור, שם הכיר את מי שלימים תהפוך לרעייתו.

"ראיתי אז כאידיאל להצטרף לקיבוץ צעיר, שזה עתה הוקם על ידי 'הקיבוץ הארצי'. הייתי שם שנתיים וחזרנו, אני ובת זוגי, לקיבוץ שריד, לאחר ויכוחים מאוד קשים עם אשתי לעתיד, שהיא בת קיבוץ שער הגולן שרצתה שנגיע לקיבוץ שלה".

תוך זמן קצר מצא חגי ספר את עצמו כמרכז ענף המטעים והפרדס של הקיבוץ, הקים משפחה, ואז "התחלתי איזה שינוי ראשוני כשיצאתי בגיל 35 ללימודים אקדמיים. הצעד הזה בא לאחר הרבה התלבטויות. לא חשבתי שזה חשוב, לא נראה לי שזה נחוץ. ראיתי יותר את עתידי בתרומה לקיבוץ, לחברה סביבי. בסופו של דבר יצאתי ללימודים, בחרתי במסלול הומניסטי שיותר מתאים לאופי שלי".

את התואר הראשון עשה חגי ספר בסמינר "אורנים" בתחום ההיסטוריה של עם ישראל בתוספת לתעודת הוראה, לא לפני שטרם היותו סטודנט מן המניין, נאלץ לעשות מכינה כיוון שלא הייתה לו תעודת בגרות.

"ב'סמינר 'אורנים', זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבאמת למדתי. נדבקתי בחיידק הלימודים והמשכתי בתארים מתקדמים באוניברסיטת חיפה, גם בתחום ההיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל".

במכללות למבוגרים אתה פוגש אנשים שמגיעים מתוך בחירה לשמוע הרצאות וללמוד נושאים שאני מעביר, למשל, בתחום האידיאולוגיה שמאחורי הפוליטיקה

את התואר השני עשה במקביל לריכוז ענף בקיבוץ ואת התואר השלישי עשה במקביל לתפקידו כמזכיר קיבוצו. "במקביל ללימודיי הייתי בפעילות ציבורית בקיבוץ. תמיד עשיתי שני דברים בו זמנית. בתוך עשר שנים סיימתי את המסלול של התארים המתקדמים. במשך השנים לימדתי באוניברסיטת חיפה ובמכללת צפת. צריך לזכור, כשסיימתי את לימודיי האקדמיים הייתי כבר בן 45. זה לא גיל שאפשר להתחיל לפתח בו קריירה אקדמית".

עם זאת, את תחום ההוראה לא זנח וגם כיום הוא עוסק בהוראה במכללות של גמלאים. "שם אני מוצא את עצמי", הוא מציין, "בניגוד לסטודנטים שרואים במסלול ההומניסטי סוג של עונש שצריך לעבור אותו כדי לקבל תואר אקדמי, במכללות למבוגרים אתה פוגש אנשים שמגיעים מתוך בחירה לשמוע הרצאות וללמוד נושאים שאני מעביר, למשל, בתחום האידיאולוגיה שמאחורי הפוליטיקה".

נושא קצת נפיץ בימים טרופים אלה?
"בהחלט. אני רואה לעצמי שליחות לנסות ולהסביר לתלמידים שלי מה חושבים בצד השני של המפה הפוליטית. מהבחינה הזו אני עוסק בהיבטים השונים הללו ולא חשוב אם מדובר בימין או שמאל, או בזרמים החרדים ובציונות הדתית.

"אני מנסה להסביר את האידיאולוגיות של כל צד, כאשר התלמיד הממוצע, הקיבוצניק, הליברלי, החילוני, הדברים הללו נראים לו סתומים ולא ברורים. והוא מסתפק בדרך כלל בסיסמאות".

סמוך לגיל 70 – צריך להחליט מה אני עושה בחיים

חגי ספר לא רק עוסק בהוראה במכללות למבוגרים. בעשור השביעי לחייו החליט לעשות גם לעצמו.

"מבחינתי, לעשות לעצמך היה כל השנים בגדר טאבו. רק כשיצאתי לפנסיה, סמוך לגיל 70, הבנתי שאני צריך להחליט מה אני עושה בחיים. נכון שיש לי תעסוקה בתחום ההוראה, אבל עזבתי את הצד שבו עבדתי בקיבוץ. הייתי מנהל התשתיות של הקיבוץ, הייתי מנהל קהילה, העברתי את השינויים וההפרטות בשריד. יש כאן מימד שהוא גם אישי וגם חברתי. לזה התפניתי רק בהיותי על סף גיל 70".

כיצד זה בא לידי ביטוי בפועל?
"עשיתי את זה במספר מובנים. אחד מהם הוא גופני. נעשיתי טבעוני והתחלתי לרוץ ודי מהר הגעתי לרוץ מרתון ואולטרה מרתון. וכל זה בעשור השביעי לחיי. אני קצת מיוחד. צריך לזכור, שאם אתה רוצה להגיע לדברים כאלה, אתה חייב לנהל אורח חיים מסוים. זה לא ברמה של סיסמאות ש'כל אחד יכול'. בשביל להתחיל לרוץ מרתון בגיל 68 ולהמשיך גם כיום, אתה צריך לקיים אורח חיים סגפני".

בכל זאת, מה מביא בן אדם על סף גיל 70 להתחיל לנהל אורח חיים סגפני?
"הסיבה העיקרית היתה בריאותית. לפני מספר שנים חטפתי פריצת דיסק שלא טופלה בזמן. הצד הימני שלי הפך להיות כמעט משותק. בקושי יכולתי להזיז את הרגל. הייתי צריך להחליט מה אני עושה עם עצמי, איך אני יוצא מזה.

"עשיתי כל מיני ניסיונות, כמו שחייה, הליכה והתעמלות. ראיתי שזה לא ממש מקדם אותי ואז עברתי לצעד הדרסטי ביותר של ריצת מרתון ובכלל ריצות למרחקים ארוכים, כך שכמעט רצתי בכל ההרים אצלנו באזור, התבור, גבעת המורה, הגלבוע והכרמל וגם השתתפתי במרתונים של טבריה, ירושלים, תל-אביב וים המלח. בקרוב אני גם עומד להשתתף במרתון חיפה. בעשור השביעי לחיי החלטתי לשנות פאזה. זה שינוי מהפכני שמצריך המון כוח רצון".

וגם שינית הרגלי חיים.
"נכון. זה דורש אימונים לא קלים. אני קם כל בוקר בשלוש וחצי לפנות בוקר לקיים אימון, שישה ימים בשבוע. בשבת אני לא רץ, אלא מצטרף לקבוצת רוכבי אופניים. גם כאן זה לא קל, אבל בשונה מאימוני הריצה, אני פוגש אנשים ורוכב בתוך נופים אחרים, גם אם מדובר פה במסלולים קשים. בעוד שחברי הקבוצה מצוידים באופניים חשמליים, אני היחיד שרוכב על אופניים רגילים, כך שאני צריך להשיג אותם ולא הם אותי".

פריחה מאוחרת

ואם לא די בזה, חגי ספר גם מתעסק בפיסול, כתיבת שירים וטקסטים וגם לקח על עצמו לטפל בשימור ההיסטורי והמורשת של קיבוץ שריד, שמציין השנה 100 שנה להיווסדו.

"גיליתי בגיל די מאוחר את כוחות היצירה הטמונים בי", הוא מודה, "ושכנראה היו מדוכאים הרבה שנים. זו הגדרה של פריחה מאוחרת. זה די נדיר שבגיל כמו שלי, בן אדם מתחיל ליצור ולכתוב שירים ולחנים. הבנתי שאף אחד לא מחכה לי. העולם שלנו מוצף ובמציאות הזו, בן אדם שרוצה שישמעו אותו, שיקשיבו לו, צריך להזדרז.

"יש פה גם עניין של לחשוף את עצמי בפעם הראשונה דרך היצירה שלי, שזה דבר שהוא קשה לי, בדיוק כמו העניין של ריצות למרחקים ארוכים. מבחינה גופנית ונפשית, אם זה הכי קשה, אז אני מנסה לעשות את זה. אני מנסה להתגבר על הקושי. המופע שאני מעלה בשנה האחרונה הוא חלק מזה".

כאמור, חגי ספר מתעסק גם בפיסול. "זה גם חלק מהיצירתיות שגיליתי. כדי לבנות ולהציג את הפסלים שלי בחרתי את הנקודה הגבוהה ביותר בשריד, שנקראת 'ראש הגבעה'. מתוך אהבתי למקום והיסטוריה שלו קראתי למרחב הזה 'מצפה עמינדב', על שמו של הבן הבכור של שריד. בכל זאת, מדובר בקיבוץ בן 100. יש שם גם תצפית יפה על העמק. באזור ההוא גם מיקמתי את הפסלים שלי".

קיבוץ שריד מציין השנה 100 שנה להיווסדו וחגי ספר תורם את חלקו ביום ההולדת של קיבוצו. "כאדם שרוצה לתרום כל הזמן לחברה סביבו, לקחתי על עצמי, כיוזמה שלי, פרויקט שנקרא 'חצר המשק הישנה'. מרחב כזה מצוי כמעט בכל קיבוץ ותיק. מבנים כמו ה'סילו' ומגדל המים נבנו כבר ב- 1930, כמעט לפי 100 שנה. אלה מבנים ישנים, יפים ומיוחדים שמספרים את ההיסטוריה של שריד ואני לקחתי על עצמי לנסות ולשמר ולתחזק את חצר המשק הישנה.

"כרגע, אנחנו יכולים, לצערי, לקדם רק את שימור הסילו וזאת מחוסר תקציב. אני לא מרים ידיים. אני בהחלט מתכוון להמשיך בתוכנית הכוללת. זה בדיוק השיחזור של ההיסטוריה של הקיבוץ. אני מנסה לקדם את הנושא מתוך רצון לשמור על ההיסטוריה של הקיבוץ וגם מתוך רצון לתרום לקהילה ולתרבות שלנו".

מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?
"אני אדם יוצר, וזה התחום בו אני מתמקד. אני כבר נמצא במסלול הזה ואני לא צריך כרגע תוכניות עתידיות. ממילא אני נמצא במסלול הוראה ואני מודה שאני מאוד אוהב ללמד אנשים שרוצים ללמוד. זו הרגשה נהדרת. אני רוצה גם להמשיך לרוץ עם המופע שלי וכמובן גם לרוץ למרחקים ארוכים. זה האופי שלי, לרוץ למרחקים ארוכים בכל דבר".

ואם בענייני מופעו האישי עסקינן, חגי ספר לא מחמיץ את ההזדמנות לסכם את הראיון עימו בקטע בחרוזים, כהרגלו:
"אז האם תגיעו למופע שלא עושה לכם הנחות?
האם תגיעו למופע, שלא מחזר אחרי מפורסמים והצלחות?
האם תגיעו למופע שלא עוסק בבידור ובדיחות?
מופע, שלא חוזר על אותן סיסמאות וברכות?
מופע, שמטיח בכם ביקורת על נקודות פחות נוחות?
מוזמנים להגיע ולהביט למציאות בעיניים פקוחות!".