זמן קיבוץ
לחוויית קריאה טובה יותר הורד את האפליקציה שלנו
מעבר לאפליקציה
x
16°
Weather תל אביב
תל אביב
חיפה
ירושלים
באר שבע
אילת
קצרין
קיבוץ בארי
מדורים
דעות מגזין
עוד
עצמות וצמחי ים מונצחים בתוך זכוכית ומקבלים אופי ארכיאולוגי-מיתי, בגלריה "גבול" בחניתה

עצמות וצמחי ים מונצחים בתוך זכוכית ומקבלים אופי ארכיאולוגי-מיתי, בגלריה "גבול" בחניתה

בתערוכה "חי צומח" מציגה בתיה גיל מרגלית, אמנית וידאו וזכוכית, גוף עבודות המתפרש על פני שני חללי הגלריה ונע בין גוף, טבע, זיכרון ושרידי החיים

המרחב שבו הגבולות בין החי לדומם, בין גוף לחומר ובין היעלמות להמשכיות, הולכים ומיטשטשים, מונגש כעת בתערוכה "חי צומח". בתיה גיל מרגלית, אמנית וידאו וזכוכית, מציגה גוף עבודות המתפרש על פני שני חללי הגלריה ונע בין גוף, טבע, זיכרון ושרידי החיים.

"התערוכה היא המשך ופיתוח של תערוכת יחיד "עצמות" שהוצגה שנה שעברה בגלריית ברבור בירושלים", מבארת גיל מרגלית. "בתערוכה מוצגות עבודות זכוכית וחומרים אורגניים משלוש השנים האחרונות ומיצב וידיאו של שלושה מסכים, בו מייצגים משבע השנים האחרונות, שנוצרו עם חברים ומשפחה בחוף ים בצת".

מתוך עבודת הווידאו. פעולות רגעיות של נוכחות קשובה

בתערוכה היא חוקרת כיוונים שונים, "שבהם אני עוסקת ומתחברים למשהו שלם. בעבודות הזכוכית אני מלקטת שאריות מהחי והצומח – עצמות, חיות מתות וצמחים, עוטפת וכולא, מנציחה אותם בתוך זכוכית, בטכניקה של פיוזינג, בחום של 800 מעלות צלזיוס, בתנור זכוכית".

אין התחלה וסוף מוחלטים

בעבודות הווידיאו היא מנציחה פעולות רגעיות של נוכחות קשובה. "הזכוכית היא חומר המתחבר לתנועה, אהבתי הגדולה (היא גם מורה לפלזנקרייז), ואילו עצמות החי מתחברות לעניין הגדול שלי בגוף ובשלד. העבודה בחול, בסרטי הווידיאו, מתחברת לזכוכית ולהיסטוריה הייחודית שלה בגליל המערבי".

בחלל הפנימי מוצג מיצב הווידאו התלת־ערוצי "ים–יבשה". שלוש עבודות וידאו מוקרנות בלופ על שלושה מסכים, כאשר לכל אחת משך שונה. בשל כך הדימויים הנעים נפגשים בכל פעם בצירוף אחר, והמוזיקה המקורית של המלחין ונגן הצ’לו ההולנדי ארנסט רייסחר (Ernst Reijseger) פוגשת שוב ושוב את התמונות ברגעים אחרים. המיצב כולו מתקיים כקומפוזיציה משתנה, שאין לה התחלה וסוף מוחלטים.

מתוך עבודת הווידאו. הזרועות והרגליים הופכות לכלי רישום

עבודות הווידאו מתעדות פעולות פרפורמטיביות שנעשו ברצועת החוף הצפונית של ישראל, בין עכו לראש הנקרה. קבוצת פרפורמריות נעה על החוף בתנועות רפטטיביות, מתוך תרגול של נוכחות וקשב עמוק. הגוף מתקרב אל האדמה, מתקפל ולעיתים מקבל תנוחה המזכירה עובר. הזרועות והרגליים הופכות לכלי רישום, והתנועה חורטת בחול צבים, ספירלות וסימני אינסוף.

"הזכוכית היא חומר המתחבר לתנועה, אהבתי הגדולה ואילו עצמות החי מתחברות לעניין הגדול שלי בגוף ובשלד. העבודה בחול, בסרטי הווידיאו, מתחברת לזכוכית ולהיסטוריה הייחודית שלה בגליל המערבי

אלה הם דימויים שנולדים מתוך הגוף אך נועדו להיעלם. הרוח, הגלים ותנועת המים מוחקים בהדרגה את העקבות, והחול שב ונעשה משטח פתוח. הפעולה האנושית אינה מבקשת לגבור על התהליך הזה, אלא מתקיימת בתוכו. דווקא הידיעה שהדימוי עתיד להיעלם מעניקה למחווה את עוצמתה.

אוצרת התערוכה ריטה כץ מסבירה כי מתקיים יחס כמעט הפוך בין שני חללי התערוכה. בעוד שבעבודות הזכוכית גיל מרגלית אוספת שרידים מן הטבע ומבקשת להשהות את התכלותם, בווידאו היא מאפשרת לטבע למחוק את עקבות הפעולה האנושית. כאן השימור וההיעלמות אינם ניגודים, אלא שני אופנים של התבוננות בזמן.

החומר שנולד מן החול חוזר אליו כשבר, ומעלה אפשרות למחזור נוסף: להיאסף, לשוב אל הסטודיו ולהפוך שוב לחומר של יצירה

גם הזכוכית מחברת בין שני החללים. כבר לפני כאלפיים שנה שימש החול באזור שפך נחל נעמן, סמוך לעכו, כחומר גלם לייצור זכוכית. במבט המצולם מלמעלה הופכים פני הים השקופים למעין משטח זגוגיתי עצום. באחת הפעולות מציירת האמנית ברגליה ספירלה בחול, ושברי זכוכית מנופצת נזרעים בעקבותיה. החומר שנולד מן החול חוזר אליו כשבר, ומעלה אפשרות למחזור נוסף: להיאסף, לשוב אל הסטודיו ולהפוך שוב לחומר של יצירה.

אחת מעבודות הזכוכית. מלנכוליה שקטה ולעיתים גם יופי מטריד

אופן ההצבה של עבודות הזכוכית שלה מעניק לחלל איכות מוזיאלית, כמעט ארכיאולוגית, המזמינה את הצופה להתקרב אל האובייקטים ולהתבונן במרקמים, בשברים ובמפגש שבין החומר האורגני לזכוכית.

אך אלה אינם מוצגים מדעיים. הם נותרים חידתיים ופואטיים, ויש בהם מלנכוליה שקטה ולעיתים גם יופי מטריד. חלק מן הצורות מזכיר יצורים ימיים, מדוזות או איברי גוף; אחרות נדמות לכנפיים, למלאכים או ליצורים מעולם אחר. הזכוכית אינה מסתירה את השריד אלא דווקא מעצימה את נוכחותו. היא עוטפת את מה שנותר מן הגוף ומעניקה לו גוף נוסף — שקוף, שביר ובה בעת עמיד.

במהלך העבודה גיל מרגלית אינה מתייחסת לפסל כאל אובייקט מרוחק – היא מצמידה אותו אל גופה, נושמת איתו, חשה את משקלו ולעיתים נשכבת לצדו.

הכותרת "חי צומח" מנהלת דיאלוג עם אחת הסוגות העתיקות בתולדות האמנות המערבית — הטבע הדומם. במסורת ה־Vanitas הופיעו גולגולות, עצמות, פרחים נובלים ופירות בשלים כתזכורת לארעיות החיים ולנוכחותו של המוות. אצל בתיה גיל מרגלית, לעומת זאת, הטבע אינו באמת דומם. גם העצם לאחר שהחיים עזבו אותה ממשיכה לעבור טרנספורמציה; היא נאספת, נעטפת ומקבלת צורה ונוכחות חדשות.

"חי צומח" "Still life grows" בגלריית גבול בקיבוץ חניתה, עד 28.11

שיח גלריה ביום שישי ה-20.11

שעות פתיחה: חמישי-שבת 10:00-14:00

האמנית נמצאת בגלריה בימי שישי ואפשר לתאם מפגש

ריטה – 054-637-0785

בתיה – 052-4698631


תגיות רלוונטיות