דעה // בין בנייה פרטית לבנייה פיראטית

בשבועות האחרונים דגמתי בעיניי באופן אקראי התחלות, המשכים וסיומי בנייה של בתים פרטיים בקיבוצים אחדים בשני "העמקים" – עמק המעיינות ועמק יזרעאל. כבר בקיבוץ הראשון, למראה השלדים, חלקם במצב מתקדם, עלו בי הרהורים על אודות מושגים כמו תכנון כפרי (יישובי) נופי, מרחב, קו אופק, קו רקיע, וגם, אל תצחקו – ערבות הדדית.

ראיתי בתי מידות, חלקם נראים כטירות, בתים רחבים וגבוהים, עם מדרגות בתוך הבית ומחוץ לו (ככל הנראה בכוונת מכוון לייעד חלק מהבית, אולי קומה שלמה, להשכרה).

שמתי לב לא רק לבתים הנבנים ולאלו שהסתיימה בנייתם ואולי עוד הלילה יעלה בחלונם אור ראשון; שמתי לא רק לב, אלא בעיקר עין, על הבתים הסמוכים. לא נדרש הסבר או פרשנות על מה שעלה באופן מוחשי ומובהק: פגיעה ממשית באיכות החיים של דייריהם. בחלקם, קרבה יתרה, במרחק הד וריח, של הבית החדש שצץ ונבנה להם "על הראש", הפוגמת באופן ודאי בפרטיותם.

ההפרטה נותנת דרור לצרכים ולרצונות רבים, ומבחן המימוש תלוי בעיקרו ביכולת לממן אותם. כאשר הכסף מצוי ואינו מהווה בעיה או מגבלה – לא אחת נראה שרק השמים הם הגבול, עד כדי כך גבוהים הבתים.

אם ייקלעו אנשים זרים לקיבוצים אלה (ואחרים) הם עשויים לחשוב שנערך בהם מבצע לעקירת בלטות ממקומן וחפירה באדמה שמתחת להם, כדי להוציא אוצר בלום שהיה חבוי בהם.

אני מעז להניח כי קיים סיכוי זעום, אולי כמעט אפסי, לכך שמי מהבונים בתים גדולים, רחבים וגבוהים, סמוך לביתם של אחרים התייעצו אתם לפני שהתחילו את בניית ביתם או התחשבו בדעתם, ושמרו, ולו במידה קטנה, על רצונם האנושי, הלגיטימי, לא להרגיש מכווצים וחנוקים מהבית שעתיד לקום בשכנות נושקת.

הבנייה חושפת פערים גדולים בין תושביהם של אותם קיבוצים ומדגישה גם את השוני ביניהם, שוני שלא אחת נראה "כשוני האש מן המים", כניסוחה של המשוררת יראת השם זלדה מישקובסקי שניאורסון ז"ל.

אני לא שופט, ודאי לא מטיף, יודע שזה המצב ואולי אין סיבה מוצדקת לנסות למתן את ההיבט הזה, המבני, של הפער הניכר.

עם סיום הביקור בקיבוץ האחרון בו חיפשתי בתים החורגים באופן קיצוני, כמעט מתריס, משאר הבתים "הרגילים", חשבתי על המרחק הרב שגמאנו בין היומרה לקיומם של שיתוף ושוויון ובין האופן שבו באים לידי ביטוי היפוכם הגמור.