"יש תחושה שמשלמים הרבה כסף על החינוך ועל מיסי קהילה. זה נושא מורכב"

כנערה בסוף התיכון בואכה צה"ל, אלה מדמוני זוכרת את ההשלכות של משבר הקיבוצים על בית קמה, הקיבוץ בו נולדה וגדלה, ברמת התא המשפחתי.

"היו לקיבוץ קשיים כלכליים ואני זוכרת שההורים שלי יכלו להוציא במזומן 200 שקל לנפש בחודש, כי היתה מגבלה על כמות המזומנים שאפשר היה להוציא, וכבר אז זה היה מעט. לא חסר אוכל ובחינוך לא חסכו, אבל החוויה הזאת, שצריך לחשוב 20 פעם על נסיעות או טיולים… זה לא היה נעים. זה הדהד לי את המחשבה שאני לא רוצה לחיות בצמצום כלכלי ורוצה לשאוף לרווחה כלכלית, שזה לא בהכרח אומר להיות עשירה. אני רוצה להיות אחראית לגורלי הכלכלי".

איפה הנשים בוועד ההנהלה?

מדמוני, 49, נשואה ואם לשלוש, מנהלת את המכללה של ארגון "פעמונים", יושבת בהנהלה ובפורום המנהלות של מחלקות הפעילות של הארגון. היא עובדת ב"פעמונים" כבר 14 שנה והייתה בין הבנים החוזרים הראשונים לבית קמה ולשכונת הבנים. יש לה תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בן גוריון, היא מנחת קבוצות ועד לפני ארבע שנים ניהלה מטעם "פעמונים" את אזור הנגב והייתה אחראית על ליווי פרטני של משפחות.

"המכללה היא בעצם הזרוע ההדרכתית", היא מסבירה.

מאז שחזרה לבית קמה ב-2007 מדמוני פעילה ביישוב.

"הייתי בצוות שקידם את פרויקט הבנים החוזרים, בוועד האגודה, במועצת חינוך, וחברת ועד הנהלת קיבוץ עד לפני ארבעה חודשים. למעט מועצת החינוך, אלו גופים שנשים פחות נמצאות בהם. ועד הנהלת הקיבוץ נמצא עכשיו אצלנו ברוב נשי שזה מדהים, וגם יו"ר הקיבוץ ויו"ר האגודה הן נשים, אבל זה לא מובן מאליו", היא אומרת.

"זה עדיין ברור שהאישה יותר אקטיבית ודומיננטית בכל הקשור לגידול הילדים, חינוך והחלטות משפחתיות, אבל לגבי קבלת החלטות וניהול כספים – יש עדיין הסללה גברית במקום הזה, וזה שגוי. אני כל הזמן אומרת לבנות שלי שנכון לבוא למערכות יחסים ולשיח מתוך מקום שוויוני מהבחינה הזאת".

פסיכולוגיה של הכסף

כבנות לקיבוצי שמו"צ שכנים, אנחנו מכירות מימי המוסד החינוכי "מבואות הנגב", שבו גם עבדה בהמשך. מדמוני תמיד היתה נמרצת, סופר חיובית וערכית. "תמיד אהבתי ללמוד מתמטיקה בתיכון. אני אוהבת להתעסק עם מספרים. אני גם אוהבת חינוך, כך ששני הדברים האלו התיישבו לי טוב בפורטה שלי ובתפיסת עולמי".

בניהול כלכלי המתמטיקה עצמה לא מסובכת. צריך לרצות להיכנס לחשבון הבנק, כמו שהרבה אנשים, ובטח נשים, לא עושים

היא היתה מנהלת אדמיניסטרטיבית ותקציבאית ב"מבואות הנגב" ("מטרת העל היתה איכות החינוך") מ-2004 עד 2010, ומאז 2011 היא ב"פעמונים".

"יש לנו 2,500 מתנדבים שהרבה מהם מלווים משפחות בתהליכי הבראה כלכליים", היא אומרת. "המכללה היא בעצם הזרוע ההדרכתית. היו לנו פרויקטים שנתנו מענה קבוצתי ובעיקר פרטני למילואימניקים ומילואימניקיות ולמשפחות שנפגעו בעוטף או פונו, או למשפחות חטופים".

בבית היא אחראית על התחום הפיננסי. "החלטות גדולות אנחנו מקבלים יחד, אבל התפעול הפיננסי השוטף עלי. כשבנינו את הבית בעלי אמר שזה המזל שלנו, כי אני לא חורגת מהתקציב ואם אין כסף – אנחנו לא קופצים מעל הפופיק ולא לוקחים את המרצפות הכי יקרות".

הגעת מהר לנושא כאוב שמעסיק הרבה קיבוצניקים. הבנייה הפרטית.

"זה קצת סטיגמטי, אבל כשזוג מקים בית ביחד, בדרך כלל הגבר מנהל את הכסף והאשה אחראית על הקניות והעיצוב ואצלנו היה נורא ברור שבגלל שאני מנהלת את הכסף, לא נחרוג מהתקציב. לא היה סיכוי שנשעבד את עצמנו לבית או שניכנס לבור כלכלי.

בסיפור של הכסף, הקטע הפסיכולוגי הרבה יותר משמעותי מהקטע המתמטי

בסוף, בניהול כלכלי המתמטיקה עצמה לא מסובכת. צריך לרצות להיכנס לחשבון הבנק, כמו שהרבה אנשים, ובטח נשים, לא עושים. את צריכה להבין שאם את בונה בית ויש לך תקציב, אם תגידי: 'טוב, מה זה עוד 10 אלף שקל לשדרג את השירותים?' אז זה יצטבר ויצטבר, ויש לזה משמעות כספית שהרבה לא מבינים ולא רוצים להבין.

בסיפור של הכסף, הקטע הפסיכולוגי הרבה יותר משמעותי מהקטע המתמטי. להבין מה היכולות שלי ולא להתפתות למה שלא, לדחות סיפוקים. כל מקרה לגופו, אבל ב'פעמונים' מבינים שהנושא הכספי קשור ישירות לסוגיות תרבותיות, ערכיות ופסיכולוגיות".

זה גם עניין של חינוך ובתור מי שגדלו בשנות ה-80 בקיבוצים, הנושא לא היה מדובר בכלל.

"תמיד אמרו אז שלקיבוצניקים אין ערך לכסף ולא ראינו את ההורים משלמים חשבונות, אבל אני דווקא חושבת שלימדו אותנו להתנהל עם כסף, כי מגיל צעיר יחסית קיבלנו תקציב שהיה אמור לתת מענה לצרכים שלנו והיינו צריכים לנהל אותו. גם לחיות מגיל צעיר ב'חדרון' זה למעשה ניהול משק בית באופן כזה או אחר".

לעלות עשירון

וכך הגיעה לעולם השקעות בגיל 38, כאם לשתיים. "זה גיל מבוגר יחסית אבל התחלתי לאט להיכנס לזה וללמוד. יש המון מה לדעת. לקח לי זמן לאזור אומץ, בעידוד בן הזוג".

לדבריה נשים הן כ-13%-18% משוק ההשקעות הפרטי, וזה מעט. "מבחינתי שבנות יפתחו חשבון השקעות בגיל 18, כי ככל שאתה עושה את זה יותר מוקדם אתה יכול לסכן את הכסף יותר. אם את מתחילה להשקיע בבורסה בגיל 50 ומשהו את צריכה להיות יותר סולידית. אם את בת 25 זה אחרת לגמרי".

העניין הוא שבמציאות הכלכלית בישראל היום לא מספיק לעבוד עם טבלת אקסל של הוצאות חודשיות ולהצטמצם איפה שניתן. את צריכה מעוף כדי שתוכלי לחסוך או להרשות לעצמך את מה שאת רוצה. למשל היום בהרחבות רואים שהרבה אנשים בונים את הבית על שטח קצת יותר קטן ובונים יחידת דיור שאותה הם מתכוונים מראש להשכיר.

"נכון, היום יותר קשה לשרוד כלכלית ו'בפעמונים' אנחנו עוסקים יותר באחריות האישית של משקי הבית ומה אפשר לעשות בהתנהלות האישית כדי לשפר את המצב הכלכלי המשפחתי. כל אחד יכול לעשות דברים. וגם בעולם ההשקעות צריך להבין את זה ברובד הבסיסי ולהכניס כספים לחסכונות. יש דברים שקשורים להשקעות ולא בהכרח תלויים בכמה אני סוגרת את החודש".

תסבירי.

"בסוף יש לך פנסיה וקרן השתלמות ו'חיסכון לכל ילד' ואם את בקיאה מספיק, היכולת למקסם את הכסף שנמצא שם יותר גבוהה. הדברים קשורים, כי אם אני מתנהלת כלכלית לא נכון וצוברת חובות, כשתיפתח לי קרן השתלמות יש סיכוי טוב שאשתמש בה כדי לכסות אותם. אבל אם אני מתנהלת נכון וסוגרת את החודש בלי לחסוך, אני עדיין יכולה לעבוד נכון עם קרן ההשתלמות, שתשב יותר שנים במסלול שמוביל לתשואה. זה המוצר היחיד בישראל שאין עליו מס רווח הון.

לא רק לצמצם הוצאות. גם להגדיל הכנסות ולמצות זכויות

זאת לא המלצה גורפת כי זה מאוד אינדיבידואלי, אבל הרבדים בין ההתנהלות הכלכלית השוטפת וההשקעות מאוד קשורים. מי שבא אלינו לומד לא רק לצמצם הוצאות אלא להגדיל הכנסות ולמצות זכויות. ואנחנו רואים שאנשים מצליחים לעלות עשירון".

יש משהו שייחודי לקיבוצניקים שמגיעים אליכם?

"ההתמודדות הכלכלית מורכבת היום גם להם. מה שיותר מורגש הוא סביב חברי הקיבוץ הוותיקים יותר. זה אפילו לא העניין של לתמוך בילדים שלהם שכבר בעלי משפחות. אני מדברת גם על אנשים בני 60. הם התרגלו לזה שהקיבוץ דאג לכל הצרכים שלהם שנים רבות, ושינוי אורחות חיים דורש התאמה כלכלית. תהליכי שיוך מדוברים, הכסף נשמע מאוד גדול – זה מלחיץ. גם שם אנחנו יודעים לעזור.

בהתחלה סגרו את הברז לכל מה שלא היה הכרחי כמו חשמל. בהמשך עברו תהליך של הבנה איך להתנהל כספית

מבחינת היותר צעירים יש תחושה שמשלמים הרבה כסף על החינוך ועל מיסי קהילה. זה נושא מורכב. ושאין להם בתור פרט הרבה מה לעשות עם זה".

אבל מה את יכולה לעשות עם זה בתור "פעמונים"? את לא יכולה לשנות את התמחור והמיסוי.

"אחזיר אותך ל-basic, לסיבות שבגללן בחרת לבוא לקיבוץ. ואת הבחירה הזאת – שהיא אכן יקרה וזה צף הרבה – אפרוט למשמעויות. סביר להניח שתגידי שבאת כי רצית בית פרטי, חינוך טוב, קהילה… לדברים האלו יש השלכות כספיות ויש לך את היכולת להיות אקטיבית בתוך הבחירה שלך. כל אחת יכולה להיות מעורבת בנעשה ביישוב, גם אם זה ברמה של לבוא לישיבות, לשאול שאלות ולהשפיע. בסוף, ב'פעמונים' מדברים על סדרי עדיפויות".

לפעמים אתה לומד מה סדרי העדיפויות שלך ב-real time.

"כן. כשעבדתי ב'מבואות הנגב' וקיבוץ שובל היה בתהליך ההתחדשות והפרטה והיו צריכים לשלם בבת אחת על החינוך, היה גל של אנשים שאמרו: 'אני לא רושם את הילדים לפנימייה'. זה הסתדר עם הזמן, אבל בהתחלה הם פשוט סגרו את הברז לכל מה שלא היה הכרחי כמו חשמל. והם עברו תהליך של הבנה איך להתנהל כספית. בסוף אלו כלים ומיומנויות שאפשר ללמוד ולהתעמק בהם ושתהיה לך תחושת מסוגלות וחוסן פיננסי".