"זוכה לקבורה ראויה באדמה עליה הגנת ונלחמת"

אלפים הגיעו לחלוק כבוד אחרון לליאור שנפל בהגנה על קיבוצו וגופתו נחטפה לרצועת עזה 763 ימים. בין המלווים הרבים היו גם צוותי מגן דוד אדום, בהם התנדב ליאור במשך שנים כנהג אמבולנס.

המסע שלך בעולם הזה הסתיים מוקדם מידי

יפה אשתו ספדה לו:

״זו הקלה שאתה זוכה לקבורה ראויה באדמה עליה הגנת ונלחמת. לא לסוף הזה פיללתי, גם אחרי שקיבלנו את ההודעה שנהרגת בשבת הארורה, הראש הבין והלב סירב להאמין. אומרים שהזמן מרפא אבל הגעגוע רק מתעצם. אתה כאן בבית, כמה היית גאה לראות את הילדים שלנו מגלים עוצמות במאבק להשבתך. כמה הם דומים לך, כמה אתה חסר.

עכשיו אני נפרדת ממך לנצח. החצי של השלם שלנו, הדבק של המשפחה שלנו, תודה על 41 שנים של יחד, בטוב וברע. המסע שלך בעולם הזה הסתיים מוקדם מידי, ואני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה שלקח הרבה זמן ושלא באמת נפרדנו בבוקר ההוא״.

מסע ארוך מידי, כואב מידי, מסע ללא סוף טוב אבל סוף סוף – יש לו סוף

בתו נעם כץ רודאיף, ספדה לאביה:

״יותר משנתיים שאתה לא פה, אבל אתה כל כך נוכח. לימדת אותנו לצחוק על הכל גם כשכואב, שזה מרפא את הנפש. ועדיין כל פעם שהמחשבות על אותו בוקר מתגנבות אני נחרדת ממה שראית, ממה שעברת.

מצאת את אורן והבנת שאין לך איך להציל אותו ואז טל נפגע ואתה מנסה להציל אותו שוב ושוב כשעשרות מחבלים חמושים סוגרים עלייך. בועז רץ אלייך, הספקתי לראות אותו ואת אופק שהיו בדרך אלייך, אני ממש מקווה ששמעת אותם ושהבנת שלא היית לבד.

אבל אתם הייתם לבד, לגמרי לבד. הכעס שזה קרה לכם, שהמדינה לא היתה שם שהצבא שהבטיח שתוך דקות הוא יהיה שם. 763 ימים שהפקירו אותך, זה היה מסע ארוך מידי, כואב מידי, מסע ללא סוף טוב אבל סוף סוף – יש לו סוף.

היום אתה בבית כמו שמגיע לך, וקוברים אותך באדמה שיצאת להגן עליה בחירוף נפש".

בן רודאיף, בנו של ליאור רודאיף, ספד לו:

״אבא. שנתיים וחודש זה מלא זמן, יש לי המון לספר, לשאול, לשתף, להתלבט. מתי תשלח הודעה ותשאל מה בא לי לאכול הערב, מתי תתקשר לשאול לשלומי.
טסתי לתאילנד, הודו, רכבתי על אופנוע והייתי עצוב כל הטיול, שאין אותך, שאי אפשר לדבר איתך, שלעולם לא תחזור.

אני מצטער שלא הייתי פה בבוקר הזה, אני הייתי עסוק בלהימלט מהמסיבה כי אמרתי שאתה תהרוג אותי אם יקרה לי משהו

חזרתי לארץ אחרי 6 חודשים ואני יושב וחושב מה לעשות ואני לא מרגיש בשל להתמודד עם העולם אבא. באיזה עולם היית צריך להקריב את חייך בצורה כזו? באיזה עולם קוברים אותך אחרי שנתיים? מי היה מאמין שנצטרך להילחם על להחזיר אותך. אתה לא היית מאמין מה קורה פה. יש אנדרטה ענקית ברעים, כל מיגונית היא אתר עלייה לרגל, פיצוצים עזים שמרעידים את הלילה אבל אבא אתה פה, בבית סוף סוף.
אתמול החזירו את הדר גולדין אבא, ונשארו עוד ארבעה שנחזיר בהקדם.

אני מצטער שלא הייתי פה בבוקר הזה, אני הייתי עסוק בלהימלט מהמסיבה כי אמרתי שאתה תהרוג אותי אם יקרה לי משהו, אתה היית המקום הבטוח שלי 23 שנים ומאז אני מרגיש קצת אבוד, אבל תדע שאני לא מוותר, אני מטפל בעצמי ומקיף את עצמי באנשים טובים.
אתה איתי בכל צעד, בכל נשימה וגם בחלומות בלילה. אוהב אותך אבא אני עוד אבוא לבקר אותך הרבה״.

עם השבת החלל החטוף הדר גולדין נותרו ארבעה חללים חטופים ברצועת עזה: מני גודארד ודרור אור שנחטפו מבארי, רס"ל רן גואילי וסותטיסאק רינטלאק אזרח תאילנד.