768 יום אחרי, עמרי בנחל עוז

משפשפת את העיניים ועדיין מנסה לעכל שזה אמיתי:

768 יום אחרי, עמרי בנחל עוז. שוב.

הולך בשבילים, מחייך, צוחק.

בפעם האחרונה שעמרי היה פה, זה היה היום האפל בחייו. בחיים של כולנו כמשפחה.

בוקר שהוא ואני, והבנות שלנו, היינו מעדיפים לשכוח, אבל כנראה לא נוכל אף פעם.

מאז ה-7.10, ועד שעמרי שוחרר, הגעתי לכאן כל פעם שרציתי להרגיש קרובה אליו.

לא הייתי מסוגלת להתחיל לשפץ את הבית ולפנות את השברים.

הרגשתי שאם אתחיל לפני שעמרי חוזר אלינו, תהיה בזה משהו מן ההשלמה שזה טבעי ובסדר. הרגשתי שזה לא נכון ולא בסדר להתחיל בתיקון לפני שהמשימה שלנו תושלם.

הזיכרונות של בכי ואזעקות, התחילו קצת להתחלף בחיוכים ומחשבות על העתיד

אז במשך שנתיים נשארו כדורים בקירות, רסיסי זכוכית על הרצפה, סדקים בתקרה.

כביסה שלא קיפלתי מאז אותה שבת, משחקים של רוני ועלמא שהתכסו באבק וטיח.

(כן פיניתי את המקרר – בבקשה עמרי).

והיום, פעם ראשונה אחרי ששוחרר מהשבי, עמרי ביקר בקיבוץ אותו הפכנו לבית שלנו.

ופתאום הבית שוב הרגיש כמו בית, על אמת.

והזיכרונות של בכי ואזעקות, התחילו קצת להתחלף בחיוכים ומחשבות על העתיד.

עמרי ואני יודעים שיש עוד דרך ארוכה מאוד, אבל אנחנו יודעים שאנחנו על המסלול.

הביקור של עמרי בנחל עוז הזכיר לנו שוב שכדי לבנות את העתיד, דרוש קודם להיות מסוגלים לסגור את העבר. או לפחות להיות מסוגלים להשלים איתו.

תשובות אמיתיות ונוקבות למה הן איבדו את היקר להן מכל, וכיצד זה לא יקרה שוב לאחרים

אנחנו חושבים על משפחות גודארד, אור, גואילי ורינטלאק שמחכות לסגירת המעגל שלהן, שכל כך נחוצה כדי שהם יוכלו להתחיל בתהליך ההחלמה שלהן. חייבים שהיקירים להם יחזרו כבר.

אנחנו חושבים על המשפחות הרבות מדי שחיות יום אחר יום כבר מעל לשנתיים עם חור ענק בלב, והמעט שאנחנו יכולים לעשות עבורן זה לספק להן תשובות.

תשובות אמיתיות ונוקבות למה הן איבדו את היקר להן מכל, וכיצד זה לא יקרה שוב לאחרים.

ואולי אז, הן יוכלו להתחיל את מסע השיקום שלהן – שהוא המסע השיקום של כולנו.

לאותן משפחות עמרי ואני רוצים לומר – אנחנו איתכן.

גיוס המונים עבור עמרי מירן ומשפחתו.